שער אפרים קמ

בפלוני בעלי כו' פירושו שבפני החנוני לבד מיאנ' וז"ש רש"י ד"ה אצל חנוני דליכא אלא חנוני דהיינו שמיאנה בפני החנוני לבד ואפ"ה הוי מיאונ' מיאון ואף שכתב רש"י אח"כ ואיכא למימר משום דאטרחה כו' דמשמע דיתר ע"כ הוא משום דאטרחה ולא משום דמיאנה בפני החנוני לבד וצ"ל דרש"י סבר בברייתא בהא דאמר יתר ע"כ כו' הכל במשמע כל מה שאנו יכולין לרבות בהא דיתר על כן דאתי לאשמועינן איזה רבותא שיהיה אנו מרבינן בהא דיתר על כן וא"כ בהא דשיגרה אצל חנוני י"ל דאתי לאשמועי' משום דאטרח' וג"כ י"ל דאתי לאשמועי' אע"ג דליכא אלא חנוני לבד דהי מינייהו מפקית וסבר רש"י דבפני יחיד ג"כ הוי מיאון. ולפ"ז ג"כ מיושב ברש"י שכ' לפני זה גבי יתר ע"כ אפי' אורחי' ופירש"י דליכא ב"ד ותו דהני משתיק שתקי ולא קא מודעי וקשה ג"כ למה פירש"י ב' טעמים גבי אורחי' ולפי מ"ש הוא מיושב לפי שבלישנא דיתר ע"כ הכל במשמע דהי מינייהו מפקת ולאפוקי הריטב"א סבר אדרבא תפסת מרוב' לא תפסת וסבר דמסבר' מרבינן מהא דיתר ע"כ גבי חנוני רק הטעם משום דאטרח' לפי שסבר דמסברא אין לומר שבפני חד יהיה מיאון ולכן כתב הריטב"א לפי דעת ר"ח דבחד אפי' בדיעבד לא הוי מיאון. וראיתי מ"ש הרמב"ם פי"א מהל' גירושין וז"ל כיצד ממאנת אומרת בפני שני עדים אין רצוני בפלוני בעלי כו' אפי' היו אורחים מסובים בבית בעלה והיא עומדת ומשקה עליהם ואמרה איני רוצה בפלוני בעלי ה"ז מיאון עכ"ל וכתב המ"מ שזה מבואר הכל בברייתא ולכאורה דברי הרמב"ם צריכין ישוב שבברייתא הנז' אמרי' ת"ר איזה מיאון אמרה א"א בפלוני בעלי כו' יתר ע"כ אר"י אפי' היו אורחי' מסובין כו' והיינו כדברי הרמב"ם וקשה למה השמיט הרמב"ם הבבא דברייתא הא דיתר על כן אפי' שיגרה אצל חנוני כו' ולא הזכיר' כלל, בודאי מה שהשמיט הרמב"ם הבבא האמצעית הא דיתר על כן אר"י אפי' יושבת באפריון ז"א קושיא דהלא אח"כ אר"י הא דיתר ע"כ אפי' אורחים מסובין כו' וכל תנא בתרא לאטפויי קאתי דהיינו היתר ע"כ האחרון הוא יותר רבותא מן הראשון ולכן בהא דיתר ע"כ אפי' אורחים כו' נשמע ג"כ הרבותא מה שנשמע מן הבבא אמצעית בהא דיתר על כן אפי' יושבת באפריון אכן הא דאמר אח"כ בשם ר"י בר"י יתר על כן אפי' שיגר' אצל חנוני כו' הוא חידוש גדול יותר מהא דיתר על כן אפי' אורחים כו' וא"כ קשה למה השמיט הרמב"ם הא דאפי' שיגרה אצל חנוני כו'. ולפי מ"ש לעיל בדברי הריטב"א הנ"ל יש לישב דברי הרמב"ם שהרמב"ם סבר כדעת הר"ח שהביא הריטב"א דאפי' בדיעבד בחד לא הוי מיאון וסבר דהלכה כרב יוסף בר מניומי דהלכה כאותו הזוג דמכשירין בשנים דוקא וסבר הא דאמר בברייתא בשם ר"י בר"י יתר על כן אפי' שיגרה אצל חנוני כו' חולק על אותו הזוג דמכשירין בשנים דוקא ולא בחד ור"י בר"י סבר דאפי' באחד די ואין הלכ' כמותו לכן השמיט הא דר"י בר"י דאפי' שיגרה אצל חנוני דמשמע דאפי' באחד סגי וכמ"ש רש"י