שער אפרים קיד

בתפילין לא מפסל אם כתב ג' אותיות חוץ לשיטה וכמ"ש הב"י בא"ח סי' ל"ב בספרו הארוך ה"מ בדיעבד ומשא"כ בס"ת מותר אפי' לכתחלה וזהו ברור ונכון לענ"ד ואם תקשה לך מפ"ק דמגילה דף ז' ממתני' דאין בין ספרים לתפילין כו' עיין בתשו' הר"ן סי' ל"ט. וראיתי בעולת תמיד בא"ח סי' ל"ב ס"ק מ"א שכתב וז"ל ג' אותיות חוץ לשיטה המחבר קיצר בכאן דפעמים מותר אפי' ג' אותיות וה"ד כגון אם נזדמנה לו תיבה בת ששה אותיות דמותר לכתוב ג' אותיות חוץ לשיטה כו' וכ"כ בי"ד סי' רע"ג עכ"ל ולענד"ן דלא דק כי בודאי מה שהמחבר קיצר בכאן וכן הטור לא על מגן הוא כי כונתם דגבי תפילין דוקא אפי' אם רוב התיבה בפנים כמו בתיבה בת ז' אותיות אפ"ה לא יכתוב לכתחלה ג' אותיות חוץ לדף וכמ"ש הרא"ש גבי ס"ת ולמדו מגמ' דמנחות ומביאו הטי"ד בסי' רע"ג וע"ש בב"ח כן למדו הסמ"ק והגמ"יי דין זה בתפילין מגמ' הנז' ועיין ב"י לא"ח סי' ל"ב סעיף כ"ט וכמבואר נמי בשפתי כהן הנז' ולאפוקי בס"ת הכריע המחבר ופסק כהרמב"ם דאפי' ה' אותיות יכול לכתוב חוץ לשיטה בתיבה בת י' אותיות ומטעם שכתבתי לעיל ודוק. וכן יש לי להביא ראיה לנ"ד ממ"ש הרב מהרא"י בכתביו סי' צ"ג בס"ת שנמצא בה כתוב חוץ לדף ג' אותיות מתיבה בת ה' אי שרי לקרות בה נראה דאין להקפיד בדיעבד שכבר נכתבה הס"ת אפילו בתיבה בת ה' דלכ"ע לא יכתוב כו' עכ"ל ע"ש ובנ"ד דאליבא דכ"ע מותר לתלות ביני שיטי מכ"ש דכשרה והנלע"ד כתבתי. (עכ"ה): שאלה פא ראיתי פה בס"ת שהיה כתוב זיי"ן כצורת וי"ו רק שהוא מתוייג בתגין של שעטנז ג"ץ וכן נו"ן פשוטה ארוכה היא ממש כצורת וי"ו ארוכה רק שהיא מתוייגת בתגין כנ"ל ותמהני על המראה הזאת ונתתי לקרות לתינוק דלא חכים כו' וקראו וי"ו, וגם ראיתי באותו הס"ת שרוב הממי"ן פתוחים נעשה כזה ב וכתבו כל הפוסקים שצ"ל צורתו כמו כ"ף וי"ו כזה מ ובס"ת הנז' היתה היו"ד בפני עצמה ולא היתה נוגעת וצ"ע לדינא אם היא כשרה בלא תיקון או אם צריך תיקון ואיך ובמה יתוקן תשובה תחלה נבא לישא וליתן בדין הנו"ן וזיי"ן הנעשים כצורת וי"ו רק שהיא מתוייגת הנה לפי קט שכלי חקרתי למצוא זכות לסופר הנז' אם הוא כותב כדין וכדת ולפום ריהטא אמרתי שהוא ספרא דווקנ' ותלוי במחלוקת הגאונים עפ"י משמעות הפוסקים הלא המה המרדכי וריב"א וס' התרומה ור"ת. גרסי' בגמ' דשבת פ' הבונה תנא נתכוון לכתוב אות אחד ועלה בידו שתים חייב והתניא פטור ל"ק הא דבעי זיוני הא דלא בעי זיוני ופירש"י עלה בידו שתים היינו נמי נתכוין לכתוב חי"ת ועלה בידו ב' זיינין הא דתנן פטור דבעי זיוני שעדיין צריכי' ראשי הזיונין כו' שהזיינין צריכות ג' זיוני כו' כדאמרי' במנחות א"כ מוכח לכאורה מגמ' הנ"ל כשכתב אות זי"ין בלא זיונין ותגין לא מקרי אות ופטור בשבת וכן הוא במרדכי אבל אין זה הוכחה וכמו שאבאר שזהו מחלוקת בין גדולי הפוסקים, הנה המרדכי ריש גיטין פסק כס' התרומה דאין לזיין בגט אותיות של שעטנ"ז ג"ץ והובא בטא"ה סי' קכ"ה וז"ל פסק בס' התרומה כו' כמו שעושין בס"ת ואין לשנות כו' אמנם ריב"א היה מדקדק כיון שלא יתחייב