שער אפרים קל

וכפי הדקדוקים שדקדקתי בדבריו ששינה לשון התוספות יראה ממש פירוש הרא"ש כמ"ש הטור בשמו אכן בודאי מה שמחלק הב"ח בדברי הטור והרא"ש בין קרוב לרחוק אין דבריו מוכרחים למעיין שם. ומה שיש להסתפק עוד בעדות הנז' שלא נזכר בעדות הבחור שאמר בשם העדים הנז' שקברו את היהודי טשסני הנקרא זעליגמן הנה מעל"ת בכתבו פתח בתלתא ספיקות ואחד מהן שלא נזכר בעדות זה וקברתיו וסיים בתרתי שלא ביאר הספק הזה כלל אמנם כד נדקדק בדברי העדות הנז' ובפוסקים השייכים לזה תמצא שיש כדי להתיר האשה הזאת בעדות של הבחור יצחק הנז' כי אבוהון דכולהו מי שמצריך שיאמר קברתיו הוא הרמב"ם בפ' י"ג מה"ג הובא בטור סי' הנז' וז"ל הטור כתב הרמב"ם יצא ישראל וגוי מעמנו למקום אחר ובא גוי והסל"ת איש שיצא עמי מת משיאים את אשתו כו' והוא שיאמר קברתיו והשיג עליו הטור וכתב ואיני יודע למה צריך שיאמר קברתיו. הנה ראיתי כמה פוסקים שרוצים לישב דברי הרמב"ם והרב המגיד מחלק בין כשמזכיר שם היהודי שמת או שנהרג כו' ובין האומר סתם יהודי שיצא עמי מת וא"כ בנ"ד שהזכירו הערלים שם היהודי טשסני אצ"ל קברתיו אכן אף שתי' המ"מ דברי הרמב"ם מ"מ כתב הוא עצמו שיש להשיב על זה וכמו שמקשה הכ"מ עליו ועיין בתשוב' ה"ה מהרא"ש סי' י"ד והר"ן מחלק בין שהגוי מכיר את היהודי אז אינו צריך שיאמר קברתיו כו' משא"כ אם אינו מכיר אותו וע"ש מילתא בטעמא הובא דבריו בב"י סי' הנז' ואם כן גם לפי דברי הר"ן בנ"ד אינו צריך קברתיו שהרי הערלים אשר אמרו להבחור יצחק מההריגת יהודי טשסני היו מכירים אותו הטיב כי המשא ומתן שלו היה בכפר שלהם. וראיתי בש"ע סעי' י"ז שכ' יצא כותי וישראל עמנו כו' וי"א שצריך שיאמר קברתיו וכתב בעל המפה בהג"ה ודוקא בכה"ג שאין מזכיר שם המת ואינו מכירו אבל אם מכירו לא בעינן קברתיו במסל"ת פתח בתרתי וסיים בחדא שמתחלה אמר ודוקא שאינו מזכיר שם המת ואינו מכירו ואפשר דבמזכיר שמו הוא מכירו אמנם ז"א פשוט דאפשר ששמע שמו מאחר. ונראה שבעל המפה לא רצה לסמוך על הזכרת שמו לבד באשר שחילוק זה כתב המ"מ לישב דברי הרמב"ם והמ"מ בעצמו כתב שיש להשיב על זה אף שלענין אם אינו מזכיר שמו כתב שצריך שיאמר קברתיו אמנם אף אם מזכיר שמו צריך ג"כ שמכירו וכמ"ש הר"ן כל זה כתבתי לפי דעת הר"ן והריב"ש. אכן לענד"ן דבנ"ד אין אנו צריכין לכל זה דע"כ לא מצריך הרמב"ם קברתיו אלא דוקא כשיאמר הגוי מת איש פלוני או נהרג פלוני במסל"ת אז יש לחוש שיאמר בדדמי לכן צריך שיאמר קברתיו משא"כ כשהגוי אינו בא להודיע מיתתו או הריגתו רק מתוך דבריו של הגוי נלמד הריגתו או מיתתו כמו בנ"ד שהערלים אמרו לאותו היהודי הבחור יצחק הנז' שלא ילך לבית הזה כי המה הרגו ליהודי טשסני ואם כן הערלים לא באו רק להזהיר את היהודי ולא באו