ולאפוקי הרמב"ם חולק ע"ז אף שהריטב"א פסק כר"י בר"י בהא דשיגרה אצל חנוני וכמ"ש לפני זה לעיל והיינו מטעם דאיכא למימר משום דאטרחה כו' ולא משום מיאון ואפ"ה הוי מיאון ולעולם דאמרה כן בפני שנים אכן הרמב"ם סבר דמ"ש בגמ' אפילו שיגרה אצל חנוני עיקר החידוש הוא לאשמועינן דאפי' בפני יחיד הוי מיאון והרמב"ם לא סבר כותיה ולכן השמיט הבבא זו דאפילו שיגר' אצל חנוני אמנם קשיא לי ע"ז לפי מ"ש בדעת הרמב"ם שסובר דהלכה כאותו הזוג דמכשירי' בשנים דוקא ולא בחד ושלא כדעת התוס' וסבר דהא דשיגרה אצל חנוני אתי לאשמועי' דאפי' בפני יחיד הוי מיאון והרמב"ם לא סבר כוותיה בזה ולכן השמיט' הרמב"ם אבל לפ"ז קשה דדברי ר"י בר"י סותרי' זא"ז דהלא א' מאותו הזוג דמכשירין בשנים הוא ר"י בר"י והברייתא בהא דשיגרה אצל חנוני הוא ג"כ ר"י בר"י ומשם מוכח דאפי' בחד הוי מיאון וא"כ דברי ר"י בר"י סותרים זא"ז, בודאי לפי פשוטו בגמ' לא קשה כלום דאמרי' דעיקר הטעם גבי חנוני הוא משום דאטרחה ולא משום שמיאנה בפני יחיד וא"כ י"ל הא דהלכה כאותו הזוג דמכשירין בשנים דוקא ולא ביחיד וזהו דעת הריטב"א בשם ר"ח אבל לפי מ"ש בדעת הרמב"ם שלמד בהא דשיגרה אצל חנוני אתי לאשמועי' דאפי' בחד הוי מיאון ולמד דהלכה כאותו הזוג דמכשירין בשנים דוקא ולא בחד ושלא כדעת התוס' א"כ לפ"ז דברי ר"י בר"י סותרים זא"ז ונלע"ד דבזה מיושבים דברי התוספות שכתבו לעיל בד"ה מכשירין בשנים ואפי' בחד אלא שצריך לעדות שמיאנה כו' קשה מנ"ל להתוס' פי' זה בהא דמכשירין בשנים דאפי' בחד ולפי מ"ש הוא מיושב דקשה להתוספות קושיתינו אי אמרי' דמכשירין בשנים דוקא ולא בחד א"כ דברי ר"י בר"י סותרים זא"ז לפי שהתוס' סוברים ג"כ הטעם בהא דשיגרה אצל חנוני הטעם הוא דאתי לאשמועי' דאפי' ביחיד הוי מיאון וכדעת רש"י וא"כ קשה קושיתינו ולכן כתבו בהא דמכשירין בשנים ואפי' בחד וזהו ג"כ דעת רש"י וזהו לענ"ד ביאור נכון בדברי התוס' אבל לפי מ"ש בדעת רמב"ם א"א לומר כן וקשה קושיתי וראיתי בתשוב' ה"ה הר"י מינץ סי' י"ג שהעתיק לשון הברייתא הנז' וכתב בזה הלשון יתר ע"כ אר"י אפי' שיגרה אצל חנוני כו' וא"כ הגירסא הוא אר"י ולא ר"י בר"י וא"כ י"ל שגם הרמב"ם היה לו נוסחא הזאת בברייתא אר"י אפי' שיגרה אצל חנוני כו' ובהא דהלכה כאותו הזוג דמכשירין בשנים הוא ר"י בר"י וא"כ אין כאן סתירה מהא דשיגרה אצל חנוני להא דמכשירין בשנים כי הא דשיגרה אצל חנוני הוא ר"י וחולק על אותו הזוג כו' ולכן השמיט הא דשיגר' אצל החנוני כו' לפי שפוסק דהלכה כאותו הזוג כו'. וראיתי מ"ש הרב המגיד על דברי הרמב"ם בפי"א מה"ג וז"ל כיצד ממאנת אומרת בפני שני עדים וכתב המ"מ פסק הלכה בגמרא שהמיאון בפני שנים ויש מי שכתב דלכתחלה בעינן ג' ואין כן דעת רש"י ורבינו ועיקר וכו' ע"ש וא"כ משמע מדברי המ"מ שדעת רש"י והרמב"ם שוין ובאמת לפי מ"ש מחלוקת גדול ביניהם