שער אפרים קיז

זהו בדבר שאין לו גורן ע"ש בכ"מ ובפ"ג מהל' מעשרות כתב הרב הכ"מ וז"ל כתב הראב"ד בד"א כו' ועל סברת הראב"ד קשה לי שהוא סובר דכיון דמן התורה כו' דאין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית כו' ע"כ וע"ש. הנה דברי הכ"מ בפ"ד ובפ"ג הנז' תמוהים דדברי הראב"ד הם ממש כדברי הגמ' פרק הפועלים דף פ"ח א"ר ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית כו' ומסקנא דגמ' הנז' בע"ב וז"ל ואבע"א כי קאמר ר' ינאי בזתים וענבים דלאו בני גורן כו' (אז צריך ראית פני הבית) אבל חיטין ושעורים גורן בהדיא כתיב כו' וא"כ זהו דברי הראב"ד בפ"ד דין א' אין הטבל נקבע במעשר עד שיכניסנו לבית א"א זהו בדבר שאין לו גורן כו' וזהו ממש דברי הראב"ד בפ"ג דין ב' בד"א כו' א"א חוץ מדגן תירוש ויצהר שעשאן בגורן ומרחן כו' וא"כ קושית הכ"מ על הראב"ד אינו דהראב"ד חולק על הרמב"ם בזה כי הרמב"ם סובר דבכל הדברים צריך ראי' פני הבית לאפוקי הראב"ד סובר כתירוץ השני האבע"א בגמ' דר' ינאי איירי דוקא בזתים וענבים העומדים לאכילה דלאו בני גורן וע"ש בתוס' ד"ה כי קאמר ר' ינאי כו' וברמב"ם מוכח שפוסק כתי' ראשון בגמ' כמ''ש בפ"ג דין ד' הכניסן לבית כו' התחיל לגמור מלאכתן כו' ועיין בכ"מ שם: שאלה פז כתב הרב בעל המפה בהג"ה בי"ד סי' ק"ד סעיף א' וז"ל ודוקא בשרץ יש לחוש אם נשאר שם כו' אבל בשאר איסורים אין לחוש עכ"ל ע"ש ודבריו המה תמוהים מאד דהלא אפי' באיסור דאורייתא ממש שנתערבה כשאינו מכיר האיסור נתבטל אם יש ששים נגדו וא"כ למה השרץ אינו בטל וגם קשה על הטור שם שכתב שאם אינו יכול לבררו הכל אסור כו' וזהו תימא דהלא אפילו חתיכת חזיר וחלב בטל בששים ומותר לאכול הכל כשאינו מכיר האיסור ודין זה הוציא הטור מדברי רש"י בע"א גבי ההוא אימרטוטי כו' ופרש"י ושרץ אסורו בכעדשה כטומאתו כו' ומתוך זה למד הטור דשרץ אינו בטל וכמו שהקשו הר"ן והרשב"א על פירש"י דמ"ש שרץ דהלא אפי' בריה כשנתרסקה בטלה וראיתי להרב בעל המפה בספרו ת"ח סי' פ"ה שכתב הטעם הואיל ואסורו כטומאתו בכעדשה הוי בריה וזהו דוחק דא"כ גם בכזית של נבלה נאמר דהוי בריה ואינה בטילה. וביותר תמוה דברי הרשב"א בת"הא דף ק"י ע"ב שכתב פירש"י דשרץ איסורו כטומאתו ואינה בטלה ואח"כ כתב לאו דוקא בשרץ שאפי' בשאר אסורים יש לחוש לפחות מכזית דחצי שיעור אסור מדאורייתא ואינה בטלה כו' ע"ש הג"ה ועיין בטורי זהב בסי' ק"ד שמאריך בזה) והנה דבריו תמוהים דהלא כל איסורים שבתורה בטלים בששים אפילו איסור דאורייתא ממש. הנה דברי הרשב"א נלע"ד לישב דהרשב"א קאי אמ"ש בגמרא דע"ז דף ס''ח ההוא עכבר' דנפל לחבית' דשיכרא כו' ולהמעיין שם מוכח שכל הסוגיא דגמרא שם איירי באין ששים