שער אפרים קמו

על רגליו כו' עד יהושע אין שומעין לך שכבר הוקבע הלכה כמותו ולא הי' אדם שערער בדבר הרי לך שלא אמר לו לא שמעתי אינו ראיה דהא ע"כ לא היה עדותו אלא שלא שמע מערער מדלא קאמר והודו לו חכמי' כו' ע"ש א"כ מוכח מכל הנז' דלא ראיתי ולא שמעתי הוי ראיה וא"כ ה"ה בנ"ד. אמנם ראיתי שדבר זה אינו פשוט כ"כ כי נמצא בזה מחלוקת בין הפוסקי' ועי' במ"ש ה"ה הב"י בריש ספרו י"ד שמביא לשון האגור על שחיטת הנשים וז"ל ולעולם לא ראיתי נוהגים לשחוט ולכן אין להניחן לשחוט כי המנהג מבטל הלכה כו' ואני אומר שאם היה רוצין לשחוט ולא הניחו' היה אפשר לומר שהיה ראיה אך ראיית לא ראינו אינו ראיה וא"כ לפ"ז שראיית לא ראינו אינו ראיה ודוק' אם ראה המעשה שהיו רוצים לשחוט ולא הניחום היה ראיה לאפוקי בלא ראינו סתמא ולפ"ז ה"ה בנ"ד אף שלא ראו שלא יצאו הנשים במיאון בלא גט אינו ראיה עד שאם היה באת האשה למאן ולא הניחוה אז הוי ראיה ולסברא זו מצאתי חבר בהגהות הרי"ף פ' השוכר את הפועלים בשלטי הגבורים שכתב וז"ל ונראה דאין לקרא מנהג דבר שלא נעשה מעולם אם לא שבא מעשה ואופן לעשות ונמנעו לעשות כן כו' עד וכיוצא בדברים שבאו מעשה לידינו ונמנעים מלעשות חשוב מעשה להקרא אח"כ מנהג כו' וראיתי שם שמבי' ראיה ממתני' דזבחים הנ"ל מהא דלא ראיתי עור יוצא לבית כו' ומ"ש רש"י דאפי' אירע שהוא לא ראה כו' הרי דכל שלא אירע המעשה שאנחנו באים לדון עליו אין להקר' מנהג כו' ע"ש ובעל ש"ג הנ"ל הרגיש ג"כ במ"ש מוהריק"ו שו' הנ"ל גבי סבלונות דמשמע משם דלא ראינו סתמ' הוי ראיה והיינו מההי' גמ' דעירובין הנ"ל וכת' אח"כ בעל ש"ג וז"ל ולולי שאין משיבין את הארי כו' היה נראה דאין מכאן ראיה כו' דאפ"ת שהתלמוד בא להעיד שהוקבע הלכה כר"ג מפני שלא ערער אדם מעולם מאן לימ' לן דהוי זה בכלל לא ראינו דלמא מה שלא ערער היינו הודו לו ממש דשתיקה כהודאה דמיא דהרי מצינו בכמה מקומות דכי שתיק לבר פלוגתיה הוי הודאה כו' ע"ש. ולכאורה נראה דאשתמיטתיה לבעל ש"ג הגמ' דביצה דף ך' וז"ל ת"ר מעשה בהלל הזקן שהביא עולתו לעזרה לסמוך עליו בי"ט חברו עליו תלמידי שמאי הזקן א"ל מה טיבו של בהמה זו כו' ואותו היום גברה ידם של ב"ש על ב"ה ובקשו לקבוע הלכה כמותם והיה שם זקן א' מתלמידי שמאי הזקן ובבא בן בוטא שמו שהיה יודע שהלכ' כב"ה ושלח והביא כל צאן קדר כו' ואמר כל מי שרוצה לסמוך יבא ויסמוך ואותו היום גברה ידן של ב"ה וקבעו הלכה כמותם ולא היה שום אדם שערער בדבר כלום כו' ע"ש וא"כ לפ"ד בעל ש"ג שכתב דלמ' מה שלא ערער היינו הודו לו ממש כי גמ' דביצה הנ"ל אינו סובל פי' זה בלשון ולא היה שם אדם שערער בדבר כלום שהודו לו ממש שהרי תכף אחר מעשה הנ"ל אית' בגמ' שם וז"ל שוב מעשה בתלמיד א' מתלמידי ב"ה שהביא עולתו לעזרה