שער אפרים קסח

למסור נפשו וממונו ויחזיר למומר את פקדונו ומכ"ש בנ"ד שהמומר הוא מוחזק בפקדון של הקדש שהגבאים יבואו להוציאו ממנו שאינם מחוייבים למסור נפשם וממונם ובזה נסתלק ג"כ מ"ש ה"ה מהרי"ק הנ"ל וז"ל אבל היכא שמגזמו כו' לא כל המביאים את חביריהם בעש"ג נוצחי' והרבה עשו כן ולא הועילו כל ויפה דקדק מהריק"ו לא כל המביאים את חביריהם דייק דהיינו ישראל את חבירו אבל במומר כמו בנ"ד לא שייך זה כי מרום משפטו מנגדו ולא עוד אלא שזוכה בדין שחביב עליהם עבור שקיבל דת ישמעאלים וכמבואר בתשו' המיימוני הנז' ובזה נסתלק ג"כ מ"ש בתשוב' מהרש"ך סי' י' שהזכרנו לעיל וז"ל ותחלה אדון על טענת אונס אם יקרא אונס לפטור מחמתו ואומר דאיברא דמהרי"ק כתב בשו' קפ"ה דכיון שהגיזום והאיום לא היה כ"א בהבאה בעש"ג לא חשיב אונס ומשא"כ בנ"ד לא היה האיום והגיזום בהבאה בעש"ג לבד אלא הדיין בעצמו היה המאיים והמפחד ע"ש. אמנם בנ"ד אין א"צ לכל זה דגבי מומר המאיים והמפחד הוא יותר מן הדיין המאיים כיון שבנדון של מהרש"ך לא היה עושה הדיין רק עבור שהי' אוהבו של היהודי ומשא"כ בנ"ד שיעשה המומר את אשר זמם לטובתו ולהנאתו וא"כ פשיטא שאינם מחוייבים למסור נפשם וממונם להתגרות במומר ישמעאל הנז' ואדרב' בדברים רכים וטובים ותחנונים ידברו הוציאו ממנו כל כלי הקודש וגם המשכון הזה הבטיח ליתן לה' אחר שירד עמו לד"ת בעל המשכון תכף וכמבואר בטענותיהם שבעל המשכון אמר מה לי לירד עמו לפני דייני ישראל באם לא ירצה לקיים הפסק מי יכוף אותו רק אח"כ ירד עמו לד"ת וכבר נד ולד ששלח המשכון הנז' לק"ק בילוגראדו עם כל כלי הכסף שלו ואף אם נאמר דמ"מ היה להגבאים לתבוע את פלו' בערכאותיה' אבל ז"א כמו שהשיבו לי דאף בלא איום וגיזום לא היו מרווחים עמו מאומ' דהיה כופר בפקדון ומשתבע ומפטר בעש"ג וא"כ יפה עשו הגבאים שלא רצו לתבוע אותו רק דברו אליו תחנונים ומענה רך משיב חמה והשיב להם שיחזיר להם המשכון כנ"ל ואין לומר דדלמא לא היה משתבע דאף אם הוא חשוד אממונ' לא חשוד אשבועת' וכמבואר בפ"ק דמציעא אבל ז"א שהרי אמרינן בגמר' הכופר במלוה כשר לעדות בפקדון פסול לעדות כגון דאייתי סהדי ואסהידו דההיא שעתא דכפרי איתא לפקדון בביתי' וכ"פ כל הפוסקי' וכמבואר בח"מ סי' רצ"ד ואין לומר דכאן לא כפר בפקדון רק תופסו בשביל חובו שיש לו על המשכון ובזה לא נפסל וכמבואר בסמ"ע סי' צ"ב ס"ק י"ג וביותר בנ"ד שאנו רואים שהחזיר את כל כלי הקודש ולא תפס רק המשכון הנז' אבל ז"א שהרי אמרינן בגמר' פ' חזקת דף מ"ה גבי ההוא עכו"ם דאניס ליה לחמריה דזבין ישראל לישראל חבריה דהלכה כאמימר דאפי' אניס ליה לחמרא והחזיר את האוכף מ"מ אמרי' דגזלן הוא וכן פסקו כל הפוסקים ועיין בח"מ סי' רכ"ה וא"כ ה"ה בנ"ד שאין לו שום טענה לתפוס את מעות הקדש ואף על בעל המשכון