שער אפרים יז

משום שאין רצונו כו' מ"מ קשה לפי מאי דאמרינן בפסחים דניחא ליה כו' נדחה זה הטעם דאין רצונו כו' כי למה יטעון אין רצוני שיהא פקדוני כו' הלא ניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה מה לי אם הוא ביד ראובן כשעושה מצוה בממונו או ביד שמעון כשעושה מצוה בממונו אבל ז"א כמ"ש לעיל ועיין בתוס' ד"ה אין רצוני כו' דאף אם נאנס ביד השני אותו האונס שאירע גם ביד הראשון מ"מ יכול לומר אין רצוני שיהא פקדוני כו' והראשון חייב וזולת זה יש עוד כמה טעמים במה שיכול לטעון אין רצוני כו' ודוק שם בסוגיא ואף שבודאי הטעם דאין השואל רשאי להשאיל היינו שלא מדעתו וכמ"ש במרדכי והגמ"יי אבל מ"מ במקומות אחרות כגון גבי טלית מקופלת או שאר דברים כמו שאכתוב לקמן אף שהוא שלא מדעתו אינו יכול ללמוד מהשואל ס"ת דלא ניחא ליה למיעבד מצוה בממוניה שלא מדעתו כי דוקא גבי שואל ס"ת אמרינן כן ומטעם דאין רצוני שיהא פקדוני כו' ולכן אין השואל רשאי להשאיל ולאפוקי במקומות אחרות נדחה תירוצו של המרדכי והגמ"יי והוי להו לתרץ דהטעם גבי ס"ת משום שאין רצוני כו': אכן כדי שלא לשוויה להני רבוואתא כקטלי קני באגמי בקושיתם הנז' אמינא דהוכחות הרבוואת' הנז' ועיקר קושיתם הוא מהא דאמרי' בגמרא ס"ת איצטריכא ליה מהו דתימא ניחא ליה לאינש למיעבד כו' לפי שמסיק שם בגמ' על סיפא דברייתא וכן המפקיד ס"ת אצל חבירו גוללו כל י"ב חדש פותחו וקורא בו ומקשי בגמ' שם מאי עבידתיה גבי' ופירש"י מאי עבידתיה גבי' קס"ד לצרכו קאמר ולא לצורך ס"ת כו' להכי פרכינן מאי עבידתיה דהאי גבי ס"ת לקרות בו לצורך עצמו ותו אם בשבילו פותחו אסור כו' ומסיק ה"ק אם כשהוא גוללו פותחו וקורא בו מותר ואם בשבילו פותחו אסור בו ע"ש וא"כ קשה על מסקנת הגמ' דלמה באמת אסור כשפותחו בשבילו נימא דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוני' אלא ודאי דלא אמרינן ניחא ליה כו' לכן מקשי' המרדכי והגמ"יי מ"ש מבדיקת חמץ גבי המשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק כו'. ואף שמקשים מהא דהשואל ס"ת שאינו רשאי להשאיל כו' ומשם אינו קשה כלום דאיכא למימר הטעם משום דיכול לומר אין רצוני כו' אבל מ"מ הרבוותא הנז' סמכי אסיפא דברייתא גבי וכן המפקיד ס"ת כו' ושם אין שייך לומר הטעם דאין רצוני כו'. וא"כ לפ"ז קושיתו דמר וקושית הגאונים הנז' קושיא אלימתא היא. והנראה בעיני לתרץ שיש לחלק בין ההיא דחמץ לההיא דהשואל ס"ת עם מ"ש הב"י בשם ר"ת בח"מ סי' ע"ב גבי דברים העשויים להשאיל ולהשכיר דדוקא ספרא דאגדתא עשויין להשאיל כו' עד ור"ת כתב כי יש ספרים נחמדים שאין דרך להשאילן כו' וכ"כ הרי"ף בתשובה ע"ש וגדולה. מזו כתב הרא"ש בפ' אלו מציאות וז"ל בדף קל"ד ע"ב אמר שמואל המוצא תפילין שם דמיהן ומניחן לאלתר וא"צ לטפל בהם כדי שלא ירקיבו כמו בספרים ובשאר אבידות דתפילין מישכח שכיחי כו' אבל שאר אבידות אדם חפץ בשלו יותר כו' א"כ מוכח מזה דיש ספרים נחמדים שאין דרך להשאילן ואף אם ירצה לשום דמיהן אסור שאדם חפץ בשלו יותר. והרי לפנינו אף דניחא לי' למעבד מצוה בממוני' היינו דוקא בספרים כמו תפילין דשכיחי בי בר חבו וה"ה שאר דברים השכיחים ומצויין לקנותן ולאפוקי ספרים הנחמדים מזהב ומפז כמו ס"ת שאינו בנמצא לקנותו לא שייך בזה למימר דניחא לי' לאינש למעבד מצוה כו' ומשא"כ גבי חמץ דניחא ליה לאינש