דרש"י סבר דבחד מהני מיאון והרמב"ם סבר דצריך שנים אבל ז"א קושיא דעכ"פ בזה שוים הרמב"ם ורש"י דא"צ לכתחלה ג' רק די בשנים ודלא כיש מי שסובר דלכתחלה בעינן ג' אכן צריך לדקדק בסוגיא היכן מצא המ"מ דברים האלה ברש"י ואדרבא רש"י כתב בהא דשיגרה אצל חנוני דהמיאון באחד די וכמ"ש הנימוק"י וזולת הנז' ראיתי לישב דברי הרמב"ם במה שהשמיט הא דר"י בר"י בהא דשיגרה אצל חנוני לפי שראיתי בב"י שכתב בסי' קנ"ה בא"ה וז"ל קטנה שבאה למאן ועדים המעידים שהיא קטנה אינם מצויים כאן ואמה או קרוביה אומרים לב"ד תמאן עכשיו כו' ואם תביא עדים אח"כ שביום שמיאנה היתה קטנה תתירוה להנשא כו' נראה שאין ב"ד רשאים לעשות כן כו' ע"ש בב"י שהאריך בזה וא"כ י"ל שהרמב"ם סבר ג"כ כמו שסבר הב"י דהעדים שמיאנה בפניהם צריכין לידע במספר שנותיה שהיא קטנה והוקשה להרמב"ם על הא דאמרי' בגמ' יתר ע"כ אפי' שיגרה אצל חנוני כי לפום ריהטא נראה דהחנוני יושב לפי תומו בחנות והאשה הזאת אומרת לפניו א"א בפלוני בעלי ומעולם לא חקר אחריה אם היא קטנה או גדולה וא"כ למה אמר בגמ' אין לך מיאון גדול מזה ולכן השמיט הרמב"ם הבבא דשיגר' אצל החנוני. ובדוחק י"ל לפי דעת הב"י שהמציא דין זה שהעדים שמיאנה בפניהם צריכין לידע במספר שנותיה דשבקי' לסוגיא הנז' דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה דצ"ל דמ"ש בגמ' אפילו שיגרה אצל חנוני איירי כשחנוני יודע במספר שנותיה ולכן אמר בגמ' אין לך מיאון גדול מזה אכן הרמב"ם לא רצה ליכנס בדוחק הזה שאיירי דוקא שהחנוני יודע במספר שנותיה לכן השמיט הדין הזה הא דשיגרה אצל חנוני כו', ולפ"ז צ"ל הא דהביא הרמב"ם הברייתא דאפי' אורחי' מסובין אצלה ואמרה א"א בפלוני בעלי כו' דהוי מיאון צ"ל דהאורחים יודעים ובקיאים במספר שנותיה אמנם זהו דוחק וכמ"ש שלפי פשוטו משמע שאינם יודעים במספר שנותיה. ובאמת כד מעיינת בה"ה הב"י במה שחידש מדעתו הרמה דהעדים צריכים לידע במספר שנותיה ומביא ראיה מגמ' דיבמות פרק מצות חליצה מהא דאמר רבא א"ר סתירה אין חולצין אא"כ מכירים ואין ממאנין אא"כ מכירין כו' דמשמע מגמ' הנ"ל דצריכים העדים שיכירו את האשה במספר שנותיה ולמ"ש לעיל מסוגית הגמ' בהא דשיגרה אצל חנוני ובאורחים מסובין אצלה משמע שאין צריכין לידע במספר שנותיה. ונלע"ד לחלק ביניהם ולומר דמ"ש בגמ' אין ממאנין אא"כ מכירים איירי דוקא כשממאנת בפני ב"ד אז אין הב"ד נזקקין לה אא"כ יודעים ובקיאים במספר שנותיה שהיא קטנה וכמ"ש הב"י דיש לחוש ששנים אחרים יראו שמיאנה בפניהם ויכתבו ויתנו לה שמיאנה ובאמת עדיין הב"ד לא חקרו ודרשו על מספר שנותיה שהיא קטנה לכן אין הב"ד נזקקין למיאון אם לא שיודעים מתחלה במספר שנותיה שהיא קטנה ומשא"כ אם לא מיאנה בפני הב"ד שאמרה בפני א' או שנים או כמ"ש בגמ' שהיו אורחים מסובים אצלה או ששיגרה אצל חנוני ואמרה א"א בפ' בעלי אז