לסמוך עליה מצאו תלמיד א' מתלמידי ב"ש א"ל מה זו סמיכה א"ל מה זו שתיקה ופירש"י מה זו סמיכה שאתה רוצה לסמוך ולעבור על דברי ב"ש והלא חולקים עליכם א"כ משמע דאף לאחר מעשה של בבא בן בוטא ערערו על ב"ה וסברי שלא לסמוך וא"כ א"א לומר שמ"ש שלא היה אדם שערער בדבר היינו שהודו לו ממש שהרי אחר מעשה הנ"ל מביא המעשה שמ"מ לא הודו לו תלמידי שמאי שא"ל מה זו סמיכה כו' ואין לומר שהמעשה הזה היה קודם המעשה של בבא בן בוטא שהרי פירשו שוב מעשה ומשמע לאחר מעשה הזה היה מעשה בתלמיד א' כו' וא"כ לפ"ז נראה דאשתמיטתי' לבעל ש"ג הגמ' הנז' אמנם כד נדקדק בלשון הגמ' שם תמצא דלאו בחדא מחתא מחתינהו לפי שגבי מעשה דסמיכה נאמר ולא היה שם אדם שערער בדבר ודייק בלשון ולא היה שם דמשמע ש"ס לא היה אדם שערער אבל אותם שלא היו שם מערערים אח"כ ולכן מביא אח"כ המעשה בתלמיד א' שהיה מערער על הסמיכה לפי שלא הי' ש"ם באותו פעם ומשא"כ במעשה דר"י ב"נ לא נאמר ש"ם רק ולא היה אדם שערער בדבר כלום כו' משמע שלא היה שום מערער כלל. וצריכין אנו ליתן טעם לחלק בין המעשה דביצה להמעשה דעירובין על שבאמת למה נאמ' ש"ם גבי סמיכ' ובעירובין לא נאמ' ש"ם ונלע"ד סברא נכונה לחלק כי עובדא דעירובין שעמד ר"י על רגליו אותו המעשה היה בבית המדרש ומסתמ' התאספו שמה כל העדרים עדרי מאבירי הרועים כל הת"ח ולכן אמר שלא היה אדם שמערער כי היו שמה בב"ה כל התלמידים ומשא"כ בעובד' דביצה שהיה המעשה בעזרה שרצו להקריב קרבנות כל מי שרוצה להקריב קרבן היה בעזרה ומי שלא היה מקריב קרבן לא היה בעזרה כי למה יכנס בחנם לעזרה ולא היו שם אסיפת הת"ח ולכן אמר שלא היה שום אדם שערער אבל בחוץ היו כמה מערערים וכמ"ש באמת אח"כ שוב מעשה בתלמיד א' כו' שחלק על זה לפי שלא היה שם בעזרה באותו פעם שהסכימו לזה כולם ועיין בש"ג הנ"ל במה שמיישב שם דברי מהריק"ו לפי דבריו והעולה מדבריו דאין זה לא ראינו ראיה אא"כ שבא הדבר במעשה ונמנעו מלעשותו כן כו' וא"כ ה"ה בנ"ד והב"י וגם הבעל ש''ג ולדבריו גם ה"ה מהריק"ו מסכים לזה דאין לא ראינו ראיה אם לא שבא מעשה בענין הזה וה"ה בנ"ד גבי מיאון ואף שדעת האגור אינו כן וסובר דלא ראינו אינו ראיה אכן ראיתי בס' משאת מלך דף ס"ג שכתב וז''ל ול"נ שהבנת האגור כו' כלומר שמעולם נהגו שלא ישחטו כלל ואם היו באות לשחוט היו מערערים לזה והוא בעיניו לא ראה דבר סותר לזה כו' ע''ש וא"כ לפי הפי' הרב בעל משא מלך בהאגור גם הוא מסכים לדברי הב"י וגם האגור לפי פי' של בעל מ"מ הנ"ל מסכים לדברי הב"י וגם בעל ש"ג דבריו גם מהריק"ו מסכים לזה דאין לא ראינו ראיה אא"כ במניעת הדבר. וראיתי מ"ש עמיתי ה"ה בעל ש"ך בריש ספרו לי"ד שמביא האגור הנז' ואשר השיג עליו הב"י וכתב עליו וז"ל ולפע"ד דדעת האגור כמ"ש מהרי"קו