נגד השרץ דאמרי' שם אסריה רב לההוא שיכרא לימא קסבר רב נו"ט לפגם אסור וכתב הרשב"א שם בת"הא ובשלא היה בשכר ס' לבטל טעם העכבר ואמר רב ששת כו' והכא כיון דמאיס אפילו נ"ט לפגם והיינו באין ס' דביש ס' אפי' נ"ט לשבח בטל וכן הוא כל הסוגיא שם עד ואמר רבא הלכתא נטל"פ מותר ואינו צריך ס' כו' ועל זה קאי אבעיא להו נפל לגו חלא מאי ופי' באין שם ששים ומבעי' ליה אי נ"ט לשבח ואסור או נ"ט לפגם ומותר וא"צ ס' ואמרי' שם עובדא הוי בי רב כהנא ואסיר והיינו כשאין שם ס' וע"ז השיב לו ההוא אמרטוטי מרטט ולכן אוסר רב כהנא והיינו באין שם ס' וז"ש רש"י דשרץ איסורו כטומאתו כעדשה וא"כ שמא יפגע בממשו של איסור כי אף שטעם השרץ שהוא לפגם בטל וא"צ ס' מ"מ השרץ עצמו אינו בטל אף שהוא לפגם עד ס' ועל זה כתב הרשב"א דלאו דוקא בשרץ דגם בשאר אסורים אינו בטל ור"ל כשאין שם ס' דחצי שיעור אסור מן התורה משא"כ ביש ס' נגד חתיכת השרץ סבר הרשב"א דגם שרץ בטל וזהו נגד ההג"ה של הרב בעל המפה הנז'. כל זה נראה לישב דברי הרשב"א הנז' אמנם הטור שכתב דבאינו יכול לבררו הכל אסור למד בגמ' ההוא אמרטוטי כו' ר"ל דפליג ארב הלל דאמר רב כהנא אסר לא באין שם ס' אלא אפילו ביש שם ס' אסר רב כהנא לפי שאמרטוטי מרטט היה ולא היה יכול לברר השרץ ושרץ אסורו כטומאתו כעדשה ואינו בטל ולכן כתב דכשאינו יכול לבררו שהכל אסור לפי שפי' ההוא ארמטוטי כו' לא כמו שפי' הרשב"א אבל זהו תמוה כמ"ש לעיל דגם באיסור דאורייתא בטל ועיין באו"ה כלל ל"ב וראיתי בתשובת הרשב"א סי' תקי"ב וז"ל ומה ששאלת באיברין בין של שרצים אם יש להם ביטול והשיב שיש להם ביטול ע"ש באריכות ולפי מ"ש בספרו הנז' דאפי' בשר בלא אבר אינו בטל גם בשאר אסורים סותר דבריו מ"ש בתשו' הנז' אמנם יש לחלק כי מ"ש בתשוב' איירי ביש שם ס' נגד האבר ובספרו איירי באין שם ס' ואינו בטל אף בחצי שיעור דאסור מה''ת. ורציתי לישב דברי הרב בעל המפה בהג"ה הנז' דמ"ש דוקא בשרץ אינו בטל היינו לפי שאמרי' במעילה פ' קדשי המזבח דאבר של שרץ אף בפחות מכעדשה לוקי' עליו וגמ' זו הביאו הרשב"א דף ק"י ולכן כתב הרב בעל המפה דאינו בטל ג"כ דשמא יפגע באבר אפילו פחות מכעדשה משא"כ בשאר איסור אבל זהו דוחק כד מעיינת באו"ה שם וצ"ע. ומרן הב"י סי' ק' מביא בשם הירושלמי הורה ר' יוסי בעכבר שבטל באלף ופירשו שם דהיינו שרץ עכבר א"כ משמע שהשרץ בטל מכ"ש חתיכה אבל אין משם ראי' דבלאו הכי לא ס"ל כהירושלמי ודו"ק: שאלה פח כבד ששרו במים מעת לעת אי נאסרת אם אין ששים במים נגדה או לא, גם נשאלתי בכבד ששהה ג' ימים בלא צלייה אי שרי לבשלה אחר ג' ימים אחר צלייה או אסורה לבשל כדין בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה על כולם