שער אפרים טו

שקאי על פרה ופרים הנשרפים עצמם והוקשה לו שצריך למוד מנין להרמב"ם שיש לו דין שני, ולפי מ"ש הוא נכון (אמנם בעיקר פירושו שמפ' שדברי הרמב"ם קאי על פרים ופרה עצמם לא נ"ל פירושו כי דחוק הוא וכמו שאכתוב עוד לקמן בעז"ה). ולכן כתב בפ"ג מהל' אבות הטומאה פ"א ושעירים הנשרפי' אע"פ שהם מטמאין המתעסק בהן אם חישב עליהן לאכילה צריכין שתיגע בהן טומאה ואח"כ יטמאו טומאת אוכלין והיינו כרבנן דאסורי הנאה מקבלין טומאת אוכלין ע"י שרץ ודלא כר"ש ולאפוקי הם עצמם אינם מטמאים בלא שרץ וכמו שמוכח מסוגיא דשבועות עלה י"א ומ"ש הרמב"ם בפ"ה מהל' פ"א דין ז' דאם נגעו באוכלין ומשקין הכל טהור איירי בין בפ"א בין בפרים ושעירים הנשרפים והיינו כשלא נגעו בהם שרץ ומה שהשמיט הרמב"ם פרה אדומה לפי שכבר כתבו הרמב"ם בהל' אבות הטומאה פ"ג ובהל' טומאת אוכלין הנ"ל. וע"ש בהכ"מ במה שרצה ליישב השגת הראב"ד על מה דאמרי בגמ' דט"י בהא דתנא דבי ר' ישמעאל מה זרעים שאין סופן לטמא טומאה חמורה כו' לפי דעת הרמב"ם ז"ל ע"ש. וא"כ מ"ש הרמב"ם דפרים ושעירים הנשרפים כו' בין אוכלין בין משקין הכל טהור היינו אם לא נגע בו שרץ ואתיא כר"מ וכחכמים והיינו גבי פרה ופרים כתב דהכל מודים שמטמאים דהיינו בהכשר שרץ וא"כ דברי הכ"מ והר"י קורקוס שכתבו דהרמב"ם פוסק כר"ש זהו דבר שאין לו שחר. ומ"ש הכ"מ ולפ"ז לדעת רבינו פרה מטמאה טומאת אוכלין כו' ז"א רק ע"י הכשר שרץ ודבריהם צ"ע. ומ"ש הכ"מ בפ"ו מהל' אבות הטומאה השורף פרה אדומה כו' מפשט לשון רבינו נראה דאשורף קאי כו' ודבר תימה דהאיך לא יטמאו אוכלין ומשקין כו' ע"ש. ומכח קושיא זו השיא לו דברי הרמב"ם ז"ל למה שלא עלתה על דעתו ולא ראה שהרמב"ם ז''ל בעצמו מקשה קושיא זו בפ"ה מהל' זבים מש''ה י' בפירושו להמשנה וז"ל ודע כי שורף פרה ופרי' ומשלח שעיר מטמאים בגדים אמנם עם זה אינם מטמאים שנים כו' אבל מטמאים אחד כו' ואל תחשוב כי זה שזכר הכלל אשר אמר ר' יהושע (והיינו במשנה א' פ"ה שאמר כלל אר"י כל המטמא בגדים בשעת מגעו מטמא אוכלין ומשקין להיות תחלה כו') לפי שהוא מבואר ואמר כל המטמא בגדים בשעת מגעו ולא אמר כל המטמא בגדים גרידא ואלה לא יטמאו בגדיה אבל בהתעסק עסק מיוחד והבן זה עכ"ל. וא"כ בזה מסולק תמיהת הרב בעל כסף משנה ודברי הרמב"ם עולים יפה ועיין בזה מ"ש הרב בעל תוי"ט: כלל העולה מכל מ"ש דאין הלכה כר"ש בההיא דפרה מטמא טומאת אוכלין הואיל והיתה לה שעת הכושר מטעם דפרה נפדית ע"ג מערכתה וכל העומד לפדות כפדוי דמי. וא"כ לפ"ז דלא אמרינן כל העומד לפדות כו' ה"ה דלא אמרינן כל העומד לחתוך כחתוך דמי ולכן דחה הב"י דברי רבינו ברוך הנז' וכתב שאין טעם בדבריו לפי שדברי ר"ב אתיא כמ"ד דכל העומד לחתוך כחתוך דמי וזהו דלא כהלכתא. ואע"ג דאמרינן בגמרא פ' בהמה המקשה הנז' בסוגיא דרבינא אמר בגד לאו לחתיכה קאי עובר לחתיכה קאי וכל העומד לחתוך כחתוך דמי ומקשה שם כמאן כר"מ דאמר גבי כל ידות הכלים שהן ארוכות ועתיד לקצצן מטביל עד מקום המדה דר"מ וחכ"א עד שיטביל את כולו ומשני אפילו תימא רבנן חבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי כו' ע"ש. וא"כ משמע גבי אוכלין אפילו אליבא דחכמים כל העומד לחתוך כחתוך דמי וא"כ זהו סותר למה שכתבתי דדברי רבינא הנז' אתיא כר"ש במ"ש