כו' והנה ראיתי מה שמחלק מעכ"ת בין ההיא דחמץ לההיא דס"ת כי לא אמרינן דניחא ליה לאינש למעבד מצוה בממוניה אלא דוקא היכא שהוא בעצמו עושה המצוה בידו כמו גבי בדיקת חמץ ובזה ניחא ליה אפי' שיש בו חסרון כיס ומשא"כ במצוה הנעשית ע"י אחר כגון שאלה בס"ת או עטיפת הטלית בההוא לא אמרינן דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוני'. ובזה מישב מעכ"ת ג"כ קושיא אחרת מה שהקשה על מ"ש הרמב"ם סוף הלכות נחלות בדין מי שנשתטה או נתחרש שב"ד פוסקים עליו צדקה אם היה ראוי כו' ותמה עליו הר"ן שאינו יודע מהיכן הוציא דין זה שלא אמרו בגמ' אלא שפוסקים לאשתו תכשיט אבל לא צדקה והכ"מ הליץ בעדו וכתב שטעמו של הרמב"ם הוא משום דמסתמא כל אדם ניחא לי' למיעבד מצוה בממוניה וכשהלך למד"ה אין פוסקים עליו צדקה מפני שהוא עושה צדקה בכל מקום שהוא ומה שאין כן בנתחרש או נשתטה ע"ש והקשה מעכ"ת דזהו ממש כדברי הר"ן דס"ל דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה גבי בדיקת חמץ ואפי' שאינו חוזר ליטול שכר הבדיקה והב"י בעצמו כתב בהלכות ציצית שמותר ליטול טלית חבירו ולברך עליו ובלבד שיקפל אותו הא אם לא קיפלוהו דאיכא חשש הפסד ממון לא אמרי' דניחא ליה לאינש כו' זהו תורף דברי מעכ"ת ומישב אותו ג"כ בחילוק הנז' בין שעושה המצוה בידו או אם נעשה ע"י אחר. ובאמת זהו חילוק נכון אף שיש לפקפק קצת בזה דהלא גבי השואל ס"ת או הטלית כו' ג"כ המצוה נעשית על ידו כי הוא מקיים מאמר הכתוב עושה צדקה בכל עת זה הכותב ספרים ומשאילן וה"ה גבי טלית בציצית דהמצוה זאת נעשית על ידו שמשאיל ספריו לאחרים ואחרים קוראין בהם או משאיל הטלית בציצית שיברך עליו מכירו. אמנם מ"מ בעבור דהיה זו אינו כדי לדחות דבריו כי מ"מ ז''א דומה לבדיקת חמץ דשם כל המצוה נעשית על ידו ולפי מ"ש לעיל מיושב הקושיא שהקשה מעכ"ת מהא דמי שנשתטה או נתחרש דאמרינן ניחא ליה לאיניש כו' בענין אחר. ובעיקר הקושיא שלו שהקשה מהא דכתב הכ"מ גבי מי שנתחרש שפוסקין עליו צדקה מטעם דאמרינן דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה מצוה בממוני' נלע"ד דקושיא הזאת מעיקרא ליתא כי האמת מעל"ת העתיק בקיצור דברי הרב בעל כ"מ וזהו גרם למעל"ת שמקשה שדבריו סותרים אהדדי אבל אעתיק למר דברי הכ"מ ככתבו וכלשונו ואז לא יקשה כלום. וז"ל הכ"מ בסוף הלכות נחלות ואפשר לומר שטעם רבינו דמסתמא כל אדם ניחא ליה למיעבד מצוה בממוניה וגם כי כל ממונו של אדם משועבד לעשות ממנו צדקה כו' ע"ש וקשה לשון הכ"מ שכתב וגם כי ממונו של אדם משועבד לצדקה והלא הדברים האלה הם אך למותר אמנם הנלע"ד שגם הכ"מ לא רצה לסמוך על סברת דניחא ליה למיעביד מצוה בממוניה כי הוקשה לו ג"כ דיש בזה שיטות חלוקות וכמ"ש גם מעל"ת ולכן הוסיף עוד נופך משלו דשאני גבי צדקה שיש עוד טעם אחר שממונו של אדם משועבד לצדקה ובזה מיושב הקושיא דמר דאף דלא אמרינן בעלמא דניחא לי' לאינש למיעביד מצוה בממוניה כגון גבי טלית שצריך לקפלו כו' מ"מ גבי מי שנשתטה או נתחרש שפוסקים עליו צדקה היינו מטעם שממונו של אדם משועבד לצדקה והוי כמו חוב. אכן לפי מה שמישב בעל תומת ישרים בסי' מ"ו קושיתו דמר דמ"ש גבי טלית מקופלת מהא דבדיקת חמץ גבי השוכר בית בחזקת בדוק כו' ומשני דכל הפסד ממון הצריך בעשיית מצוה ניחא לי' לאינש למיעביד ולכן בלבישת הטלית ניחא לי' ואע"פ שיהיה היזק