שער אפרים קנ

בחנות ואשה הזאת אומרת לפניו א"א בפלוני בעלי ומעולם לא חקר אחריה אם היא קטנה או גדול' רק הוא בא אח"כ ומעיד בפני הב"ד שאמר' כך לפניו והב"ד חוקרים ודורשים אם היתה קטנה ואפ"ה אמרינן בגמ' שאין לך מיאון גדול מזה ובדוחק יש לדחות ולומר בסוגי' הנז' בדברי ר"י ב"ב דשבקה דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה דאיירי דהחנוני יודע שהיא קטנה, באמת כד מעיינת ברמב"ם פי"א מה"ג תמצא שהשמיט הרמב"ם ההיא דריב"ב אפילו שיגרה אצל חנוני כו' והרמב"ם העתיק כל הבריית' דאיזהו מיאון כו' וז"ל שם כיצד ממאנת אומרת בפני שנים אין רצוני בפלוני כו' אפילו היו אורחים מסובי' בבית בעלה והיא עומדת ומשקה עליהם ואמרה איני רוצה בפלוני בעלי ה"ז מיאון עכ"ל והשמיט הא דשיגרה אצל חנוני אמנם כד מעיינת ברי"ו ח"ח נכ"ב ח"ה תמצא שכתב הא דריב"ב אפילו שיגרה כו' וכן הרי"ף והרא"ש כולם כתבו ההיא דריב"ב אפילו שיגרה כו' וצ"ל בדברי הפוסקים הנ"ל שהחנוני מכיר במספר שנותיה שהיא קטנה לפי דברי מעל"ת בהבנתו בדברי הב"י ז"ל אף שהוא דוחק גדול וצריך ישוב ברמב"ם למה השמיט הרמב"ם הבבא דריב"ב דאפילו שיגרה אצל חנוני (ובמקור הפסק אשר כתבתי על נדון הלז ישבתי דברי הרמב"ם בטוב טעם ודעת על שהשמיט הבבא הנ' מה שהוא מחולק עם הפוסקים המפורסמים הנז' ועם רבו דרבו הרי"ף ז"ל) וכאן לא באתי רק לישא וליתן בדברי מעל"ת ואם נאמר שהרמב"ם השמיט הבריתא דריב"ב הנ"ל שלא רצה ליכנס בדוחק הנז' ולפרש הברייתא כנז' א"כ מ"מ קשה במ"ש הרמב"ם הא דאמר בברייתא שאפי' היו אורחים מסובי' בבית בעלה והיא עומדת ומשקה עליהם ואמרה א"א בפלוני ה"ז מיאון וקשה ג"כ וכי אורחים מנא ידעי במספר שנותיה שהיא קטנה ומסתמא איירי גם באורחים דאתו מעלמ' ואינם מכירים את האשה הזאת במספר שנותיה שהיא קטנה אלא ודאי דאף דאורחים אינם מכירים במספר שנותיה מ"מ באים ומעידים לפני הב"ד שאמרה בפניהם א"א בפלוני בעלי והב"ד חוקרים ודורשים במספר שנותיה אם היתה קטנה באותו פעם דלא כדברי מעל"ת. הג"ה וע"ל בתשו' הקודמת ישוב על כל הנז'). ונשמע מזה דבנ"ד מ"ש מעל"ת ע"ד השאלה שיצא קול שמיאנה ועדיין לא נתקבל שום עדות על קטנותה דלא יקבלו שום עדות ולא הוי מיאונה מיאון ז"א וכמ"ש לעיל דמ"ש בגמ' אין ממאנין אא"כ מכירים היינו שאין ב"ד נזקקין למיאון אם באים אמה או קרוביה שיזדקקו למיאון של היתומה הקטנה אז אין נזקקין למיאון אא"כ מכירים את שניהם ויודעים מספר שנותיה שהיא קטנה ולאפוקי כשהיתומה בעצמה אומרת אף בפני האורחים והחנוני א"א בבעלי ובאים האורחים או החנוני ומעידים שאמרה בפניהם א"א בפ' בעלי אז הב"ד שמעידים בפניהם חוקרים ודורשים אחר מספר שנותיה ואם היתה קטנה באותו פעם מיאונה מיאון ואפילו לא אמרה בפירוש א"א בפ' בעלי אז הב"ד שמעידים בפניהם חוקרים ודורשים אחר מספר שנותיה ואם היתה