כל העומד לחתוך כחתוך דמי: ולכאורה יש ליישב כד מעיינת ברמב"ם בפירושו למשנה במס' מקוואות משנה ה' בפ"י שכתב כל ידות הכלים שהן ארוכים ועתיד לקוצצן מטבילן עד מקום המדה רי"א עד שיטביל את כולו וא"כ דברי הת"ק דמקוואות הם דברי ר"מ דבהמה המקשה ודברי החכמים שם הם דברי ר' יהודה דמקוואות ואין הלכה כר"י דמקוואות וממילא אין הלכה כחכמים דבהמה המקשה. וכן פסק הרמב"ם בהל' מקוואות פ"ג דין כ"ה ובטי"ד סי' ר"ב כת"ק דמקוואות ולא כר"י וא"כ לפ"ז דברי רבינא דאמר כל העומד לחתוך כו' אתיא כחכמים שהם כדברי ר"י דמקוואות וזהו דלא כהלכתא וא"כ דברי הב"י נכונים במה שדחה דברי רבינו ברוך הנ"ל. אמנם כד מעיינת בגמ' דבהמה המקשה תמצא שישוב זה אינו נכון שהרי אמרינן שם רבינא אמר כל העומד לחתוך כו' כמאן כר"מ כו' ומשני אפילו תימא רבנן כו' משמע דכר"מ נמי אתיא. אכן כד מעיינת בסוגיא דבהמה המקשה הנז' תמצא שאין אנו צריכין לכל הנז' דבודאי דברי רבינא אינם אליבא דהלכתא שהרי דברי רבינא הם אליבא דר"מ דמתני' דסבר דבשר העובר מגע נבילה ועל זה מקשה ואמאי טומאת סתרים הוא כו' ומשני רבינא כל העומד לחתוך כחתוך דמי לאפוקי אליבא דחכמים דמתניתין דסברי הבשר מגע טריפה שחוטה אינו קשה כלום ואנן קי"ל כחכמים וכמ"ש הרמב"ם בפ"ב מהל' שאר אבות הטומאה וא"כ אין אנו צריכין לדברי רבינא שסבר כל העומד לחתוך כו' וא"כ דברי רבינא אינם אליבא דהלכתא. ואף שיש לדחות זה די"ל דגם אליבא חכמים צריכין אנו לתירוצו של רבינא באשר שגם אליבא דחכמים קשה למה יטמא העובר כדין מגע טריפה ששחטה הלא הוא טומאת בית הסתרי' ואינו מטמא וצריכין אנו לדברי רבינא דכל העומד לחתוך כחתוך דמי. אבל זה אינו מוכרח די"ל דאף דטומאת בית הסתרים אינו מטמא היינו לטמא כלים ובגדים ושאר דברים בחולין אבל בקדשים מטמא אף טומאת בית הסתרים דזהו רק חומרא בעלמא וזהו שמקשה בגמ' לימא ר"מ לטעמיה דמשמע דמקשה אליבא דר"מ ולא אליבא דחכמים כי חכמים איירי במוקדשים דוקא וכמ"ש רש"י וכמבואר בגמרא וכ"כ הרמב"ם הנז' וא"כ מכל מ"ש מוכח דדברי רבינא אתיא דלא כהלכתא. ואפשר שזהו קושית המקשן על דברי רבינא כמאן כר"מ גבי כל ידות הכלים כו' ואנן קיי"ל כר"מ גבי כל ידות הכלים והיינו דברי הת"ק דמקואות וכמ"ש לעיל והלכה כמותו וכמ"ש לעיל בשם הרמב"ם והטור ובאמת דברי רבינא אינם עולים יפה אליבא דהלכתא כי דבריו בשטה א' עם ר"ש דפרה מטמאה טומאת אוכלין דסבר ג"כ כל העומד לפדות כפדוי דמי ולית הלכתא כוותיה ומשני אפ"ת רבנן כו' והיינו כר"י דמקואות: וראיתי ברמב"ם בפ"ג מה' פסולי המוקדשין דין י"ט שכתב וז"ל וכלי שרת מקדשין דם הפסול ליקרב וכתב שם הכ"מ וז"ל בריש פ' בתרא דכריתות תנן אשם ודאי (צ"ל תלוי) שנודע שלא חטא לר' יוסי אם כבר נשחט וקבל הדם בכוס יזרק ופסק כר' יוסי דנמוקו עמו עכ"ל. הנה כד מעיינ' שם בכריתות פ"ו מוכח דטעמא דר"י שסבר אפי' הדם בכוס יזרק היינו לפי שסבר ר"י דכל העומד לזרוק כזרוק דמי וכד מעיינת בגמ' דב"ק פ' מרובה דף ע"ו תמצא דר"ש דפרה סבר דכל העומד לפדות כפדוי דמי וכל העומד לזרוק כזרוק דמי ולית הלכתא כוותיה דר"ש וכמ"ש לעיל וא"כ איך כתב הכ"מ דהרמב"ם פוסק כר' יוסי והיינו מטעם הנז' ובאמת לא קי"ל כוותיה כי שיטת ר"י בשיטת ר"ש אזלא ולית הלכתא כוותיה דר"ש וזולת זה