להגיד הריגתו ומיתת טשסני בזה מודה הרמב"ם וכל הפוסקים שא"צ שיאמר קברתיו וכ"כ הב"ח כעין סברא זו ומישב בזה מה שמקשה הב"י על תשו' הרמב"ם והטעם הוא מאחר שבאו להזהיר את היהודי הנ"ל בודאי בירור גמור אצלם שהרגו ליהודי טשסני ואם כן גם מכח הספק הזה יש להתיר האשה הנז'. ואשר שיש לחוש להחמיר בעדות אשה הנ"ל בפו קטטה יש בינו לבינה ואיתחא בגמ' פרק האשה שלום אבעיא להו ע"א בקטטה מהו ופירש"י קטטה בינו לבינה והלך למה"י ובא ע"א ואמר מת מי מהימן ולא איפשטא וכתב הטור וז"ל אבל יש קטטה בינו לבינה כגון שאמר' גרשתני כו' אינה נאמנת ואפילו אם ע"א מסייע לה אינה נאמנת ואם נשאת כתב הרמב"ם לא תצא כו' לפי משמעות דברי הטור משמע דהיינו שיש קטטה בינו לבינה ובאה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת ואם עד מסייע לה שתחלה אמרה היא מת בעלה וגם העד בא ואמר מת פלוני הואיל ועד מסייע לה משקרא ואינה נאמנת ולאפוקי אם היא אינה אומרת כלום ממיתת בעלה רק שהעד לבדו בא להעיד ואומר שמת בעלה או נהרג אז לא שייך לומר שהעד מסייע לה כי העד הוא העיקר ואז אנו סומכין על דברי העד ומשיאים אותה כי בשלמא אם היא אומרת שמת או נהרג ואנן אמרי' שמחמת שנאה אומרת בדדמי (או טעם אחר) ואז אמרינן שגם העד סמך עליה ג"כ בהיות שסובר העד שעדותו אינה מעלה ואינה מוריד שבלאו הכי היא נאמנת לכן אומרים שגם העד אומר בדדמי (או מטעם אחר) ומשא"כ אם היא אינה אומרת כלום ואז עיקר הסמיכה על העד ונאמן ואם כן לפי זה בנ"ד אף אם יש לחוש לקטטה הלא היא אינה אומרת כלום רק העד בא והעיד ממיתת בעלה ונאמן העד ומשיאין אותה. אמנם כד מעיינת בדברי הרמב"ם תמצא שז"א שהרי הרמב"ם כתב בפי"ג מה"ג האשה שאמרה לבעלה גרשתני כו' והכחישוה והלכה היא ובעלה ושלום בעולם ובאה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת שזו הוחזקה שקרנית ורוצה להשמט מבעלה בא ע"א והעיד לה שמת בעלה לא תנשא שמא שכרה אותו ואם נשאת לא תצא עכ"ל ואם כן לפי משמעות דברי הרמב"ם שכתב בבבא דסיפא בא ע"א והעיד לה שמת בעלה משמע שהוא בבא בפני עצמה ולא קאי אבבא דרישא דהיינו שהיא אמרת תחלה מת בעלי ואחרי כן בא העד גם כן והעיד כדבריה וכמשמעות דברי הטור רק בבא דסיפא איירי שהיא אינה אומרת כלום רק העד בא והעיד לה שמת בעלה ואפילו הכי חיישינן שמא שכרה אותו ודלא כמשמעות דברי הטור הנז' וא"כ בנ"ד יש מקום להחמיר בעדות זה אם יש לחוש לקטטה בינו לבינה דזה ממש מקרי ע"א בקטטה ולא איפשטא ולחומרא וכמ"ש הרי"ף והרא"ש ושאר פוסקים. וביותר לפי מה שראיתי בב"ח שכתב בטא"ה סי' י"ז סכ"ח וז"ל וצ"ע על מ"ש רבינו ואפילו אם עד מסייע לה כו' דמנ"ל הא הלא פירש"י אלמא דלא קמבעיא ליה אלא בהלך הוא לבדו למד"ה ובא ע"א והעיד לה והיא