שער אפרים קלה

השיטה י' וי"א המה מעורים זה בזה דהיינו למ"ד מן תיבת ליכי נמשכת למעלה ון' פשוטה מן די תיצביין ומן יומא דנן נמשכת למטה ובודאי בכונה סידר השיטות בזה הסדר שיהיו מעורות כל השיטות וגם בנוני"ן וגמי"ן וצדי"ן הכפופין. ורציתי לחשוד להסופר שמצא בסדר גיטין שהנהיג ר"ת לכתוב והרי את מותרת לכל אדם בשיטה א' וכמבואר בפסקי מהרא"י סי' קמ"ג וגם בפוסקים האחרונים וכמדומה שהבין היינו פירושו שלא יכתוב בשיטה הזאת יותר מתיבות אלו של והרי את מותרת לכל אדם ולכן סידר וכתב כנז' אבל בהיות שאיני מכיר הסופר לא אוכל לתלות בו בוקי סריקי כי חלילה להעלות על רעיוני דברים וטעות כזה אפילו למתחילים כי מה שהנהיג ר"ת לכתוב בשיטה אחת והרי את כו' היינו פירושו שלא לכותבו בשני שיטות אבל יכול לכתוב לפניו ולאחריו מה שירצה והיה לו להסופר להתחיל שיטה י' לכל הפחות מן יומא דנן עד לכל אדם ואז היו מעורות היטב. ורציתי להפך בזכותו דמעכ"ת שראה מ"ש הרב בעל המפה בסי' קכ"ה סעיף ח"י ונוהגים לערות השיטה דהיינו שימשוך הן' או הך' שבשיטה העליונה עד שיטה שלמטה ממנו או ראש למ"ד שבתחתונה לשורה של מעלה וא"כ משמע מזה שדי או הראש למ"ד או בן' או ך' שבשיטה עליונה אבל ז"א דזיל בתר טעמא או מטעם שלא יוכל לכתוב צריך לכתוב ולערות בשניהם בנ' או בך' מלמעלה שתהא נמשכת משיטה שלמעלה למטה וגם בלמ"ד מלמטה שתהא נמשכת לשורה של מעלה ובפרט בגט הזה ששלח לידי היה תיבת ליכי דהיינו הלמ"ד רחוק משיטה של מעלה הרבה ומ"ש בבעל המפה או בראש למ"ד פירושו וראש למ"ד. ומצאתי בספר א' הובא לידי מחדש ונקרא בשמו ס' נחלת שבעה וחיברו א' מהאשכנזים תלמידו של הרב בעל טורי זהב ויש בו כמה סדרי גיטין ושאר דקדוקי הגט וכתב ג"כ שתיבת או ראש למ"ד הוא ט"ס וצ"ל וראש למ"ד ובודאי קבלה הוא מרבותיו וכן ראיתי בכל הגיטין. וכן מוכח בגמ' דגיטין פ"ב דף ך' דמקשה ותיפוק ליה דספר א' אמר רחמנ' כו' ומשני לא צריכא דמעורה וא"כ מוכח שדבוקים האותיות ממש משיטה העליונה לשיטה התחתונה דאל"כ שדי בריוח מעט שבנתים א"כ אינו מוכח כלום מזה שאינו צריך להיות מוקף גויל בגט מד' רוחותיה כדאמרי' הכא דמעורה וא"כ מוכח שדבוקים האותיות ממש וכמ"ש לפני זה ואף לפי דברי ר"י שדחה דברי ריב"ם וכתב דהא דקאמר דמעורה היינו רגל הכ"ף בטי"ת או ראש למ"ד בה"א שלמעלה כו' וא"כ היא מוקפת גויל אבל מ"מ נשמע מזה שצריך להיות הגט מעורה עד תוך שיטה התחתונה או העליונה, וא"כ לפ"ז למאי דקי"ל דגט צריך להיות מוקף גויל וכמ"ש מהרי"קא בספרו הקצר סי' הנז' סעיף ו' וג"כ קי"ל כבעל המפה שכתב בסעיף הנז' שיזהר שלא ימשך אות אחת כו' לתוך אות כו' א"כ צ"ל מה שצריך להיות הגט מעורה היינו בנ' שלמעלה ובלמ"ד שבשורה שלמטה וצ"ל שניהם יחד ולא מועיל זה בלא זה ומכל שכן בגט שבנ"ד שהיה אות למ"ד מן ליכי רחוק משיטה