יודנו מורנו ורבינו ושכמ"ה. תשובה לכאורה י"ל שהיא אסורה שהרי פשוט בגמרא דכל הבשר ובפוסקים ראשונים ואחרונים דכבוש הרי הוא כמבושל ובנתבשל הכבד בלא מליחה וצלייה אסור ואף דקי"ל כר"י בן נורי דכבד אוסרת ואינה נאסרת לפי שאינה בולעת וא"כ אף שנתבשלה הכבד בלא מליחה מותר וכן פסק הרש"ל בתשוב' סי' פ"ד אבל כד מעיינת בפוסקים ובתשו' רש"ל הנ"ל תמצא שזהו דוקא לפי' ר"ת ושאר מפרשים שפירשו האבעי' בגמ' דכ"ה כבדא מה אתון ביה אי שרי לבשלו בלא מליחה או אפי' לפירש"י דבנמלח איירי וכמ"ש הרשב"א והרא"ש והמרדכי אבל אליבא דהרי"ף והרמב"ם פ"ו מהלכו' מ"א שפסקו דאפי' בדיעבד אסור כשנתבשל בלא צלייה וכן הכריע רמ"א בסי' ע"ג כדעתם ואנן דקי"ל כבוש כמבושל א"כ יאסור הכבד שנכבשה מע"ל במים. אבל אין להוכיח לאסור ממ"ש ש"ד ש"ג וכן באגור וז"ל בשר ששרה במים מע"ל רבותינו אוסרים ויש מתירין לצלייה וא"כ י"ל בכבד לא מבעיא לדעת האוסרים בבשר דגם בכבד אסור דמה בשר שאינו מרובה כ"כ בדמים וסגי במליחה ואפ"ה אסור בכבוש לצלי ומכ"ש כבד שמרובה בדמים ולא סגי במליחה רק בצלי' אליבא דהרי"ף והרמב"ם אף בדיעבד פשיטא שאסור בכבוש אלא אפילו לדעת המתירים בשר ששרו מע"ל נראה לכאורה דמ"מ בכבד אסור דבשלמא בשר שאינו מרובה כ"כ בדמים לכן שרי לצלותו אחר השרייה דאחר השרייה סליק חד דרגא אף שאינו יוצא דמו במליחה מ"מ יצא בצלייה משא"כ בכבד אליבא דהרי"ף והרמב"ם דדמו אינו יוצא ע"י מליחה אף בדיעבד כ"א ע"י צליה א"כ כשנשרה מע"ל י"ל דאסור אף לצלי וגדולה מזו נסתפק בהגש"ד בשם מהר"ח מווינא דבשר ששרו מע"ל דגם המליחה יועיל בו ומכ"ש צליה אליבא דדעת המתירים משא"כ בכבד, ודלא כת"ח בכלל ג' שהבין מדברי הגש"ד דנסתפק אי מהני מליחה אף אליבא דדעת האוסרים וז"ל בשר ששהה מע"ל אסור בצליה וכמ"ש דמליחה לא מהני ביה ואע"ג דהגש"ד מסתפק אי מהני מליחה לענין הלכה נראה דלא מהני כו' ודבריו תמוהים לענ"ד דאיך יעלה על הדעת דלא יועיל צלייה ויועיל מליחה דהלא זהו פשוט בגמ' ובפוסקים דצליה פולט יותר ממליחה, ואף שיש לתרץ דמ"ש בת"ח שבהגש"ד מסתפק אי מהני מליחה היינו מכ"ש שמתיר הגש"ד לצלייה וא"כ זהו סותר הפסק שלו שפוסק דאסור לצלייה אבל ז"א דא"כ למה מביא דעת הגש"ד לסיוע שיש מתירים לצלייה הלא גם בש"ד גופיה ובב"י תמצא כמה פוסקים דיש מתירים וה"ל להביא הש"ד גופיה. ועוד מה שמסיים ולענין הלכה נראה דלא מהני לא נשמע כן למעיין שם. אבל האמת יורה דרכו שכוונת הגש"ד שמסתפק היינו אליבא דדעת המתירים בצלייה ואז יש להסתפק אם גם מליחה יועיל בו. וכן נרשם בהדיא בש"ד הישינים הנדפסים שנת שכ"ד דקאי אדעת המתירים ודלא כמו שהבין בת"ח דקאי אדעת האוסרים. א"כ מכל הנ"ל מוכח דכבד שנכבשה