אינה אומרת כלום אבל בהלכה היא ובעלה למד"ה ובאה ואמרה מת בעלי וגם ע"א בא ואמר מת בעלה נראה דפשיטא דתנשא דהכא ודאי דייקא שהרי היא אומרת מת ולא על עדות העד היא סומכת ומביא ראיה מלשון הרמב"ם הנ"ל ע"ש וא"כ משמע מדברי הב"ח דהסברא איפכא אף לפי דברי הטור דיש יותר להחמיר כשהעד מעיד לבד והיא אינה אומרת כלום ממה שהאשה וגם העד מעידים שמת בעלה וא"כ בנ"ד באם יש לחוש לקטטה אז אין להתיר להאשה הזאת דמקרי שפיר ע"א בקטטה ולא איפשטא ולחומרא וא"כ לפ"ז אין מקום להקל באשה הזאת אף לפי דברי הטור הנה אחר קצת חיפוש מצאתי ראיתי בתשוב' הרב הגדול מהר"א מזרחי סי' ב' בפי' דברי הרמב"ם בויכוח שיש לו עם המ"מ בענין ע"א בקטטה במ"ש הרמב"ם הטעם דיש לחוש שמא שכרה אותו וכל מפרשיו ונושאי כליו של הרמב"ם יצאו ללקוט טעם נכון לדברי הרמב"ם במה שבדה מלבו טעם שמא שכרה אותו וטעם זה לא נזכר בגמ' והאריך שם הרא"ם הנז' וכתב ודאמרי' גבי ע"א דמילתא דעבידא לגלויי לא משקרי בהו אינשי ה"מ היכי שמעיד מעצמו בלא פיתוי ושכירות אבל היכי שיש לחוש לפיתוי ושכירות לא כו' עד והנה גם בעל הטורים הרגיש בזה ואמר ואפילו ע"א מסייעה אינה נאמנת ואם נישאת כתב הרמב"ם לא תצא כיון שהעד מסייעה ונראה שהוא סובר שמ"ש הרמב"ם בא עד אחד והעיד לה שמת בעלה לא תנשא דמיירי כשאמרה היא מתחלה מת בעלי ולא האמינוה מפני שהוחזקה שקרנית ואח"כ בא העד הזה והעיד לה שמת בעלה שנראה כמסייעה ויש לחוש שמא היא שכרה אותו אבל אם לא אמרה מתחילה שמת בעלה אלא העד בא לבד ואמר שמת בעלה נאמן הוא דומיא דע"א במלחמה וע"א ביבמה דטעמא דכולהו משום דעבידי לגלויי כו' ע"ש באריכות וא"כ מוכח מדבריו דיותר יש להאמין לע"א בקטטה כשמעיד לבדו והיא אינה אומרת כלום ממה שהיא אומרת בתחלה מת בעלי ואח"כ בא העד ומעיד כדבריה דיש לחוש לזיוף ושקר וזהו כפי הסברא אשר כתבתי בתחלה ולא כסברת הב"ח וא"כ לפ"ז יש להקל בנ"ד אף אם יש לחוש לקטטה בינה לבינו וכמ"ש לעיל מאחר שהאשה לא אמרה כלום רק העד בא לבדו וכנז' לעיל. ואף לפי סברת הב"ח היה נראה בעיני לכאורה לחלק דאף דאמרינן בגמרא ובפוסקים דיש להחמיר בע"א בקטטה היינו דוקא כשהעד מעיד שראה שמת או שנהרג דאיכא למיחש לבדדמי או שמא שכרה אותו לפי דעת הרמב"ם ומשא"כ אם העד מעיד ששמע מפי הגוי מסל"ת שנהרג או שמת בעלה לא שייך לומר בדדמי וגם לא שייך לומר לשמא שכרה אותו כי פן לא יתקבל עדותו מה שהגיד בשם הגוי שהיה מסל"ת כי יש הרבה חלוקי דינים בדין מסל"ת ולאו כ"ע דינא גמירי וא"כ בודאי עדותו הוא אמת אף במקום קטטה אליבא דכ"ע דאם איתא שרוצה לשקר היה לו להעיד כפשוטו שראה שמת או ששמע שמת משא"כ כשמעיד בשם הגוי אפשר שלא יתקבל עדותו וא"כ מה הועיל השקרן בשקרותו וא"כ לפ"ז בנ"ד שמעיד