שלמעלה. ואף שדברים הנז' צריכין ביאור בסוגיא דגיטין וגם הסוגיא בעצמה עם פירש"י והתוס' צריכין ביאור לכאורה שכתבו התוס' ד"ה לא צריכ' דמעור' מכאן מדקדק ריב"ם דא"צ בגט שתהא כל אות מוקפת גויל כדאמרינן הכא דמעורה כו' ור"י חולק עליו ואימר דאין ראיה מכאן דהא דקאמר דמעורה היינו רגל הכ"ף של שיטה העליונה בטי"ת של שיטה שתחתיה או ראש למ"ד בה"א כו'. וקשה לכאורה הלא דברי הריב"ם נכונים דמוכח מזה שא"צ להיות מוקף גויל הגט כו' דאל"כ מאי משני דמעורה לפי' ר"י הלא אף אם ראש הלמ"ד נכנסה בה"א זהו תיקין שלא יוכל לחלק הגט לתוכו אבל מ"מ כשאמר בין שיטה לשיטה ובין תיבה לתיבה שלו אם האותיות שבין תיבה לתיבה אינן מעורות ודבוקות יחד יכול לחלק לארכו הגט לשנים ולחתוך הנייר שבין תיבה לתיבה עם בין השיטות ולא יועיל זה שמעורה הגט שנכנסה ראש למ"ד בה"א אלא ודאי צ"ל שמעורות ודבוקות התיבות יחד וא"צ להיות מוקף גויל וכפי' ריב"ם והיה נראה להחזיק ולומר שגם בין תיבה לתיבה מעורה ג"כ לפי דעת ר"י בדרך הזה כגון תיבת שבקית ופטרית ותרוכית וכדומה לאלו האותיות הווי"ן נכנסים לתוך רגל התי"ו וכמו כן יש לומר תוך שאר אותיות אף שאינו נדבק ממש אבל זהו דוחק גדול וגם אינו מיושב היטב דמ"מ יכול לחתוך ביניהם אם אינו נוגעין ממש ויש ריוח ביניהם ואינו דומה לראש הלמ"ד הנכנסת תוך אות ה"א כו' שאין לו רשות לחתוך הנייר שתוך אות ה"א או תוך אות טי"ת. והעיקר נלע"ד פשוט שהפי' בגמ' הוא מה שמקשה בגמ' ותיפוק ליה כו' קאי אאיבעי' דבין שיטה לשיטה ולא אבין תיבה לתיבה וע"ז משני דמעורה ופי' האיבעיא דרב פפא בין שיטה לשיטה כו' פירושו כאלו אמר בין שיטה לשיטה מהו בין תיבה לתיבה מהו וא"כ אבין תיבה לתיבה אינו קשה כלום ותיפוק ליה דספר א' אמר רחמנא כי אף שיחתוך הנייר שבין תיבה לתיבה מ"מ הגט מחובר בנייר שבין שיטה לשיטה כי לא אמר רק הנייר שבין תיבה לתיבה שלי ולא בין שיטה לשיטה ואז לא יכול לחתוך הגט לארכו ולחלוק אותו לשנים כי אינו יכול לנגוע בנייר שבין שיטה לשיטה משא"כ אם אמר הנייר שבין שיטה לשיטה שלי אז צ"ל דמעורה דוקא וכפי' ר"י ודלא כרי"בם (וגם מדברי רי"ו שאכתוב בסמוך משמע שקושיות הגמ' ותיפוק קאי אבין שיטה לשיטה ולא לאבעיא שבין תיבה לתיבה) ולאפוקי אי אמרי' שפי' האבעיא דרב פפא הוא שאמר הבעל הנייר שבין שיטה לשיטה ובין תיבה לתיבה שלי אז אינו מיושב אף אם הוא מעורה כפי' ר"י מ"מ יכול לחלק הגט לארכו בנייר שבין תיבה לתיבה ודברי רש"י בסוגי' הנ"ל ד"ה דמעורה צריכין ביאור ולא יסבול פי' הנ"ל לדעת ר"י ואין כאן מקומו להאריך בזה. והנה אחרי כתבי זאת מצאתי ראיתי בחידושי הרשב"א בפ"ב דגיטין כמו שכתבתי ע"ש אבל ברש"י כתוב ד"ה שמעורה וז"ל דמעורה במקצת שהיו בה אותיות ארוכין המגיעין משיטה לשיטה בראשי כל תיבה ותיבה עכ"ל והנה מ"ש בראשי