שער אפרים קסב

לשלם להגזברים כי זהו המעות של השקלים לעולם שייך להגזברים כי אם לא ישלמו השלוחים קודם שנתרמה התרומה הלא מ"מ צריכים בני העיר לשקול אחרים תחתיהם והפוכי מטרתא למה לי שהשליח ישלם לבני העיר ובני העיר ישקלו אחרים תחתיהם הלא תכף ומיד מחוייב השליח לעשות שליחותו ולשלם לגזברים שקלים אחרים תחתיהם כשפשע בשלמא אי איירי בנשבעים א"ש שמחלק בין גזברים לבני העיר דקודם שנתרמה כו' אז נשבעים לבני העיר שלא פשעו והשלוחים פטורים ובני העיר צריכין לשקול אחרים תחתיהם אבל אחר שנתרמה כו' אז נשבעים לגזברים והשלוחים פטורים וההפסד הוא על ההקדש אבל אי איירי כשפשעו בודאי והשלוחי' מחוייבים לשלם אז אינו יכול לחלק בין קודם שנתרמה כו' ובין לאחר שנתרמה כו' דלעולם מחוייבים לשלם לגזברים כי המעות שייך לההקדש והשלוחי' מחוייבים לגמור שליחותם וליכא למימר דאיירי דאין להשליח לשלם דמי השקלים לכן עד שלא נתרמה כו' משלמים לבני העיר כשתשיג ידם ובני העיר מחוייבים לשלם תכף שקלים אחרים לגזברים דא"כ איכפל תנא לאשמועי' שליח ערטילאי ומסיים מסאני ללכת בשליחות. ומסיים עוד שם בתשו' ה"ה מהרא"ש הנז' וז"ל שוב ראיתי במרדכי פ' הזהב שכתב וז"ל כתב הר"מ דיכול להיות דרב ששת ור"י קיימי אקושיא קמייתא ופליגי אדר"א ומ"מ למדנו מדבריו דר"מ לא קי"ל כו' דהא קאמר דיכול להיות כו' עכ"ל וגם בסוף התשו' הנז' הרבה להשיב על דברי המרדכי הנז' ע"ש. ולענ"ד באלף מחילות מכבוד תורתו נשתקע הדבר ולא נאמר שהרי בכל ספרי הרי"ף וגם בהרא"ש והרמב"ם בפ"ב מהל' שכירות כתבו ג"כ בזה הלשון וכולם העתיקו לשון הרי"ף הנ"ל אבל לענד"ן שדברי המרדכי הם כינים ואמיתים בלי שום ספק וזהו כוונת המרדכי דמתחלה כתב דיכול להיות דהתירוץ דר"ש ר"י דאמרי כשקנו מידו כו' ונ"מ לגבאי צדקה ומיהו נראה ר"ל דאף שר"ש ור"י קיימי גם אקושיא קמייתא כו' מ"מ לא נ"מ מידי לגבאי צדקה וע"ז כתב הר"מ וכן מוכח מדברי האלפס שדילג כל זה ר"ל למה דילג הרי"ף כל אותה השיטה שהקשה בגמ' על הא דש"ח אינו נשבע מההוא דבני העיר ששלחו שקליהם כו' נשבעים לבני העיר כו' ועל קושיא זו תי' ר"א ששבועה זו תקנת חכמים שלא יזלזלו כו' וגם השמיט הרי"ף הקושי' שהקשה בגמ' על הא דנושא שכר אינו משלם מהא דהשוכר את הפועל לשמור את הפרה ואת התינוק אשר ע"ז מתרצים ר"ש ור"י כשקנו מידו ואם לא הי' משמיט הרי"ף שיטות אלו גבי הקדש היה מוכח מזה דאף דאין הקדש בזמן הזה מ"מ נ"מ לדינא בזמן הזה גבי צדקה לעניים לר"א נשבעים אף אם לא קנו מידו כדי שלא יזלזלו כו' ולר"ש ור"י אין נשבעים אם לא קנו מידו ואף שכתב הרי"ף גבי ש"ש אינו משלם ואם קנו מידו שחייב באחריות' משלם משם לא נשמע שום דבר איך סבר הרי"ף גבי מעות צדקה לפי שלא כתב שום דין פרטי גבי הקדש כדי שנוכל ללמוד מזה איזה דין לענין מעות צדקה