לא היה לו שום טענה רק שתפס אותו בטענת שמא עבור איזה שבועת עסק השותפים שהי' ביניהם. אבל אין אנו צריכי' לכל זה כי איך נאמר שאינו חשוד על השבועה כשנעשה מומר לע"א וכפר בכל המצות. וא"ל דזה לא נקרא עע"ז באשר שנעשה ישמעאל כיון שהישמעאלים אינם עובדים ע"ז ואדרבא מרחיקין ענין ע"ז בתכלית הריחוק ומיחדים את היחיד אבל ז"א שהרי כבר נשאל ע"ז גדול בדורו מהרדב"ז בתשוב' סי' צ"ב וז"ל וששאלת בראובן שאונסים אותו לחזור לדת ישמעאל אם חייב למסור נפשו עליה באשר שהישמעאלים אינם עע"ז אדרב' מיחדים את היחוד שאין בו דופי כו' תשוב' כו' עד ומעתה אני אומר בנ"ד כ"ש הוא שיהרג ואל יעבור אם מפני מצוה א' של תורה אמרה תורה יהרג ואל יעבוד מי שאנסוהו לעזוב כל הדת ולכפור בכל התורת משה עאכ"ו. זאת ועוד אחרת שצריך להודות שהיה שם אדם שמעלתו הוא למעלה ממרע"ה וזו היא הריסה בכל הדת כו' עד וכן יגעתי ומצאתי בשם הריטב"א כו' יע"ש עכ''ל וא"כ נשמע מכל הנז' שעל אמונת הדת הנז' מחייב ג"כ למסור נפשו וליהרג ואל יעבור והמודה בדת הנז' שמקרי עובר על כל התורה כולו וק"ו שמקרי חשוד על השבועה. ואין לומר שזה לא היה לו דין מומר באשר שלא יצא מן הדת רק מחמת יראה בעבור שגיזמו לו להכותו במכת אכזריות ואמרי' בפ"ג דכתובות אלמלא נגדוהו לחמ"ו פלחו לצלמ' כו' ואף שהתוס' כתבו לשם דלא היה שם רק אנדרטי אבל הלא סיימו שם דלא משמע כן וגם אמרי' בגמ' דשבת וסנהדרין העובד ע"א מאהבה ומיראה אביי אמר חייב ורב' אמר פטור וקי"ל כרבא וא"כ ה"ה בנ"ד אבל ז"א חדא דאף דאמרי' בגמ' אליבא דרבא שהוא פטור היינו מדיני אדם וכמ"ש התוס' בשבת דף ע"ב ד"ה רבא אמר פטור אבל מ"מ יש לו דין מומר וחייב בד"ש ועוד אף אם אלמלא נגדו לחמ"ו פלחו לצמח היינו נגדו ממש אבל לא בשביל גיזום של ההכאה חלילה לומר שפלחו לצלמח ובנ"ד לא הכו אותו רק גיזמו להכותי וי"ל דעבידי דגזמו ואינם עושים ועוד שמא היה יכול לסבול המכות ובר מן כל דין הלא ידוע לכל בני הק"ק יצ"ו שהיה יכול לפדות עצמו באיזה סך ממון טרם שנכנס לספק הכפירה הנ"ל ועבור איזה נצחון אשר הכניס עצמו לספק של הכפירה וא"כ היה לו דין מומר גמור וליכא למימר כאן הוכיח סופו על תחלתו מאחר שלבסוף חזר לדת יהודים א"כ נאמר דגם בתחלה לא היה לבו לע"א ולא מקרי חשוד וכמ"ש בגיטין דף פ' פ' האומר התקבל הבריא שאמר כתבו גט לאשתי ונפל מעצמו מן הגג ארשב"ג ה"ז גט ואם הרוח דחתו אינו גט והלכה כרשב"ג ואם באסור א"א החמור אמרי' דאם הוכיח סופו כו' ה"ז גט ומותרת לעלמא ומכ"ש בשאר דברים דאמרינן הוכיח סופו על תחלתו וכמו בנ''ד ונאמר דלא הוי חשוד אבל ז"א כי אין להוכיח מגמר' דגיטין כלו' דשאני התם דמוכח דאמר כתבו לכן אמרי' דהוכיח סופו כו' וכמו שמקשה ע"ז מ' דחולין פ"ב דף ל"ט גבי מומר לע"א השוחט לע"א כו' ה"ז