שער אפרים קנא

היה כאשר אמר לברר כו' ומשמע הטעם דאין שומעין לו משום דחיישינן לב"ד טועים ולא מהטעם דלעיל שכתבתי וא"כ הדר' קושי' לדוכתיה דמ"ש הא דמודע' מהא דש"מ שאמר כתבו כו' דכותבים משום דבתר עדים דייקי ולא חיישינן לב"ד טועים. הנה כד מעיינת בנ"י הביאו הב"י משמו הא דה"ר יונה וכתב הטעם שהוא חושש יאמרו חזקה לא חתמו אא"כ ידעו באונסו כדאמרינן בעלמא חזקה אין העדים חותמים על השטר אא"כ נעשה בגדול א"כ לפ"ז הדברים פשוטים דדוקא כאן חוששים לב"ד טועים מטעם חזקה הנ"ל ומשא"כ גבי ש"מ לא שייך חזקה זו לומר שלא כתבו העדים שפלוני חייב לש"מ אא"כ נתברר להם לכן כותבים ונותנים אף על פי שאין מכירים ואז בודאי בתר עדים דייקי וכדמסיק בגמר': וראיתי עוד מ"ש הב"י שם על הא דהר' יונה שאפילו לדברי הר' יונה אם הביא אח"כ עדים שאנוס היה חשבינן ליה מודעא וכ' שמצא סעד לזה מדברי רי"ו שאמר ואם מסר מודעא אפילו ע"פ וידעי העדים האונס בטל המקח עכ"ל ומשמע דכ"ע מודי בהכי דודאי אין המודע' צריכה ליכתב אלא שכיון שהעידו העדים שמסר להם מודעא והם ידעו באונס סגי כו' ומשום דנכתבה מסירת מודעא של זה לא גרעא כיון שזה מברר שאנוס היה חשיבא ליה שפיר מודעא עכ"ל הב"י. ולא ידעתי מהו הסעד שמצא לדברי הר' יונה בדברי רי"ו דהלא הרי"ו איירי שאותן שמסר מודע' לפניהם ידעי באונסו לכן אף שלא נכתבה לא גרעא לאפוקי בדין של הר' יונה שבאותו הפעם לא ידעי באונסו וכתבו לו המודע' אף שאח"כ מברר שאונס היה לא תועיל כלום הואיל ונעשית שלא כדין. ומ"ש הב"י וכיון שכן משום שנכתבה מסירת מודעא לא גרעא כו' בודאי שלא גרעא אבל מ"מ מחמת זה גרעא שיש לחוש שיבא זה עם כתיבת המודע' לפני הב"ד ויסמכו עליו אף אם לא יברר שאנוס הי' ומטעם חזקה על העדים שלא יצא דבר שאינו מתוקן מתחת ידיהם דוגמת חזקה על העדים וכמש"ל טעמו של הר"י בשם הנ"י, ואפשר שלזה כתב הב"י בלשון ומצאתי סעד לדברי מדברי רי"ו וכמ"ש בעלמא בגמ' אע"פ שאינו ראיה לדבר זכר לדבר כו'. וא"כ עכ"פ מוכח מכל הנז' מדברי הב"י במ"ש בדברי הר' יונה ז"ל דאף דסבר הר' יונה דעדים אינם רשאים להזדקק למסור מודעא לפניהם אם לא ידעו באונסו אף שא''ל שעתיד לברר האונס מ"מ מסיק הב"י בדברי הר"י ז"ל לפסק הלכה שאם עברו וקבלו המודעא ואח"כ מביא עדים שהיה אונס בדבר מקבלים עדותו והמודעא כשירה וה"ה בנ"ד גבי מיאון נמי דינא הכי וא"כ דברי מעל"ת נפלאים ממני במה שהחליט הדבר בדברי הב"י שאפילו בדיעבד אם נזקקו למיאון ולא ידעו במספר שנותיה אף שאח"כ מביאה עדים על ימי קטנותה שאין מקבלין העדות וזה לא עלה על דעת הב"י מעולם ומעל"ת בנה יסודו ע"ז ונסתר הענין ונפל הבנין. ואשר רצה מעל"ת להביא ראיה ממ"ש ה"ה בעל פ"מ בח"א סי' י"ז שכמה פוסקים חשו להחמיר בנערה שנסתפקו במספר שנותיה כו' עד בדברי הרשב"א בעבור