ואף שכתב הרי"ף גבי ש"ש ואם קנו מידו שחייב כו' זה הדין קאי גם אעבדים ושטרות וקרקעות מזה לא נשמע שום דבר פרטי בהקדש והיה לו להרי"ף לכתוב קושי' הגמ' ותירוצו גבי הקדש בפרטות כדי שנוכל ללמוד ממנו הדין לענין צדקה דאל"כ למה כתב' הרי"ף אלא ודאי דלכן השמיט הרי"ף קושית הגמ' דבני העיר ששלחו שקליהם ותי' הגמ' דר"א דשבועה זו תקנת חכמים כדי שלא יזלזלו כו' לפי שלא נ"מ מידי מזה בזמן הזה אף לענין צדקה ולכן השמיט ג"כ קושי' הגמ' הא דהשוכר את הפועלים לשמור כו' ותירוצו של הר"ש ור"י כשקנו מידו כו' לפי שלא נפקא לן מידי בזמן הזה שנוכל ללמוד איזה דבר פרטות גבי הקדש דהיינו גבי מעות צדקה לפי דכ"ע מודים דגבי צדקה לא תיקנו אותה תקנה שלא יזלזלו אף שתיקנו אותה גבי הקדש אליבא דר"א ומ"ש ואם קנו מידו חייב באחריותן זה קאי אכלל דמתני' אעבדים ושטרות וקרקעות ולא נוכל ללמוד מזה שום דבר פרטי גבי הקדש לענין מעות צדקה. ובזה מתורץ ג"כ הקושיא שניה שהקשה הרב מהרא"ש הנ''ל בסופו וז"ל ותו מנ"ל דהך דר"א דאמר משום שלא יזלזלו בהקדשות היינו משום דבזמן הזה בשל עניים לא דמי להקדש נימא דלעולם דמי להקדש ומאי דלא כתב לההוא תירוצא היינו דליתא לההוא תירוצא דר"א באופן שבודאי נראה מנוסחא שלנו שום ראיה גם בקושיא זו הולך לשיטתו לפי הבנתו בדברי הר"מ במ"ש למה דילג תירוצו של הגמ' כו' וע"ז מקשה דהלא מבואר בנוסחתינו תירוצו של הגמ' כשקנו מידו והוסיף עוד להקשות דלמא לא כתב הך דר"א לפי שאינו סובר כתירוצו של ר"א ולעולם צדקה דומה להקדש. אבל לפי מ"ש לעיל ז"א קושיא כלל דהוכחות המרדכי בשם הר"מ הוא דלמ' דילג הרי"ף שיטת הגמ' בפרטות גבי הקדשות היה לו להביא קושית הגמרא דבני העיר ששלחו שקליהם וגם קושית הגמ' מהשוכר את הפועל לשמור כו' ואם היה מביא התירוץ הראשון בגמ' דנשבעים להפסיד שכרן והשמיט תירוצו של ר"א דשבוע' זו כדי שלא יזלזלו כו' או באם הי' כותב תירוצו של ר"ש ור"י כשקנו מידו על קושיא הנ"ל והשמיט הא דר"א הנ"ל מזה היינו לומדים דלא סבר כתירוצו של ר"א והיה נשמע ממילא דפשיטא דגבי מעות צדקה לא תיקנו תקנה זו או באם היה מביא תירוצו של ר"א דשבועה זו תקנת חכמים כדי שלא יזלזלו כו' היינו לומדים מזה דגם גבי מעות צדקה בזמן הזה כן דאל"כ למה הביא הרי"ף קושית הגמ' ותירוצו של ר"א הלא לא שייך הקדש בזמן הזה וזה ברור למעיין שם. א"כ מוכח מכל הנ"ל שכתבתי והוכחתי דדין צדקה ודין הקדש דין א' להם כמו שגבי הקדש פטור השומר מדין שמירה מכח הפסוק דרעהו ולא של הקדש וה"ה גבי צדקה בדלא קיץ פטור ג"כ השומר מדין השמירה וכמו שהארכנו בזה לעיל וא"כ י"ל לכאורה דהגבאים דחברה הקדושה הם שומרי צדקה ופטורים הם מדין שמירה דש"ח אינו נשבע ונושא שכר אינו משלם אבל ז"א דע"כ לא פטרם מדין שמירה היינו ממעות צדקה או ממעות הקדש אבל