מע"ל אסור אף לצלייה אבל ז"א שהרי מצינו דדם כבד קל יותר משאר דם שהרי כבד כולו דם ואפ"ה שרי רחמנא וגם דם כבד אף שפירש אינו אלא מדרבנן וכמ"ש התוס' פכ"ה דף ק"י ד"ה כבדא מה אתון ביה ובהרא"ש שם משא"כ דם האברים שפירש אסור מדאורייתא וכמ"ש התוס' שם וא"כ י"ל איפכא דלא מבעיא לדעת המתירים בבשר כבוש פשיטא דגם בכבד מותר שהרי דם כבד דרבנן ואפילו לדעת האוסרים בבשר היינו דוקא גבי בשר לפי שדמו שפירש אסור מדאורייתא ויש לחוש שלא יצא בצלייה והוא ספק דאורייתא ומשא"כ. גבי כבד. ואף שי"ל דמ"ש התוס' דדם כבד דרבנן היינו אליבא דר"ת דפי' הסוגיא כבדא מה אתון ביה קודם מליחה ומשא"כ אליבא דהרי"ף והרמב"ם דאנן שקלינן וטרינן אליבייהו י"ל דדם כבד דאורייתא וכמ"ש הר"ן בפ' כ"ה ומוכיח כן מסוף הסוגיא רב דימי מתני כבדא עלוי בישרא אסור דם דאורי' וכמו שהקשו ג"כ התוס' שם ד"ה דם דאורי' והניחו בתימה מ"ש בפשיטות דדם הכבד דרבנן וכן מוכח מדברי הרמב"ם דדם הכבד דאורי' דעיקר הוכחת התוס' שם דדם הכבד דרבנן מדלא מני בפ' דם שחיטה דם הכבד בהדי דם הטחול כו' אבל הרמב"ם חשיב בהדיא דם הכבד וז"ל בפ"ו מהל' מ"א דם התמצית ודם האברים כו' ודם המתכנס ללב בשעת שחיטה ודם הנמצא בכבד אין חייבים עליו כרת אבל האוכל ממנו כזית לוקה א"כ מוכח בהדיא אליבא דהרמב"ם דדם הכבד דאורי' ואף שיש לדחות דהרמב"ם דייק בצחות לשונו דם הנמצ"א בכבד ולא תני ג"כ כמו גבי טחול וכליות אלא דאיירי בדם שבסמפונות הכבד דאתי מעלמא דומיא דדם המתכנס ללב בשעת שחיטה משא"כ דם הכבד עצמו הוא דרבנן וכמ"ש התוס' ד"ה וחתוכי לתחת דדם שבסמפונות חמירא וא"כ לפ"ז יש להקל בכבד שנכבשה מע"ל אף שמחמירים בבשר אבל זהו דוחק לומר דאיירי הרמב"ם בדם הנמצא בסמפונות דהא כתבו התוס' והרא"ש שם וז"ל ואי משום דם שבסמפונות הכבד צריך קריעה אף לצלי דהוי בכרת משמע דדם הסמפונות הוי בכרת וא"כ למה כתב הרמב"ם דאין בו כרת. ואף די"ל דמ"ש התוס' והרא"ש דדם שבסמפונות שמעלמא אתי חייב כרת לפי שסברי כהמפרשים שמביא המ"מ גבי דם שבלב שמעלמא סברי כגירסת הגמ' בכריתות אמר רב כו' אבל לב בהמה חייב כרת כו' כי רב בדם שבגופו כו' וכ"כ הרי"ף בהדיא וגם המ"מ אליבא דרמב''ם ולכן היקל הרמב"ם גם בדם דאתי מעלמא גבי כבד שאינו חייב כרת, אבל ז"א שהרי הרא"ש כתב ג"כ גבי כבד דדמא דאתי מעלמא גבי סמפונות חייב כרת ואפ"ה העתיק גבי לב ממש לשון הרי"ף ובאמת לא דמי להדדי לב הטעם דבשעת שחיטה מצריף משא"כ בכבד וי"ל גבי כבד כ"ע דדם שבסמפונות בכרת וא"כ לפ"ז למה כתב הרמב"ם שאין בו כרת וגם המעיין בר"ן מוכח שסוגיא דגמ' הנ"ל דדם עצמו דאורייתא אליבא דהרמב"ם ולא דם הסמפונות. ובר מכל דין תמוהים בעיני דברי הרמב"ם שהרמב"ם