בשו' קע"ב כו' וא"כ לפ"ד מהריק"ו חולק על הב"י הנה באותו שעה נעלם ממנו מ"ש בש"ג הנ"ל. ברם ראיתי בחיבורו לח"מ סי' ל"ז ס"ק ל"ז שהקשו לו על מ"ש בריש י"ד שדעת האגור כמ"ש מהרי"קו ודעת מהריק"ו אינו כן אלא הם מיירי בדבר שבאו לעשותו ונמנעו מלעשותו משום המנהג וכ"כ בשלטי הגבורים כו' וע"ש במה שחולק על הש"ג הנ"ל ובאמת כתבתי עליו הרבה ופלפלתי עמו פא"א וכאן אין מקום להאריך וע"ז נאמר כל ת"ח שאמר דבר הלכה לאחר מעשה אין שומעין לו כי בשעה שכ' זה בספרו לי"ד לא הרגיש בבעל ש"ג הנ"ל ועל החלוקים אנו בושים אלא שבא לחלוק עלינו את השוים כי בעל ש"ג משוה דעת מהריק"ו וכל מה שאנו יכולים להשוות דברי הפוסקים אנו מוזהרים ועומדים להשוותם. וראיתי בתשוב' ה"ה מהרא"ם שכתב בסי' ט"ז בענין המתנות שנותנין להארוס ומתה הכלה אחר שנכנסו לחופה ובאו יורשי הכלה לגבות מחציתה שמעולם לא שמענו מנהג זה וכה"ג ודאי מנהג יפה מטעם דאפשר שיקרה זה בכל יום ערעור זה וכיון שלא שמענו שיחזירו כו' ע"ש וא"כ משמע לפ"ז דאפילו בשב ואל תעשה כגון ההוא דמתנות כלה שלא שמענו הוי ראי' וא"כ לפ"ד ה"ה הרא"ם הנ"ל לא ראינו הוי ראיה וזהו סותר כוונתינו בנ"ד כי לכאורה נראה שהוא חולק על הפוסקים הנז' שסברי דלא ראינו לא הרי ראיה אא"כ במניעת הדבר. אמנם כד מעיינת תמצא שאין מחלוק' ביניהם שגם בעל ש"ג כתב שם וז"ל ונ"ל שאין לקרא מנהג כו' עד אם עושה כן הדבר בתדירות כו' ע"ש וא"כ גם בעל ש"ג כתב שיארע הדבר בתדירות ונמנעים מפני המנהג אז לא ראינו ראיה אמנם בדבר שאינו בא בתדירות אין לא ראינו ראיה וא"כ גם ה"ה הרא"ם ז"ל איירי בדבר שבא בתדירות ובנ"ד גבי עסק המיאון דהוי דבר שאינו בא בתדירות ואינו שכיח כלל ואף שנשואי הקטנות שכיחי הנה רוב הנישאות קטנות יש להם אב ולא שייך בהם מיאון ומיעוט הם יתומות ואף במיעוט שהם יתומות קצתם הם גדולות דלא שייך בהם מיאון ואף שקצתם מן היתומות הם קטנות מ"מ המיאון בעצמו הוא דבר שאינו מצוי באותו המיעוט יתומות קטנות מכמה טעמים שהוא דבר שנוי כשבאים לידי מיאון וע"ז אמרי' בגמ' הרחק מן המיאונין והכל מודים במיעוט דמיעוט' שאינו מצוי דלא שכיח' דלא שייך בזה לומ' לא ראינו הוי ראיה כי אינו דומה לנדון דמהריק"ו ולא לנדון דמהרא"ם הנ"ל שהוא מצוי ושכיחי ומשא"כ בנ"ד שהוא מיעוט דמיעוטי דאינו שכיחי ולא שייך בזה לומר דלא ראינו הוי ראיה וכמ"ש בכמה מקומות דמיעוט דאינו מצוי לא גזרינן ועיין בהרי"ף פ' האיש מקדש במ"ש הרמב"ן שם בדף תרמ"א דאפי' לר"מ דחייש למעוטי מ"מ למיעוט דמיעוט לא חייש וכ"ש לרבנן וכ"כ הריב"ש בסי' שע"ט דמיעוט דמיעוטי שאינו מצוי לא חיישי' גבי הנהו תלת דר"א בן פרטא שנותנים עליו חומרי חיים כו' וכן הוא בגמר' דע"א פ"ק ועיין ברי"ו נכ"ב ח"ב גבי שאלה ראובן שידך