מדין מעות הדיוט מי פטרם וכמ"ש ה"ה בדורו מהרש"ל בספרו יש"ש בב"ק פ' החובל סי' ע"א גבי גבאי צדקה שמלוה על המשכון ומסר לא' ונאבד אפי' הוי מעות דלא קיץ לעניים כו' ואפ"ה חייב לשלם לבעל המשכון מה שהיה שוה דמי המשכון יתר על החוב שהלוה משום שפשע שמסר לאחר אף שבדמי הצדקה פטור משום לשמור כו' אבל מממון הדיוט מאן פטרי' עכ"ל וא"כ ה"ה בנ"ד חייבי' הגבאי' בגניבה ואבידה באשר שהם ש"ש וכל זה כתבתי להפך בזכות בעל המשכון. בדם כד מעיינת ותרד לעומקא דדינא תמצא שאין כאן מקום לחייב להגבאי' הנז' בשום אופן וביותר שכבר אנו מוזהרים ועומדי' מפי סופרים ומפי ספרים דכל טצדקי דמצינן למיעבד ליפוי כח ההקדש עבדינן וכמבואר בתשו' מהרא"ש סי' קס"ב. וראשון לציון הנה מה שטען בעל המשכון שהשלשלת הנז' נתמשכן בסך ד' מאות אריות מערל עמלק אחד ומעתה נתחיל ונאמר דע"כ לא פליגי הרי"ף והרמב"ם וסיעתו עם הר"י והרא"ש וסיעתו במלוה על המשכון אם הוא ש"ש או ש"ח ולדעת הגאונים והרמב"ם שהמלוה על המשכון הוי ש"ש אז חייב המלוה גם במה שמשכון שוה יתר על החיב אבל לדעת הר"י ורא"ש שהמלוה על המשכון הוי ש"ח אז פטור מדמי המשכון היתרים על החוב אבל כנגד החוב אמרי' לכ"ע אבד המשכון אבד מעותיו והיינו דוקא בגניבה ואבידה וכמבואר בסי' ע"ב בטח"מ אבל אם נאבד באונס כ"ע לא פליגי דבעל המשכון מחייב לשלם את חובו להמלוה ומכ"ש באונס דלא שכיח דאפי' קיבל עליו אחריות אונסים בפי' ואפ"ה פטור מאונסים דלא שכיח וכמבואר בגמ' דגיטין פ' מי שאחזו דף ע"ג ר"פ ורב הונא בריה דרב זבין שומשמי אגודא דנהר מלכא סבא קבילו להו כל אונסא דמתיליד לבסוף כו' ומסיק דאונסא דלא שכיח הוא וכן פסקו הרי"ף ורמב"ם והרא"ש וכמבואר בטח"מ סי' רכ"ה דאף אם קבל עליו בפי' כל אונסים ואפ"ה פטור מאונסים דלא שכיחי ומכ"ש בנ"ד שאין לך אונס גדול מזה וכמו שאבאר אח"כ דזה מקרי אונס דלא שכיח. בודאי מה ששוה המשכון יתר על החוב לפי טענת בעל המשכון אין אנו צריכים לכל הנז' אף אם אין כאן אונס דלא שכיח או אפי' לא היה כאן אונס כלל היו פטורים הגבאים וכמו שאבאר בעז''ה ומכ"ש וק"ו בנו של ק"ו במה שהגוי עמלק רוצה בעד המשכון שלשלת יותר מכדי שווי שהגבאים פטורים וכמ"ש בהגמ"ר פ' הכונס מעשה ששאל ראובן משמעון סייף שהיה לו משכון מן גוי ואבדו והיה שואל לו שמעון דבר גדול כמו ששאל ממנו הגוי ופסק נ"ל דלא משלם לו אלא דמי שווי דסתם סייף בעלמ' לפי שנטירות' דסתם סייף קיבל עליו ע"ש וא"כ ה"ה בנ"ד דאף אם היו חייבים הגבאים לא היו צריכים לשלם לו אלא דמי שווי השלשלת ולא במה שרוצה ממנו הגוי עמלק יותר מכדי שווי המשכון שלשלת הנז' ואף שמסיים שם בסופו הגמ"ר הנז' וצ"ע היינו לפי שמביא ראיות לדין הנז' מפ' הכונס הנותן דינרי זהב לאשה וא"ל הזהרי בו של כסף הוא והיזיקתו כו' ואם פשטה בו משלמת