זבחי מתים שחטה ואח"כ חישב עליה זה היה מעשה בקסרי ולא אמר' בה לא איסור ולא היתר איסור לא אמרו משום כבודן דרבנן היתר לא אמרו משום כבודו דרשב"ג הי' רשב"ג אלימא רשב"ג דגיטין הבריא שאמר כו' ומסיק דלמא שאני התם דאמר כתבו כו' ואין להוכיח משם דאמרי' הוכיח סופו על תחלתו וכ"כ בת"ה סי' שמ"ט בדין המומר כו' ומסיק דבעי' דוקא שיהא מוכח אז אמרי' הוכיח סופו כו' וסבר דמ"ש בגמ' דלמא שאני התם דאמר כתבו לא בדרך דחי' אתמר ואדרבא יש להוכיח מגמ' דב"ב דף קל"ח דלא אמרי' הוכיח סופו על תחלתו גבי הכותב נכסיו לאחרים והיה בהן עבדים ואמר הלה א"א בהן כו' ומסיק דפלוגתייהו בזיכה ע"י אחר ושתק ולבסוף צוח כו' רשב"ג סבר דאמרי' הוכיח סופו כו' ורבנן סברי דלא אמרי' הוכיח סופו כו' וכמבואר בטח"מ סי' רמ"א ובב"י שם ובשאר אחרונים וא"כ מוכח דלא אמרי' הוכיח סופו כו'. ואף שהרמב"ם בפ"ד מהל' זכיה ומתנה חולק ע"ז דהוי ספק וכתב המ"מ שם והיינו מטעם הסוגי' הנז' דבחולין פ' השוחט הנ"ל מספקא לן גבי מומר לע"ז א"א הוכיח סופו כו' ולכן לא אמרו בההוא מעשה דקסרי לא איסור כו' ומסיק דלא אמרו בה איסור משום כבודו דרבנן ולא היתר משום כבודו דרשב"ג ואם הם נסתפקו מי יכריע כ"כ הרב המגיד. איברא צריכין אנו לישב לדעת הרי"ף והרא"ש והטור שפוסקים כרבנן דרשב"ג גבי הכותב נכסיו לאחרים וקשה הלא באמת דברי הרמב"ם נכונים וכמ"ש המ"מ דאם בגמ' נסתפקו מי יכריע. וכדי לישב דברי הרי"ף והרא"ש הנז' לפי סוגי' הגמ' צריכין אנו לדקדק בסוגי' דחולין קצת במ"ש בגמ' דלא אמרו בה היתר משום כבודו דרשב"ג וקשה רשב"ג מדכ"ש בשלמא לפי מ"ש רב חסדא בתחלה דלא אמרו בה היתר משום כבודו של ר"א ניחא אף [כי יחיד ורבים הלכה כרבי' והוא הת"ק במשנתינו שנשנית סתם ז"א קושי' דמ"מ פליג בהדיא במשנתינו על דברי הת"ק וגם שניהם סוברים כר"א בר' יוסי שהבעלים מפגלים רק שפליגי בסבר' אחר' וכמ"ש בגמ' שם אבל לפי דברי רבינ' שמסיק שלא אמרו היתר משום כבודו של רשב"ג קשה מאן דכר שמיה וכי בכ"מ יחלוק כבוד לשום יחיד בעולם וע"ק שאמר אלא א"ר שזבי כו' אלא אמר רבינא כו' דלא אמרו בה היתר משום כבודו דרשב"ג כו' וקשה הלא לפני זה במעשה דקסרי מקשי ממאי דלמא ע"כ לא קאמרי רבנן כו' אלא דלא שמענא דחשיב אבל היכא דשמע דחשיב הוכיח סופו כו' א"כ ע"כ לא קאמרי ר"א התם אלא גבי נכרי כו' ולפ"ז קשה בין על ההיתר ובין על האיסור (דע"כ אף אליבא דתירוצו של רב שיזבי או רבינא שלא אמרו היתר משום כבודו דרשב"ג) ממ"נ אמאי לא אמרו בה איסור מאי אמרת משום כבודן דרבנן הלא קשה מ"מ ממאי דלמא ע"כ לא קאמרי רבנן כו' אלא שלא שמעינן דחשיב אבל היכא דשמעינן דחשיב הוכיח סופו כו' א"נ ע"כ לא אמר ר"א התם אלא גבי נכרי כו' ע"ש וא"כ קשה בין על ההיתר בין על האיסור שיש סבר' לומר דרבנן מודו ויש