הבחור ר' יצחק ששמע מהערלים שהזהירו אותו שלא יכנס לבית הרצחנים שהרגו את היהודי טשסני וא"כ בודאי עדותו אמת אף במקום קטטה. והיה נלע"ד לישב בזה מה שקשה לענ"ד קושיא חזקה לכאורה בהגהות הרי"ף שמביא בעל ש"ג פ' האשה שלום דף ת"ן ע"א סעיף ג' בשם ריא"ז וז"ל וכן קטטה בינו לבינה אם בא ע"א ואמר מת בעליך נאמן כב"ה עכ"ל ודבר זה נפלאה בעיני שהרי זהו האבעיא בגמ' ע"א בקטטה מהו ולא איפשט' ועלתה בתיקו ותיקו דאיסורא לחומרא וכמ"ש הטור והרמב"ם ושאר פוסקים לחומרא וא"כ מה עלתה לו לריא"ז שפסק להקל וזהו לכאורה צ"ע אמנם במ"ש הוא נכון דיש לחלק בין ע"א בקטטה כשאומר שראה שמת בעלה ובין כשאומר כששמע מפי גוי מסל"ת כו' וכמ"ש לעיל וריא"ז איירי בכה"ג ששמע מפי גוי מסל"ת לכן נאמן אכן זהו דוחק מאוד לישב דברי ריא"ז בזה דהעיקר חסר מן הספר וג"כ סיים הריא"ז כמבואר בקונטריס הראיות ולא מצינו שום רמז ראיה לסברא הזאת וגם לא מצינו חילוק זה בשום פוסק לכן צ"ע ונלע"ד לישב דברי ריא"ז הנז' בפרט במ"ש כמבואר בקונט' הראיות לכך מוטל עלינו לחקור בשבע חקירות ולמצוא הראיות שלו כי איתא בגמ' ע"א בקטטה מהו טעמא דע"א מהימן משום דמילתא דעבידי לגלויי לא משקר ה"נ לא משקר א"ד טעמא דע"א משום דהיא דייקא ומנסבא והכא משום קטטה לא דייקא ומנסב' תיקו עכ"ל הגמ' וא"כ לפי הטעם דע"א מהימן משום דעביד' לגלויי כו' וא"כ ה"ה בע"א בקטטה ומשא"כ לפי הטעם השני וכבר כתבנו לעיל בשם הרמב"ם דע"א בקטטה אינו נאמן משום שמא שכרה אותו וחולקים עליו המ"מ והרשב"א והריטב"א על מ"ש טעם שלא הוזכר בתלמוד. והנה ה"ה הרא"ם בתשוב' הנז' ברוחב שכלו המציא טעם נכון וכתב מאחר שמצינו שהרמב"ם בסוף ה"ג כתב שטעם ע"א מהימן משום מילתא דעבידי לגלויי כו' וכ"כ בפי"ו מה"ג ואף ע"ג דבגמ' גבי ע"א בקטטה קמבעיא ליה מאיזה טעם ע"א נאמן ולא איפשטא מ"מ כיון דאיכא תרי אבעיא אחריני בכי הא בגמ' גבי ע"א במלחמה וגם גבי ע"א ביבמה פ' האשה רבה ג"כ האבעי' איזה מב' טעמים הנז' הם גבי ע"א כו' ופסק הרי"ף והרמב"ם דע"א במלחמה וע"א ביבמה דנאמן וא"כ מוכרח לומר שסברו דהטעם דע"א נאמן משום דמילתא דעבידא לגלויי כו' ואף שהאבעיו' הנז' גבי ע"א במלחמה ובע"א ביבמה לא נפשטה במקומה אבל נפשטה במקום אחר כו' ומביא ראיה מדברי הרמב"ן בס' מלחמות בפ' האשה שלום וא"כ למה החמיר הר"מ במז"ל בע"א בקטטה ואין לומר הטעם משום דע"א נאמן משום דדייקא ומנסבא וגבי קטטה לא דייקא כו' א"כ לפ"ז היה לו לפסוק גם בבעיא דע"א ביבמה ובע"א במלחמה כן ובאמת הרמב"ם סבר הטעם משום דמילתא דעבידי לגלויי כו' לכן הוסיף טעם להחמיר גבי ע"א בקטטה משום שמא שכרה אותו וע"ש באריכות מה שנותן טעם ותבלין לדברים הנז'. ובזה מתישב דברי הריא"ז הנז' לפי שהריא"ז ג''כ סבר גבי