כל תיבה ותיבה כו' נלע"ד להגיה ובראשי כל תיבה. אבל אי קשי' לי הא קשיא לי דלפי סוגי' התלמוד הנז' הבעיא דרב פפא עלתה בתיקו וא"כ לפ"ז אף שאם אמר סתם ה"ז גיטך והנייר שלי אינה מגורשת מטעם דלא נתן לה כלום לאפוקי אם אמר בין שיטה לשיטה והגט מעורה הוי ספק דכל תיקו דאסור' לחומרא א"כ לפ"ז דברי הטור בסי' קמ"ג תמוהים בעיני מאד שכתב וז"ל ה"ז גיטך והנייר שלי אינה מגורשת ל"ש אם אמר על הנייר וכו' ל"ש אם אמר על הנייר שבין השיטות ל"ש אם אותיות הגט מעורות ודבוקות כו' וא"כ פשיטא להטור דבנייר שבין השיטות ומעורות שאינה מגורשת ולפי סוגית הגמ' הנז' עלתה בתיקו והוי ספק מגורשת ואיך כתב הטור שבודאי אינה מגורשת וזהו קולא. וראיתי ברי"ו חלק חוה נתיב כ"ד ח"א שכתב וז"ל ה"ז גיטיך והנייר שלי אינה מגורשת ואם אמר הנייר שבין שיטה לשיטה כגון שיש אותיות ארוכות כו' והוי ספר א' דאי לאו הכי פשיטא דאינה מגורשת והוי ספר א' ולא שנים ובין תיבה לתיבה עלתה בתיקו והרי היא ספק מגורשת א"כ מוכח מדבריו דהוי ספק מגורשת גבי בין שיטה לשיטה אי מעור' הגט וגם בין תיבה לתיבה וא"כ דברי רי"ו נכונים אבל דברי הטור תמוהים שכתב דאינה מגורשת ובגמ' עלתה בתיקו והוי ספק. ולכאורה נלע"ד לישב דברי הטור הנז' לפי שראיתי ברמב"ם פ"ח מה"ג שכתב וז"ל ה"ז גיטך והנייר שלי אינה מגורשת שאין זה כריתות ע"מ שתתני לי את הנייר ה"ז מגורשת ותתן עכ"ל והשמיט הרמב"ם האבעיא דבין שיטה לשיטה הנ"ל כו' וקשה למה וגם קשה שהרמב"ם הוסיף מדיליה הטעם שאינה מגורשת משום שאין זה כריתות וזה הטעם לא נזכר בגמ'. ונלע"ד לישב דברי הרמב"ם ובזה יתישבו ג"כ דברי הטור שהרמב"ם למד שהאיבעיא בגמ' דבין שיטה לשיטה מהו היינו מטעם דשייר בגט ומשום כרות גיטא וכמ"ש הרשב"א הובא בב"ח סי' קמ"ג וא"כ אנן דקי"ל דבעינן גט כריתות ממש וכמ"ש בפרק המגרש ובפ"ק דגיטין ובכמה מקומות וא"כ האבעיא נפשטה מטעם דאין זה כריתות ואף שהאיבעי' לא נפשטה במקומה אבל נפשטה ממקום אחר מאחר דקי"ל דבעינן כריתות ממש ואין זה כריתות וכמ"ש הרשב"ם בפרק חזקת דף נ"ב ע"ש אף שלא עלתה בתיובתא ואף שלפי שעה נתקשו בה ומשא"כ במקום שנאמר תיובת' בגמ' ואף שכאן האבעיא עלתה בתיקו בגמר' והוי כמו תיובתא אבל כד מעיינת בהרא"ש בפ' המביא תמצא שאינו גרס תיקו רק בין שיטה לשיטה ובין תיבה לתיבה מהו ולא גרס תיקו ולכן כתב הרמב"ם במתק לשונו הטעם דאינה מגורשת מטעם דאין זה כריתות וא"כ לפ"ז אין חילוק בין הנייר שבין שיטה לשיטה כו' דאין זה כריתות וגם אינו חילוק בין מעורה לשאינו מעורה הואיל ושייר בגיטא וכמ"ש הב"ח בשם הרשב"א ואין זה כריתות ולכן כתב סתם דאינה מגורשת והשמיט האבעי' הנז' וזהו ג"כ כוונת דברי הטור שכ' ל"ש כו' לפי שלמד כשיטת הרמב"ם וכגירסת הרא"ש שלא גרס תיקו ולכן אינה מגורשת אבל זהו קצת דוחק. והנלע"ד