בשעת לבישתו אבל בהיזק דהוי אחר לבישתו לא ניחא ליה ולכן אמרו דצריך לקפלו כיון שמצאו מקופל שאם לא יקפלנו נמצא הטלית ניזוק אחר עשיית המצוה ולא ניחא ליה שיוזק הטלית אחר עשיית מצוה עכ"ל בעל ת"י. א"כ בזה מתורץ ג"כ קושיתו דמר מה שהקשה בכ"מ שפוסקים צדקה על מי שנתחרש מטעם דניחא ליה לאינש כו' וזהו דוקא שבשעת עשיית המצוה הוא ניחא ליה כמו גבי צדקה וחמץ ומשא"כ בטלית מקופלת ההיזק נעשה אחר עשיית המצוה: ונראה עוד לענ"ד לישב דברי הרמב"ם בההיא דנתחרש או נשתטה שב"ד פוסקים עליו צדקה עבורו מטעם דניחא ליה לאיניש למיעביד מצוה בממוני' אף שיש להסתפק דבשאר מקומות לא אמרינן דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה כגון גבי טלית מקופלת או גבי ס"ת מ"מ אמרינן מה כח ב"ד יפה והרשות בידם להפקיר את ממונו כדין הפקר ב"ד ופוסקים צדקה מממונו דבודאי ניחא ליה למיעביד מצוה בממוניה ואף א"ת שיש להסתפק בדבר מ"מ הרשות ביד ב"ד לעשות כן ולפסוק צדקה עבורו ומטעם דהפקר ב"ד הפקר והרשות ביד ב"ד לוותר ממונו אף כי במקום מצוה ומשא"כ גבי השואל ס"ת שאינו רשאי להשאיל בעצמו וה"ה גבי טלית מקופלת אז אינו רשאי להשתמש בו כי שם אין שייך הפקר ב"ד כו' ולאפוקי גבי צדקה אמרינן מה כח ב"ד יפה וכמבואר בכתובות פ' אלמנה נזונית ובגיטין פ' השולח ובכמה מקומות דמה כח ב"ד יפה,, והנה הסברא הזאת דמה כח ב"ד יפה צריכין אנו לומר גם אליבא דהמרדכי והגמ"יי הנז' שמחלקים בין ההיא דפסחים כי שם איירי מדעתו ומשא"כ גבי השואל ס"ת איירי שלא מדעתו ולפי חילוק זה צריכין אנו לומר ג"כ מה שפוסקים צדקה על מי שנתחרש כו' אף שלא מדעתו אלא ודאי הואיל והב"ד פוסקים צדקה זה מקרי מדעתו דאנן אחר הב"ד נגררים וכמ"ש בגמרא דב"ב הוי עובדא ואכפייה כו'. גם מ"ש בתחלה דהטעם הוא שפוסקים צדקה על מי שנתחרש או נשתטה לפי דעת הכ"מ היינו מטעם שממונו של אדם משועבד לצדקה ג"כ אתי שפיר לסברת הגאונים המרדכי והגמ"יי אף שהוא שלא מדעתו מ"מ הוי כמו מדעתו דהוי כמו חוב שחייב שנשתעבד ממון שלו לצדקה ונפרעין ממנו אף שלא מדעתו דומיא דב"ח שבא בשטר מקוים שנפרעים ממנו שלא בפניו אם אין יכולין להודיע לו וכמבואר בגמ' ובטח"מ סי' ק"ו: אמנם באשר שמעל"ת דלי לי מרגניתא ואשכח תותיה ואי קשיא לי הא קשיא לי בענין זה אי אמרינן דניחא ליה למעבד מצוה בממוניה קשה מהא דאמרי' בפ' לולב הגזול דף ל' הא דקאמר רב הונא להנהו אוונכרי כי זבניתו אסא מגוים לא תגזזו אתון אלא לגזזו אינהו ויהבו לכו מ"ט סתם עכו"ם גוזלי ארעתא נינהו וקרקע אינה נגזלת כו' עכ"ל וקשה הלא אף שהקרקע אינה נגזלת נימא דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה ומכ"ש בהנהו אוונכרי בודאי אמרינן דניחא ליה לאותו ישראל שגזל העכו"ם הקרקע ממנו שיקח הישראל חבירו משדהו לולב או הדס להושענא כי אם לא יקח הישראל הלולב או ההדס אזי ישאר ביד עכו"ם הגזלן. ולולי פירש"י היה נראה בעיני לתרץ וליישב סוגית התלמוד הנז' דה"פ דסתם עכו"ם גזלי ארעתא נינהו ר"ל שסתם עכו"ם גוזל מחבירו עכו"ם וקרקע אינה נגזלת הלכך לגזזי אינהו כו' וכמו שמסיק בגמ' וא"כ לא שייך כאן לומר דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה ולכן אמר רב הונא להנהו אוונכרי דלגזזו אינהו לפי דקרקע אינה נגזלת והוי כאלו ישראל גזל מקרקע של עכו"ם הלולב או ההדס וגזל העכו"ם אסור