אשר שאל להשואל בחזקת כמה שנים היתה כשמיאנה ורצה להביא ראיה מתשוב' הרב הנז' שכתב וז"ל בדף מ"א ע"ג וכיון שכן יש כאן מקום עיון כו' עד שסוף דבר כו' כל הרבנים יצא להם חומרא בנערה שנסתפקו במספר שנותיה עכ"ל בעל פ"מ וכתב מעל"ת הרי בפי' שנדון הרב הי' כעין נ"ד ממש שהיתה בחזקת בת ט' ולא חילק מה שראיתי לחלק וכתב להחמיר כו' עד וכתב שכן החמירו כל הרבנים כ"ש בנ"ד דליכא אלא ספק א' ספק שהיא גדולה ספק שהיא קטנה דאפילו החולקים על הרשב"א יודו בנ"ד עכ"ל מעכ"ת. ותמהני שראה תחלת דברי הרב בעל פ"מ הנ"ל ולא ראה סוף דבריו שכתב וז"ל העולה מהמקובץ כו' אכתי יש מקום להקל בנ"ד והוא דבנ"ד איכא ספיקי טובא ס' גדולה בשנים או קטנה ואת"ל שהיתה גדולה בשנים דלמא לא הביאה ב' שערות ושפיר מיאנה כו' ולדדיהו בנ"ד ס' בשנים וס' בסימנים אזלינן לקולא כו' עכ"ל הרב בעל פ"מ וא"כ סיים בדבריו הלכה למעשה לקולא אף שלא מטעם זה פסק לקולא וכמבואר שם עכ"פ מוכח ממה שסיים שם שאין דברי הרשב"א מוכרחים וג"כ הרבה פוסקים חולקים עליו ואף לפי סברתו דמעל"ת שבנ"ד יש ספק במספר שנותיה מ"מ יש להרבות בספיקות וספיקי ספיקות ורוב הספיקות המבוארים בתשוב' הרב בעל פ"מ הנז' שייכי' ג"כ בנ"ד, זולת הספק שלו יש אם הסבלונות הם קידושי תורה או דרבנן הלא ג"כ בנ"ד יש לומר שהם ספק קידושי דרבנן אם לא בעל אחר שנות הגדלות וכמבואר בפ' ב"ש וכמו שהארכתי בחלוקה הזאת בעזה"י בגוף הפסק שלי וגם הרב המובהק מר שמואל גאון הסכים עם הרב המובהק בעל פ"מ להקל מטעם הנ"ל בצירוף עוד טעמים אחרים. הנה כל זה כתבתי לפי סברתו דמעל"ת אשר בנה יסודו שמאחר שלא נתברר בשעת המיאון שהיא קטנה שוב לא יקבלו עדות קטנותה והבין כך מדברי הרב בעל הלבוש. אמנם כבר הוכחתי בטוב טעם ודעת שמעולם לא עלה על דעת המאור הגדול הב"י ז"ל שהמציא סבר' זו מדעתו ואחריו קם ה"ה בעל הלבוש ז"ל כי אף לפי דעתם רשאים לקבל עידי קטנותה אח"כ אף אם קיבלו המיאון כו' תחלה וכ"כ ה"ה מהראנ"ח בתשו' סי' כ"ו ח"א אף שהוא מן המחמירים מ"מ כתב וז"ל ומעתה יש לנו לחקור אם יבואו עדים על זמן מיאונה שדברי העדים כן ותתקבל עדותם בפני ב"ד החשוב ע"פ התורה ככל התנאים הצריכים מה יהיה דין המיאון נראה דמהני ואע"ג שהב"ד שנעשה המיאון בפניהם לא גריעי מנשים כו' דמהני כו' וכדאיתא בגמר' וא"כ כל שיבואו עכשיו עדים כשירים בפני ב"ד חשוב ויעידו כו' ותתקבל עדותן כראוי היה נראה שמיאונה מיאון עכ"ל וע"ש בדף נ"ב ע"ב דפשוט הוא בעיני ה"ה מהראנ"ח ז"ל שאף שהב"ד הראשון לא ידעו ממספר שנותיה וגם שלא היו מומחים מ"מ תתקבל עדותן אח"כ בפני ב"ד כשר כו' ויהיה מיאונה מיאון ומכ"ש כפי מ"ש בתחלה שיש לחלק בין מיאנה לפני ב"ד או מיאנה בפני שנים וכאשר באמת הוגבה עדות שהיתה קטנה באותו זמן ואין ספק במספר שנותיה וכמפורסם