של כסף דנטירותא דכסף קיבל עליו ולא נטירותא דדהבא כו' ועוד ראיה מהא דהמשאיל מקום לחבירו להגדיש שעורים וחיפן בחיטי' כו' דאין משלם אלא דמי שעורים ומסיים וצ"ע היינו לפי שבאמת יש לדחות ראייתו וכמו שהקשה ה"ה הרש"ל ביש"ש פ' הכונס סי' ל"ד וז"ל ואמת גדול בשלמא גבי דינר זהב המפקיד גופיה פשע שאמר לה של כסף אבל אי אמר לה סתם הזהרי בו פשיטא דהוי חייב וכן התם דחיפן בשעורים כו' אבל מה שמפקיד אדם לחבירו וראה אותו פשיטא שמקבל עליו כל שווי וכו' ומסיים שם ומ"מ אם העליל עליו הגוי מחמת הנז' ולקח ממנו יותר משיווי פשיט' דפטור עכ"ל הרש"ל. אבל לענד"ן שגם הגמ"ר כיון למ"ש הרש"ל שבודאי לא עלה על דעת הגמ"ר שיהיה השואל פטור מידי שווי של הסייף דאיך יעלה זה על הדעת אדם מעולם רק שהנדון של הגמ"ר הוא שהיה שואל שמעון ממנו דבר גדול כמו ששאל ממנו הגוי והיינו שבא עליו הגוי בעלילות ואמר שהיה שוה ביותר ממה שהיה שוה וע"ז פסק הגמ"ר שפטור השואל וזהו שמסיים שם דלא ישלם אלא דמי שווי של סייף זה כי מהיכי תיתי הלא כל השומרים חייבים לשלם כדי שווי של החפץ או הכלי אשר עליו מוטל לשומרו רק שבא להורות שלא ישלם לו הדבר גדול שמבקש ממנו הגוי כי שמירה כזו לא קיבל עליו ומ"ש בהגמ"ר דלא ישלם אלא מה ששוה סתם סייף דעלמא היינו סייף כזה שנאבד ממנו ולפי שאותו סייף אינו בעולם לכן אמר שישלם לו סתם סייף כזה אבל לא מה שמעליל עליו הגוי אבל פחות משווי לא עלה על דעת הגמ"ר. ומה שעלה על דעת ה"ה הרש"ל הנז' להבנה זו בהגמ"ר הנז' שישלם לו סתם סייף דעלמא היינו פחות משווי לפי שהראיה שהביא בהגמ"ר מהנותן דינר זהב לאשה או מחיטים וחיפן בשעורים אותן משלמין פחות ממה שהזיקו ועלה על דעתו שע"ז מביא בהגמ"ר ראי' לדין סייף שישלם ג"כ פחות משווי אבל לענד"ן דעיקר כוונת הגמ"ר שלא ישלם רק דמי שווי ולא מה שמעליל עליו הגוי ומה שהניח הגמ"ר דבריו בצ"ע אפשר לפי שמעשה שהיה גבי סייף כך היה שהמשאיל הגיד לו שזהו הסייף הוא של גוי ואפ"ה שאל ממנו לכן כתב הגמ"ר וצ"ע דבשלמא גבי הנותן דינרי זהב לאשה כו' לא קיבל' עליה רק נטירותא דכספא ולא בקש המפקיד שתקבל עליה רק נטירותא דכספא וכן אמר לה של כסף הוא ומשא"כ גבי סייף אמר להשואל שהסייף הוא של עכו"ם ואנן ידעינן כי כל עכו"ם אנס הוא וכמ"ש בחזקת הבתים ואפ"ה שאל ממנו וא"כ קיבל עליו כל האחריות של גוי כאלו היה שואל מן הגוי עצמו ולכן כתב וצ"ע ואף שהגמ"ר כתב וצ"ע אבל מ"מ הב"י בספרו הקצר מביאו בסי' ע"ב סעיף ח' משמע ג"כ משם שלא ישלם לו יותר מכדי שווי וא"כ ה"ה בנ"ד פשיטא שהגבאים פטורים במה שהגוי עמלק רוצה בעד המשכון יותר מכדי שווי של המשכון אף אם נאבד המשכון בפשיעה ואף מה ששוה המשכון יותר מדמי החוב לפי דברי בעל המשכון ג"כ פטורים הגבאים אף אם לא היה בכאן שום אונס רק בדרך ש''ש