אשה כו' שכתב ג"כ רובא דמסבלי והדר מקדשי דאפילו לר"מ לא חייש למיעוטי דמיעוט' וא"כ בנ"ד ליכ' למיחש כלל שמא קבלו עליהם ק"ק בודון גזירת רבני אשכנזים שלא למאן וביותר שהוא גלוי פה הק"ק שאינם חשי' כלל להפוסקי' שאינם מפורסמים ובפרט שהבעל המפה הוא מפורסם ופוסק דלא כהר"י מינץ. ואין כאן חשש לומר שיש כאן חשש ספק חרם שהחרימו הגאונים הנז' שלא למאן כלל וי"ל שספק חרם להחמיר וכמ"ש הרשב"א בתשו' כי אין כאן ספק חרם כלל ועוד שזה שאמר הרשב"א ספק חרם להחמיר היינו כשהחרם הוא ודאי רק שנולד ספק בחרם וכאן החרם בעצמו הוא ספק אם קבלו החרם בק"ק בודון וכמבואר בפוסקים. ועוד דאף אם נאמר שהחרימו הגאונים הנ"ל שלא למאן היינו במקום שאין טעם נכון למאן ומשא"כ בנ"ד שבאה היתומה הזאת בטענת שאינו יכול ליזקק לה כדרך כל הארץ כ"ע מודים דלא החרימו בנדון כזה שהיתומה באה מחמת טענה הנ"ל. ואם נאמר שיש לחוש שהמיאון הנ"ל אינו מיאון מאח' שעידי המיאון לא ידעו בשעת המיאון במספר שנותיה שהיא קטנה וכבר כתב הב"י ז"ל הזכרתי לעיל יתומה קטנה שבאה למאן שאין מקבלין המיאון אם לא ידעו במספר שנותיה וא"כ אף אם נתקבל אח"כ עדות השנים שהיתה קטנה נאמר שאינו מועיל. איברא ז"א פשוט כ"כ דאית' בגמ' דתמורה פ"ק פלוגת' דאביי ורבא דאביי אמר כל מלת' דאמר רחמנ' לא תעביד אי עביד מהני ורבא אמר אי עביד לא מהני והאי דלקי דעבר אמימר' דרחמנ' עכ"ל וא"כ לפי מאי דקי"ל כרבא דאמר אי עביד לא מהני ולפ"ז בנ"ד הואיל שפסק הב"י בספרו הקצר דצריכי' עדי המיאון לידע במספר שנותיה ובנ"ד לא ידעו במספר שנותיה וכל מידי דאמר רחמנ' לא תעביד אף אם עביד לא מהני ולכאורה י"ל דדייק בגמ' כל מידי דאמר רחמנ' לא תעביד כו' דדוק' בדבר שהוא מדאוריית' ומשא''כ בדבר שהוא מדרבנן אז גם רבא מודה אי עביד מהני וא"כ בנ"ד שעסק המיאון הוא דרבנן אם עביד מהני אמנם ז"א שהרי אית' בגמ' דכתובות פ' האשה שנפלו גבי ההוא גברא דנפלה לה יבמה כו' ( וע"ל בסי' שאח"ז מן ונפלאה בעיני על פה קדוש כו'). ומעתה נחזור על הראשונות בקצרה שזכינו לדין בנדון שלפנינו דהאשה הזאת היתומה יוכבד בת לוי היא פטורה ויוצאה במיאון ואין לספק כלל בכל הספיקות אשר נסתפקנו בגביות העדות וכאשר בארנו את הכל על נכון כל הספקות אשר נפלו בעסק המיאון הזה אם מצד העדות של השני' אם מצד עידי המיאון אם מצד שמיום אשר גירשה אותו מביתה מחודש חשון תל"ב לפ"ק שלא שלמו עדיין שנת י"א שלה ועד היום שוב לא ראו זא"ז ואדרבה היתומה ביטלה כמה תפלות בב"ה ע"י המורשה שלה שיתנו עידיה ויצדקו שלא תהא שוב אגידא ביה וכמבואר לעיל הכל באריכות ואם מצד הטעמים שנתנה לדבריה שאינו יכול ליזקק לה כדרך כל הארץ והכל יודעים כלה למה נכנסה לחופה וע"ז נתקבל העדות של ר' משה בודק כמבואר לעיל