קטנה באותו פעם אז מיאונה מיאון ואפילו לא אמרה בפירוש א"א בפלוני בעלי אלא דברים שמשמעותן כך וכמש"ל בשם הרב בעל ת"י ע"ש ואפילו הב"ד או השנים שנזקקו לה למאן בפניהם אף שלכתחלה אינם רשאים לעשות כן הואיל ולא היו יודעים ממספר שנותיה אבל מ"מ בדיעבד מיאונה מיאון ומעולם לא עלה על דעת הב"י שאפילו בדיעבד לא יהיה מיאונה מיאון ומ"ש הב"י ז"ל אח"כ ואפילו להעד שתמאן בפניהם הפי' הוא כפשוטו ור"ל שאפילו אמה או קרוביה (לא] באו אל הב"ד שהקטנה תמאן בפניהם רק להעד בע"פ ואפילו לא יכתבו ויתנו בידה שום זכות מ"מ אינם רשאים והיינו מהחשש שמא יראו שנים אחרים כו' וכמבואר שם ומ"ש מעכ"ת וז"ל והנה דברי' אלו שכתבו אפילו להעיד שתמאן בפניהם אינם רשאים דברים אלו קשים להולמם עד שראיתי בס' הלבוש שתקן הלשון וכתב אין ב"ד רשאין כו' ואפי' להעיד שמיאנה בפניהם כו' אינם רשאים כו' ומסיים שם מעל"ת מדיליה ואפי' שישבו הב"ד לקבל עדות קטנות' איכא למיחש שמא פעם אחרת יבואו לקבל עידי המיאון ולא יבואו לקבל עדי קטנותה וק"ל עכ"ל מעל"ת. ואחר המחילה מכבודו דברי מעל"ת קשים בעיני להולמם מה שהבין בדברי הלבוש ומתוך זה יצא לו הבנתו בדברי ה"ה הב"י ז"ל מה שחידש מדעתו הרמה כי הבנתו בדברי הלבוש ובב"י ז"ל מרפסן איגרי ולענ"ד מעולם לא עלה על דעת הרב בעל הלבוש והב"י הבנה זו לומר שאינן רשאי להעיד אח"כ שמיאנה בפניהם אף אם הביא עידי קטנות אבע"א גמר' ואבע"א סברא אבע"א סברא הנה זולת מה שמוכח לענ"ד מדברי הרב בעל הלבוש שכתב הטעם שיש לחוש בכגון זה שמא יראו אחרים שמיאנה בפני אלו השנים ולא ידעו שעדיין לא העידו בפניהם שהיא קטנה ויכתבו לה שמיאנה בפני אלו השנים ויתירוה בלא קבלת עדות שהיא קטנה כו' ע"ש ולפי הבנתו בלבוש אין זה טעם לשבח דמה שייכות יש לטעם זה שלא יעידו אח"כ על המיאון שנעשה בפניהם אם לא ידעו ממספר שנותיה כי פן יראו אחרים כו' ויכתבו לה כו' וכנז' הלא אף אם לא יעידו אח"כ על המיאון מ"מ אם מיאנה בפניהם אף אם לא יעידו הם אח"כ על המיאון מ"מ יראו אחרים שהיו באותו מעמד ויעידו בפני איזה ב"ד מה שראו או שיכתבו לה שמיאנה בפני אלו הנשים כו' ואין לומר מ"ש בלבוש הטעם כו' קאי על ראשית דבריו שכתב לפיכך קטנה שבאה למאן כו' אין ב"ד רשאין לעשות כן והיינו מטעם הנז' ולא קאי הטעם על ומ"ש אפי' להעיד שמיאנה בפניהם כו' וא"כ למה באמת אינם רשאים להעד אם עברו וקבלו המיאון לפי הבנתו דמעכ"ת. וראיתי בדברי מעל"ת שהוסיף מדיליה ורצה לתקן וכתב ואפילו שישבו הב"ד עדות קטנותה איכא למיחש שמא פעם אחרת יבאו לקבל עידי המיאון ולא יבואו לקבל עידי קטנותה עכ"ל מעל"ת וחששא זו ליתא לא בב"י ולא בלבוש ועיקר הטעם המבואר שם היינו שמא יראו אחרים כו' וזה לא שייך עברו וקיבלו המיאון כו'. ועוד היאך יעלה על הדעת סברא זו שעידי הם לפנינו אשר מיאנה מקדם ועידי קטנותה