אעפ"י שאינם יודעים במספר שנותיה מ"מ באים אותם אורחים או החנוני לב"ד ומעידים מה שאמר' לפניהם א"א בפ' בעלי והב"ד חוקרים ודורשים אם היתה קטנה בשעה שמיאנה בפניהם אם לאו. ולענ"ד מיושב בזה דברי רש"י שם בסוף דבריית' יתר ע"כ אפי' אורחים דליכא ב"ד ודברי רש"י צריכין ביאור לענ"ד דמה בא רש"י לאשמועי' דאפי' אורחים דליכא ב"ד ואין לומר דרצה לאשמועי' דממאנת אף שלא בב"ד יקשה הלא משנה שלימה היא דב"ה סברי דממאנת בין בב"ד ובין שלא בב"ד אמנם במ"ש לעיל יתכן דהוקשה לרש"י במ"ש בגמר' אפילו אורחים מסובין דהוי מיאון וקשה הלא הב"ד שממאנת בפניהם צריכין לידע שהיא קטנה וא"כ כשמיאנה בפני אורחים למה יהא מיאונה מיאון דמסתמא האורחים לא חקרו אחר מספר שנותיה שהיתה קטנה ואף שי"ל שאיירי שהאורחים יודעים במספר שנותיה שהיא קטנה מ"מ לא הו"ל לברייתא לסתום אלא לפרש דאיירי דוקא באורחים כאלה דידעי במספר שנותיה שהיא קטנה ולכן בא רש"י לתרץ קושיא זו ומפרש בפני אורחים דליכא ב"ד ור"ל בודאי אם היתה ממאנת בפני ב"ד אז י"ל דודאי לא היו נזקקין לה אא"כ ידעי במספר שנותיה לאפוקי אורחי' שאינם ב"ד אז אף דלא ידעי ממספר שנותיה שהיא קטנה מ"מ מיאונה מיאון כשמעידין אח"כ בפני ב"ד שאמרה בפניהם א"א בפ' בעלי ועל הב"ד שמעידים לפניהם עליהם מוטל לדרוש ולחקור ולדרוש אם היתה קטנה באותו הזמן שמיאנה בפני האורחים או בפני החנוני ואז הוי מיאונה מיאון. איברא כד מעיינת ברמב"ם הנ"ל תמצא שאין לחלק בין הממאנת בפני ב"ד לשלא בפני ב"ד כי אף הממאנת שלא בב"ד כתב הרמב"ם שצריכין שיהיו מכירין אותה כו' שכתב וז"ל כיצד ממאנת אומרת בפני שנים עדים כו' ומסיים שנים שממאנת לפניהם צריכים שיהיו מכירים אותה ובעלה שמיאנה לפניהם כו' א"כ מוכח מזה דאפילו בשנים שממאנת בפניהם צריכין שיהיו מכירים אותה כו'. ולכאורה היה נראה לחלק בין הכרה דהרמב"ם להכרה שאנו דנין עליה דהכר' דהרמב"ם איירי בהכרה שיכירו אותה ואת בעלה דהיינו כמ"ש הר"ן בתשו' הובא בב"י בספרו הארוך דיש לחוש שמא יש קטנה אחרת בעיר ורמאי א' פיתה את הקטנה כו' ומשא"כ הכרה דנ' איירי בהכרה אם היא קטנה במספר שנותיה ואז יש לחלק בין הממאנת בב"ד או הממאנת בפני א' או שנים אמנם כד מעיינת במקור מוצא הדינים האלו תמצא שאין לחלק בין הכרה דהרמב"ם להכרה שאנו דנין עליה דהלא הכרה דנ"ד דצריכין לידע במספר שנותיה אותם שממאנת בפניהם הוא הדין המחודש אשר המציא הב"י בשכלו הזך ומביא ראיה מהא דאמרי' בגמ' א"ר כו' אין ממאנין אא"כ מכירין כו' ע"ש וגם דברי הרמב"ם לקוחים מגמ' הנז' ואפ"ה מבואר ברמב"ם דאפילו הממאנת בפני שנים צריכין שיכירו אותה כו' וא"כ משמע דאף הממאנת שלא בב"ד צריכין שיכירו אותה במספר שנותיה. באמת צריכין אנו לומר לדעת הרמב"ם כדי לישב אליבי' סוגיא דשמעתא בהא שאין ממאנין אא"כ מכירין וביותר מ"ש בגמ' דיש נוחלין בהא