דברי הכ"מ תמוהים במ"ש דהרמב"ם פסק כר"י וכשתעיין בפי' המשנה להרמב"ם בפ"ו דכריתות תמצא שפסק דלית הלכתא כר' יוסי וכן פסק הרמב"ם בפ"ד מהל' פסולי המוקדשין הנז' דין י"ט וז"ל הביא אשם תלוי כו' עד הדם ישפך והבשר ישרף כו' וזהו כת"ח דר"י וכן מוכח מדברי הרמב"ם ז"ל בפ' י"ט מהל' פ"ה הנז' דין י"ט שכתב וז"ל ואלו הן הנשרפין כו' עד ואשם תלוי שנודע לו קודם שנזרק דמו כו' ע"ש והיינו כת"ק דר"י הנז' דר"י סבר אפי' הדם בכוס יזרק והבשר יאכל כו' וא"כ לפ"ז דברי הרב בעל כ"מ צ"ע וראיתי שהרב בעל לחם משנה הרגיש קצת בזה וע"ש, ובמקום אחר הארכתי למעניתי בדברי הרמב"ם בביאור דבריו ואין כאן מקום להאריך: ובזה נשוב לנ"ד דהעולה מכל מה שכתבנו דלית הלכתא כרבינא שסבר דכל העומד לחתוך כחתוך דמי. וא"כ ה"ה בנ"ד שנשרף העוגה שאפאו לצורך שבת לבצוע עליו המוציא אינו כחתוך דמי ונקרא לחם שלם לענין לחם משנה אף אם נשרף יתר מאצבע דלא הוי חיבור לענין טומאה מ"מ שלם מקרי כל כמה דלא נחתך וכמש"ל אף שראוי ועומד לחתוך אפ"ה לא הוי כחתוך ממש ויוצאין בו לענין לחם משנה בשבת והנלע"ד כתבתי אנכי עפר ואפרי"ם הוא הצעיר במוהר"ר יעקב מבית אהרן מווילנא שאלה ב תחלת דברי פיהו אשר הקשה לי מר וזהו תורף קושייתו מאי שנא גבי בדיקת חמץ דאמרי' בפ"ק דפסחים גבי השוכר בית מחבירו בחזקת בדוק ומצאו שאינו בדוק אינו יכול לחזור בו ולטעון מקח טעות ואפילו במקום שנותנים שכר על הבדיקה וכתב שם הר"ן דהמשכיר בית אינו מחויב להחזיר להשוכר דמי האגר אשר נתן עבור הבדיקה מטעם דאמרינן דודאי ניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה ולאפוקי מדעת הרמב"ן שסבר שמ"מ צריך להחזיר לו השכירות כו' ע"ש וגבי ס"ת אמרי' בגמרא דאילו מציאות גבי השואל ס"ת אינו רשאי להשאיל ואמרי' בגמרא שם מאי איריא ס"ת אפי' כל מילי נמי דארשב"ל וכו' ומשני ס"ת אצטריכא ליה סד"א ניחא לאינש למיעבד מצוה בממוניה קמ"ל ומעל"ת הרבה להשיב אפו וז"ל דמר והשתא קשה טובא למאן דס"ל גבי בדיקת תמן דניחא ליה לאינש למעבד כו' ולהוציא הוצאות מביתו אע"פ שאינו נפרע א"כ למה לא ישאיל ס"ת לאחר שהרי מצוה הוא עושה והדברים ק"ו ומה בבדיקת חמץ שלא גילה דעתו אי ניחא ליה למיעבד מצוה בממוניה או לא אעפ"כ אמרינן דניחא ליה למיעבד מצוה בממוניה ומכ"ש גבי משאיל ס"ת לחבירו דחזינן לדעתיה דבעי למיעבד מצוה בממוניה ומשאיל ספרו לאחר ואינו חושש לקלקולו לא כ"ש וא"כ מפני מה אסור להשאילו לאחרים ועוד צריך לדקדק מ"ש הטור בהל' ציצית גבי טלית שמותר לברך בטלית חבירו בלא דעתו דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה ובלבד שיקפול איתה אם מצאה מקופלת משמע טעמא משום שחוזר לקופלה כאשר בתחלה הא אם לא קפלה אסור בשביל שהטלית מתקלקל ויש להקשות ומ"ש מבדיקת חמץ דאמרי' דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה אעפ"י שמוציא הוצאות משלו ועל הכל יורנו מורנו הרב נר"ו ושכרו כפול מן השמים אהא הא סאאהאה מאנהט:א הנה של כת קודמין ובודאי לגבי הנה הקושיות הנז' המה מש"ה מילתא זוטרתי הוא וכיון בשכלו לדעת הקדמונים אשר הרגישו כבר בזה המרדכי בפ' אלו מציאות בס' רס''ג וז''ל סד''א דניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בממוניה קמ"ל אין להקשות מיהא שמסיק