הם לפנינו עתה שהית' קטנה באותו פעם והיא צועקת ככרוכיא שאינה אגידה בבעלה ומעולם לא היתה חפיצה בקידושיה שקידשוה קרוביה ולמה תהא אגידא בבעלה ודוגמא לזה מצינו בפ' האשה רבה האשה שהלך בעלה למד"ה וא"ל מת: בעליך כו' ונשאת כו' תצא ואמרינן בגמר' ל"ש אלא בע"א אבל בשני עדים לא תצא מחכו עלה במערבא אתא גברא וקאי ואת אמרת לא תצא והקשו התוס' שם וא"ת כיון דאיכא תרי דאמרי מת ואפי' איכא ק' דאמרי שזהו מה בכך וי"ל דלגבי דבר הנראה לעינים וידוע לכל לא היה אומר כו' ע"ש וה"ה בנ"ד שעידי המיאון ועידי קטנותה בפנינו ותהא אגידא ביה. בודאי בשלמא אם לא הוזקקו למיאון י"ל שאין כאן עידי מיאון לכן מוכרחת להיות אגידא ביה אבל מאחר שכבר הוזקקו למיאון למה לא יקבלו עדותיה וה"ז מקרי דבר הידוע אלא ודאי שמעולם לא עלה על דעת בעל הלבוש שילמוד בדברי הב"י הנ"ל ולומר שאם עברו וקיבלו המיאון שאינם רשאים להעיד אח"כ ע"ז אלא עיקר כוונת בעל הלבוש כמ"ש בדברי הב"י ומ"ש בעל הלבוש ואפילו להעיד שמיאנה בפניהם ה"פ שקאי אמה שכתב לפני זה קטנה שבאה למאן וקרוביה ואמה באים אל הב"ד שיזדקקו לה ואינם יודעים מספר שנותיה אינם רשאים לעשות כן כו' ואפי' להעיד שמיאנה בפניהם אף אם לא יכתבו לה ר"ל שאמה וקרוביה באים להעיד שיזדקקו לה דהיינו שהעידו שמיאנה בפניהם כשתביא עדות על קטנותה אף אם לא יכתבו עתה אפ"ה אינם רשאין לעשות כן דהיינו להזדקק לה למיאון ומטעם שכתב בעל הלבוש שמא יראו אחרים כו' שהב"ד או השנים נזדקקו לה למאן בפניהם כו' ויכתבו לה כו' וזה הפי' ברור לע"ד בדברי ה"ה הב"י והלבוש: ומעולם לא עלה על דעתם שאפילו בדיעבד לא יקבלו אח"כ עידי המיאון כשתביא עידי קטנותה. ועוד בר מן דין אי אפשר להעלות על הלב ולהבין מדברי הב"י והלבוש שלקוחים מדברי הב"י ז"ל ולומר שאפילו בדיעבד אם מיאנה בפניהם אינם רשאים להעיד אח"כ על מיאונה בצירוף עידי קטנותה שתביא שהרי כד מעיינת במה שמסיים הב"י ז"ל בדבריו שכתב וז"ל וכן יש ללמוד ממ"ש רבינו בטח"מ בסי' ר"ה בשם ר' יונה בענין מסירת מודעא עכ"ל הנה פה קיצר הב"י ז"ל במ"ש ר' יונה ועיין דבריו באריכות בטור סי' ר"ה הנז' שכתב וז"ל הטור וכתב הר' יונה שאפי' אמר כתבו לי שמסרתי מודעא בפניכם וכשיודע עפ"י עדים האונס שאנסוני יצטרפו עדותכם לבטל המקח אין שומעין לו כו' ע"ש ומזה הביא הב"י ראיה לדבריו ה"ה גבי מיאון הדין כן דאם יאמרו אמה או קרוביה שתמאן בפניהם ואח"כ תביא עדים על קטנותה שאין שומעים להם ועיין מ"ש הב"י בסי' ר"ה הנ"ל וז"ל ועיין במ"ש הרא"ש בפ' חליצה גבי הא דאמר רבא אין חולצין אא"כ דחיישינן כו' לב"ד טועים כו' וא"כ הב"י מדמה הא דר' יונה להא דחליצה כו' ומסיים שם הב"י וז"ל והיכא שמסר מודעא ולא ידעי באונסו וכתבוה ואח"כ בא זה ותבעו לדין והביא עדים שאנוס היה נ"ל שאפי' להר' יונה חשבינן ליה מודעא דלא מיעט הרב ז"ל אלא שלא יכתבוה משום דחיישינן שמא לא יצריכו את זה לברר שהיה אנוס כו' עד וכיון שכן משום דנכתבה מסירת מודעא לא גרעא וכיון שכן שזה מברר שאנוס היה חשיבא שפיר מודעא עכ"ל א"כ מוכח מכל הנז' דגם לפי דברי הר' יונה אף שלא ידעו מתחלה באונסו כיון שמברר אח"כ שאנוס היה לא פסלינן המודעא וה"ה בנדון של הב"י ז"ל אשר חידש מדעתו הרמה יודה דבדעביד מיאונה מיאון אף דלא קיבלו עידי קטנותה תכף ולא ידעי מזה כלום דומיא דמודעא כיון שמברר אח"כ שאנוס היה וכמ"ש הב"י בשם רי"ו. ואף שצריך ישוב לכאורה לפי מ"ש ראיה לדבריו מהא דהר' יונה ובאמת הדין של הר' יונה בעצמו צריך ישוב לפי מ"ש ב"י שם בסי' ר"ה ועיין מ"ש הרא"ש בפ' מצות חליצה כו' דהיינו הטעם דחיישי' לב"ד טועה לכן אין חולצין וממאנין אא"כ מכירים וה"ה בנדון של הר' יונה כו' וקשה לי דהלא מסקי' בפי"נ הנ"ל דמקשי שם ההוא דש"מ שכותבים אף על פי שאין מכירים אהא דאין חולצין אא"כ מכירים כו' ומשני דבי דינא בתר ב"ד לא דייקי אבל בתר עדים דייקו וא"כ קשה בנדון של הר' יונה האיך מדמה מודעה להא דחליצה כו' הלא מודעא איירי בעדים ובתר עדים דייקי דומיא הא דש"מ דכותבים אע"פ שאין מכירים לפי דבתר עדים דייקי ומה שא"כ בחליצה כו' אף שי"ל שמדמי למיאון שהוא ג"כ בפני שנים אבל כבר ישבנו זה לעיל דגבי מיאון שנים נקראים ג"כ ב"ד ומשא"כ במודעא הם עדים. ונלע"ד לישב לכאורה דמ"מ לא דמי הא דמודעא להא דש"מ דבשלמ' גבי ש"מ כשיבא היורש ויתבע את החייב בצוואת אביו כפי מ"ש העדים שפלוני חייב לו אזי אותו פ' בודאי לא ירצה לשלם לו עד שיבוא היורש אתו עמו אל הב"ד כי אותו הפלוני יודע בודאי שאינו חייב לו ובודאי יאמרו שאותם העדי' לא כתבו הצוואה רק מפי ש"מ ולא עפ"י הבירור באשר שהוא יודע שאינו חייב לש"מ כלום ואז יפסקו הב"ד ביניהם שיביא היורש עדים שפלוני חייב לו ושכנגדו ישבע שאינו חייב לו לפי שבתר עדים דייקי ומשא"כ במודעא אותו הלוקח שקנה הקרקע באונס מהמוכר הי' קצת אנוס במכירתו אף שלא יהיה כ"כ אונס כעין מעשה דפרדיסא וכיוצא בו ואותו המוכר כשימסור מודעא בפני עדים שמכר באונס אם לא יכירו העדים באונסו ויכתבו לו אף עפ"כ המודע' מודעא א"כ יצא מזה איזה תקלה דהיינו תכף שיתבע המוכר להלוקח שיחזיר לו הקרקע ויראה לו שמסר מודעא בפני עדים שמכר לו באונס אף שבאמת לפי הדין אינו אונס שיבטל המקח יסבור הלוקח מאחר שכתבו לו המודעא שמכר באונס בודאי הוא אונס גמור שמבטל המקח ולא יבא אל הב"ד כלל ויחזיר לו הקרקע ובאמת לפי הדין אם הי' בא אצל הב"ד לא היו מבטלים המקח וא"כ העדים גרמו שכתבו לו המודעא והיה סבור הקונה שכדין עשו שחקרו אחר האונס ומבטל המקח ולכן כתב הר' יונה שאין שומעי' לו אם לא יודעים מהאונס. אכן לפי מ"ש בסמ"ע הטעם משום דחיישינן לב"ד טועים שיראו בידו כתיב' המודע' ולא יחקרו אחר עדים שיעידו אם באונס