לישב דברי הרמב"ם והטור שהמה מפרשים מ"ש בגמר' בעי רב פפא בין שיטה לשיטה מהו כו' קאי אסיפא דבריית' אמ"ש בגמ' ע"מ שהנייר שלי מגורשת וע"ז מקשה רב פפא בין שיטה לשיטה מהו וסבר רב פפא שהטעם דברייתא דע"מ שהנייר שלי דמגורש' היינו מטעם דלא מקרי תנאי לפי שהתנאי והמעשה בדבר א' וכמ"ש רב אדא בר אהבה בפ' מי שאחזו ודלא כרב אשי דמסיק הטעם כרבי דע"מ כאומר מעכשיו דמי ומחוייב לקיים התנאי וע"ז מקשי בין שיטה לשיטה מהו אי מקרי תנאי בדבר א' ומעשה בדבר אחר שהתנאי הוא הנייר שבין שיטה לשיטה והמעשה הוא כתב הגט לבד בין השיטות וזהו האיבעיא שלו ועלתה בתיקו לפי טעם הנז' דהתנאי ומעשה בדבר א' ומה שא"כ הטור והרמב"ם פוסקים כרב אשי דהטעם דע"מ כאומר מעכשיו דמי וכרבי וא"כ לעולם מקרי תנאי ומגורשת כשתקיים התנאי אז אין חילוק בין שיטה לשיטה ולעולם מגורשת כשתקיים התנאי וגבי רישא דבריית' ה"ז גיטיך לכשתחזירי לי הנייר אז אינה מגורשת אף אם אמר בין שיטה לשיטה והיינו מטעם דאין זה כריתות וע"ז לא היתה האיבעיא דרב פפא רק אסיפא דבריית' ובזה מיושבים דברי הרמב"ם היטב שהשמיט הבעיא הנ"ל וכתב במתק לשונו רישא דבריית' ה"ז גיטך והנייר שלי אין זה כריתות וא"כ אין חילוק בין שיטה לשיטה וע"ז לא היה האיבעיא דרב פפא רק אסיפא דברייתא גבי ע"מ שהנייר שלי כו' והיינו לפי סברתו שסבר דהטעם דע"מ שהנייר שלי מגורשת מטעם דמקרי תנאי ומעשה בד"א משא"כ אנן דקי' כרבי כו' וא"כ אין חילוק בין שיטה לשיטה ולעולם מגורשת כשיתקיים התנאי ולכן כתב הרמב"ם בסיפא ע"מ שהנייר שלי דמגורשת ותתן והיינו כרבי וכן הוא דעת הטור שכתב ג"כ ותקיים תנאה כו' והיינו כרבי רק שיש לדקדק לפ"ז למה מהפך הטור סדר הגמ' הרישא לסיפא ועל הרישא דגמרא דהרי זה גיטך והנייר שלי אינ' מגורשת כתב הטור ל"ש כו' ולפי מ"ש דהאיבעי' דרב פפא קאי על הסיפא כשאמר ע"מ שהנייר שלי, אבל ז"א דקדוק ומדרבא יש לדקדק בדברי הטור שאמר ל"ש אמר על הנייר של עיקר הגט ל"ש כו' אם אינן דבוקות כו' הו"ל לסיים לעולם אינה מגורשת אלא שזהו מדוקדק בדברי הטור שהיפך לשון הגמ' והקדים הסיפא לרישא אלא שרצה לישב בהאי ל"ש אם אמר על הנייר שבין השיטות דקאי אתרוייהו בין אריש' ובין אסיפא דבסיפ' גבי ע"מ מגורשת לעולם אף אם אמר בין שיטה לשיטה והיינו מטעם תנאי וברישא גבי ה"ז גיטך והנייר שלי ג"כ אינה מגורשת לעולם ל"ש אם אמר על עיקר הנייר כו' והיינו מטעם דאין זה כריתות וזהו שלא סיים הטור לעולם אינה מגורשת לפי שדברי הטור שכתב האי ל"ש קאי בין ארישא ובין אסיפא וכל חד כדיניה, וזהו שהפך הטור הסדר מרישא לסיפא שלא תאמר דהאיבעי' קאי אסיפא אעל מנת כו' ומטעם הנז' שהתנאי ומעשה בד"א ומשא"כ לכשתחזירי הנייר אז י"ל דמגורשת כשאמר הנייר שבין שיטה לשיטה כו' כי לא שייך לומר הטעם של רש"י שפי' הטעם לכשתחזירי לי הנייר