ג"כ סבר' לומר דגם ר"א מודה ואף אליבא דתירוצו של רב שיזבי או רבינא קשה ממ"נ אמאי לא אמרו בה איסור מאי אמרת משום כבודן דרבנן הלא קשה ממאי דלמא ע"כ ל"ק רבנן כו' וכדלעיל. וכדי לישב סוגי' דשמעת' הנז' ויתישב ג"כ בזה דע' הרי"ף והרא"ש הנז' ולענ"ד דה"פ דלא אמרו בה לא איסור ולא היתר איסור לא אמרו משום כבודן דרבנן כו' ומקשי ע"ז ממאי דלמא כו' אבל היכא דשמענ' דחשיב הוכיח סופו כו' א"נ ע"כ ל"ק ר"א כו' ומסיק אלא א"ר שיזבי א"א רבינא משום כבודו דרשב"ג ר"ל לא אמרו בה איסור משום כבודן דרבנן מאי אמרת לימרי בה היתר וכמו שפסקי הרבנן באמת דסתם מחשבת עכו"ם לע"א לא אמר לכן אמר רב שיזבי ורבינא משום כבודו דרשב"ג ר"ל דרשב"ג סבר בעלמא דאמרינן הוכיח סופו כו' אף ששם במקום שפליג רשב"ג עם רבנן כגון כששתק ולבסוף צוח כו' וזיכה ע"י אחר כו' אין הלכה כרשב"ג אלא כרבנן וכמ"ש הרי"ף והרא"ש אבל מ"מ י"ל דרבנן בכאן בעובד' דקסרי סוברים כסבר' רשב"ג דהתם כמ"ש בסוגי' ממאי דלמא ע"כ ל"ק רבנן התם אלא דלא שמעינן דחשיב אבל היכי דשמעינן דחשיב אמרי' הוכיח סופו כו' וזהו סברת רשב"ג גבי הכותב נכסיו כו' אף שגבי הכותב נכסיו כו' אין הלכ' כרשב"ג מטעם דסבר ת"ק מדשתי' קננהו ומשא"כ במעשה דקסרי לא ר"ל היתר בודאי וכמו שסברי רבנן גבי השוחט לנכרי משום כבודו דרשב"ג ר"ל די"ל דרבנן דהשוחט לעכו"ם סברי במעשה דקסרי כסבר' רשב"ג דהכותב נכסיו דאמרינן סבר' הוכיח סופו כו' וה"ה במעשה דקסרי הואיל ושמעינן דחשיב וכסבר' המקשה ממאי דלמ' ע"כ ל"ק רבנן כו' אבל היכי דשמעינן דחשיב כו' אף דגבי הכותב נכסיו חולקים שם וסברי דמדשתי' קננהו אבל במעשה דקסרי י"ל שסברי כרשב"ג ומודים דכאן אמרי' הוכיח סופו כו' הואיל ושמעי' דחשיב לכן נסתפקו ולא רצו לומר היתר כסברת רבנו גבי השוחט לנכרי וכסברת רבנן גבי הכותב נכסיו די"ל במעשה דקיסרי מודים רבנן וכסברת המקשן וזהו שפסקו הרי"ף והרא"ש ושאר פוסקים כרבנן בהכותב נכסיו לאחרים ולא כרשב"ג ובמעשה דקסרי פוסקים שהוא ספק זבחי מתים וכמבואר בטי"ד סי' ד' וא"כ מוכח בהא דהרי"ף והרא"ש דלא אמרי' הוכיח סופו על תחלתו וא"כ ה"ה בנ"ד. וראיתי בתשו' ה"ה מהריק"ו שו' קנ"ה שהוא נושא ונותן בסוגיא הנז' בענין הוכיח סופו כו' וכתב אליבא דהרא"ש וסיעתו שפסקו כת"ק בההיא דהכותב נכסיו והיו בהן עבדים דאזלינן בתר שתיק' דמעיקר' אפי' היכא דאיכא למימר הוכיח סופו כו' וכתב א"ל דשאני התם שעם השתיקה היה המעשה שהרי קיבל השטר כו' עד דהא ע"כ כו' עד ותדע שכן הוא דאלת"ה קשה בפ"ב דחולין דקאמר שחטה ואח"כ חישב עליה דלא אמרו בה איסור משום כבוד דחכמים כו' ואם איתא דאפי' חכמים לא נחלקו אלא היכא דאיכא מעשה כי התם וכו' שקיבל השטר א"כ כההוא מעשה דקסרי לא עשה שום מעשה בתחלה שיסתור את המחשבה שעשה לבסוף וכו' זהו