בעירנו ואף שלא נבדקה באותו זמן אם הביאה סימנים אם לאו הלא כל הנביאים פה א' להם עונים ואומרים הלכה למעשה שהסימנים לפני הפרק שומא בעלמא הוא עפ"י סוגיו' התלמוד בנידה ועיין בהרי"ף פ' ב"ש זולת המיעוט ומיעוט דמיעוטי שכתבו שיש לחוש לאותם הסימנים של תוך הפרק ועי' בהרשד"ם סי' כ"ז ובמהריב"ל ח"ד ובמהראנ"ח סי' כ"ו ח"א ושאר פוסקים והיינו אם ראו סימנים תוך זמן ומשא"כ לחוש תוך זמן וכאשר הארכתי בזה בגוף הפסק השייך לנדון זה וכאן לא באתי רק להשתעשע בדברי מעל"ת החביבים עלי. ועוד כתב מעל"ת וז"ל הרי הוכחנו כו' וא"כ אחרי שלדעת רבנים הנ"ל שהם רבני ספרדי' המסכימים למאן בזמן הזה אשה זו צריכה גט כ"ש וק"ו בנו של ק"ו לדעת רבני אשכנזים אפילו שהיה המיאון כדת וכהלכה כו' היה ראוי להם להחמיר כו' ולהצריכה גט כדי לחוש לגזירת רבני אשכנזים שלא למאן בזמן הזה באשר ששמע שרוב הנשים או כולם נישאות קטנות כו' והאיך לא מיחו בידם כו' עד ומזה נראה כו' דק"ק בודון קיבלו עליהם גזרת הרבנים המחמירים כו' עכ"ל. הנה בזה עדיין צריך אני למודעי ליה ולהשיב על ראשון בראש מ"ש שלדעת רבני ספרדיים היתומה צריכה גט כבר כתבתי בזה המקור מה שבנה מעל"ת יסודו עליו בזה הענין נלע"ד שאין ראוי לסמוך עליו וכמש"ל, ואשר כתב מעל"ת וכ"ש וק"ו בנו של ק"ו לדעת רבני אשכנזים שמחמירים במיאון וכמ"ש הר"י מינץ כו' ויש להם לתלות באילן גדול מהרמ"מ כו' בזה צריך אני להציג לפניו גמ' דע"ז דף ל"ו שמן רב אמר דניאל גזר כו' ומקשה אח"כ ושמן דניאל גזר והאמר באלי כו' משמי' דרב פתן ושמנן כו' כולן מי"ח דבר וכ"ת אתא דניאל וגזר ולא קיבלו ואתו תלמידי שמאי והלל וגזור וקיבלו א"כ מאי אסהדותיה דרב ופירש"י מאי אסהדותיה דרב דאמר דדניאל גזר עליו כיון דדריה לא קיבל לאו גזירה הוא עכ"ל א"כ מוכח מדברי רש"י דלא היה אומר רב דניאל גזר כיון דדריה לא קיבלו גזרתיה אף שבאמת אחר כמה דורות גזרו ג"כ תלמידי שמאי והלל על גזירה זו מ"מ לא מקרי הגזירה גזירה של דניאל הואיל ואין אנו צריכין לחוש לאיסור זה מחמת גזירתו של דניאל הואיל ודריה לא קיבלו עלייהו וא"כ בנ"ד בראש אין אנו צריכים לחוש לגזירה הזאת שלא למאן בזמן הזה מכח גזרת הגאון מהרמ"מ ז"ל דהלא איתא בתשוב' מהרי"ו סי' קל"ג שכתב וז"ל תחלה אבאר לך מי היה מהר"מ מריזבורק דירתו היה בארץ זכש"ן כו' ע"ש ומוכח שם מדבריו שאפשר שהיה כמה דורות לפני דור של מהרי"ו באשר שלא היה מפורסם באותו זמן של מהרי"ו ומהרי"ו שהיה כמה שנים לפני הר"י מינץ וסיעתיה וא"כ קשה קושי' הגמ' הנ"ל על הרב הר"י מינץ וסיעתו שרצו לגזור שלא למאן בזמן הזה שהרי כבר היה גזירה קדומה מימי מהרמ"מ וכמו שמקשה בגמ' דשבת בפ"ק וידים תלמידי שמאי והלל גזור שמאי והלל גזור כו' ומשני שם אלא אתו אינהו גזור ולא קיבלו מינייהו וכן בפ"ק דחולין וא"כ ה"ה בנדון הר"י מינץ ז"ל וסיעתיה צ"ל שמהר"ממ גזר ולא קיבלו מינייה ואח"כ רצו הר"י מינץ וסיעתיה לגזור מחדש על גזירת המיאון ולחדש הנזירי' שגזר מהר"ממ כמ"ש בגמ' שכחום וחזרו ויסדום. ובזה מיושב מה שיש להקשות על הר' יעקב פולק בר פלוגתיה של הר"י מינץ האיך מלאו לבו לחלוק על מהרמ"מ הלא אין ב"ד יכול לבטל. דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין אלא צ"ל שמהרי"ף היה יודע שמהרמ"מ גזר ולא קיבלו מיניה לכן לא חש לגזרתיה וכמ"ש בגמ' גבי דניאל וכמ"ש רש"י שם או נאמר שסובר מהרי"ף שהרמ"מ לא תיקן אלא לדריה ולא לדריה דעלמא וכמ"ש בהשולח דף ל"ז גבי פרוזבול איבעי' להו כי תיקן הלל לדריה תיקן או לדריה דעלמא תיקן למנ"מ לבטולי א"א לדריה הוא דתיקן מבטלינן וא"א לדריה דעלמא תיקן לא מבטלינן דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד כו' וא"כ ה"ה בנ"ד דאפשר דמהרמ"מ לא גזר אלא לדריה ואף שמוכח מדברי הר"י מינץ שגזר סתם שלא למאן בזמן הזה אפשר היינו לפי שראה שהיו הדור פרוצי' ויאמרו א"א יוצאה בלא גט לאפוקי לא לדורות הבאים ולא שייך לומר איכשור דרי וכמ"ש ביבמות פ' החולץ ובסוטה שהרי בסוגיא דהשולח הנ"ל אמרינן גבי פרוזבול למנ"מ לבטולי פירש"י להושיב ב"ד אי איכשור דרי מעיקרא כו' שלא יהיו מונעים מלהלוות כו' נבטל תקנת הלל. כו'. או נאמר שמה שלא חש מהרי"ף הנ"ל לגזרת מהרמ"מ היינו ע"פ מ"ש הרמב"ם בפ"ב מהלכות ממרים וז"ל הרי שגזרו ב"ד גזירה ודימו שרוב הקהל יכולין לעמוד בה ואחר שגזרוה פקפקו בה ולא פשטה ברוב הקהל בטלה ואין רשאים לכוף העם ללכת בה גזרו ודימו שפשטה ברוב ישראל ועמד הדבר כן ימים רבים ולאחר זמן מרובה עמד ב"ד אחר ובדק בכל ישראל וראה שאין אותה הגזירה פושטת בכל ישראל יש לו רשות לבטל ואפי' היה פחות מב"ד ראשון בחכמה ובמנין ודברי הרמב"ם נובעים ממקור הגמ' דע"א ממה שהתיר ר"י נשיאה שמן ש"ג שהיתה אחת מי"ח דבר ואמרינן בגמר' הטעם משום שבדק בכל גבול ישראל וראה שלא נתפשט איסורו בכל ישראל וא"כ איפשר בנ"ד נמי שראה מהרי"ף שלא נתפשטה גזרת מהרמ"מ לענין מיאון. ואף שאמרינן בגמ' הנ"ל שם וסמכו רבותינו על דברי רשב"ג כו' שאמרו אין גוזרים גזירה על הציבור אא"כ רוב הציבור יכולים לעמוד בה כו' וא"כ משום שני טעמים התירו השמן ש"ג משום שלא פשט איסורו ברוב ישראל וגם אין רוב הציבור יכולין לעמוד בה וזהו הטעם לא. שייך לומר גבי מיאון שאין רוב הציבור כו' כי מהיכי תיתי נאמר שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה וא"כ לפ"ז לא היה כח ביד מהרי"ף לבטל גזירת. ותקנת מהרמ"מ הנ"ל הנה כד מעיינת בכ"מ תראה שמתרץ ברמב"ם קושי' זו וז"ל וה"פ לדעת הרמב"ם כיון שמצאו שלא פשט איסורו אמרו ראוי להתירו שהרי מצינו שאין גוזרים גזירה על הצבור אא"כ רוב כו' וכיון שכן