עליהם בשבת אם יכתבם בלא זיון כמשפטם כדאיתא בפ' הבונה א"כ לא מקרי אות בלא תגין והיה מצריך לעשות תגין כמו בס"ת והכי איתא בפ' הבונה תנא נתכוין לכתוב אות אחד ועלה בידו שתים חייב כו' ובס' התרומה כתב דההיא דהבונה י"ל דאיירי בס"ת או במקום אחר שנתכוין לכתוב כמשפט הס"ת כו' ותדע דהא קאמר התם נטל לגגו של חי"ת ועשאו כמין ב' זיינין משמע כו' אא''ג דלא זיין האותיות כו' ע"ש. א"כ מוכח מדברי ריב"א דלא מקרי אות בלא תגין לפ"ז י"ל שזהו כוונת הסופר שהיתה קבלתו שזיי"ן היא צורת וי"ו רק שחלוק ביניהם ראשי זיונין שעל הזי"ין ולא מקרי אות בלא ראשי זיונין וה"ה צורת נו"ן. ואף שיש לדקדק על דברי ריב"א דמנ"ל להוכיח דהואיל ולא חייב עליה בשבת לא מקרי אות בלי תגין ופירושו בגמ' הא דבעי זיוני שעדיין צריכות ראשי הזיונין דלמא שאני לענין שבת דבעינן מלאכת מחשבת והסופר כיון לעשות ראשי זיונין דוקא לכן לא נגמר האות עדיין וכמ"ש הר"ן ס"פ הבונה גבי נטל לגגו של חי"ת ועשאו ב' זיינין וכ"כ המרדכי בפ"ב דגיטין גבי וכתב ולא וחקק אע"ג דהוי כתב לענין שבת משום דהוי מלאכת מחשבת וא"כ ה"ה כאן וה"פ הגמרא הא דבעי זיוני ר"ל לעולם אין צריכין לזיין בדיעבד גם בס"ת רק שהסופר כיון כאן לזיין האותיות לכן לא נעשית מחשבתו עדיין ולכן פטור וליכא למימר דלא אמרי' מלאכת מחשבת לקולא וא"כ למה יפטר גבי שבת בלא זיונין כשמיקרי אות במקום א' דהלא אמרינן בגמרא דשבת פ' הזורק וגם בב"ק פ' כיצד הרגל נתכוין לזרוק ד' וזרק ח' וכן הוא ברמב"ם פי"ג מהלכות שבת דין כ"א וכתב שם המ"מ שיש חילוף נוסחאות ע"ש וא"כ מוכח דמקרי מלאכת מחשבת אף לקולא דלא נעשית מחשבתו שפיר אף שעשה מלאכה וא"כ ה"ה כשנתכוין לכתוב אות בזיונים ועלה בידו בלא זיונים אף דמיקרי אות במקום אחר פטור הואיל ולא נתקיימה שבתו וכ"כ התוס' בפ' הזורק. אמנם יש לישב דברי ריב"א דשפיר הוכיח מדלא מקרי אות לענין שבת ה"ה בגיטין מאי אמרת דבעינן מלאכת מחשבת דאטו כשנתכוין לארוג ב' אמה בשבת ולא ארג אלא אמה א' דיפטר וזהו דבר שאין לו שחר וכמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה ע"ש והטעם דפטור גבי נתכוין לכתוב ח' וזרק ד'' לכאורה היה נלע"ד להביא ראיה (הג"ה כבן הרב המחבר ז"ל) מהר"ן פ' הבונה שהס"ת הנה גוף התשובה נאבד ולקטתי כל פסולה שכתב וז"ל ואמרינן נמי זה מזכרון בספר שהיה רשום זה בכה וזה בכה וערוב פרשיות אני רואה וחסר רוב הפלפול שפלפל אמ"ו הגאון זצוק"ל בחריפותו ובבקיאותו בגמרא ובפוסקים חבל על דאבדין זייני"ן נוני"ן נוני"ן זייני"ן פי' נו"ן פשוטה ומכאן שצריך לסמוך הקו הארוך של נו"ן פשוטה באמצע ראשה הגם בצורת זיי"ן כזה ך ואל יסמוך הקו הארוך בקצה ראשה כעין וי"ו כזה ך שא"כ הי' לו לומר ווי"ן נוני"ן נוני"ן ווי"ן כו' וע"ש ויש להקשות על מ"ש הר"ן ומכאן שצריך כו' דמנ"ל להוכיח שצריך לסמוך הקו הארוך ואינו קשה למה לא אמר נוני"ן ווי"ן דלמא אף שיעשה נוני"ן ווי"ן לא נפקא מינה מידי דהלא ניכר הוא לפי שהנוני"ן מתוייג בתגין משא"כ בווי"ן אלא ודאי מוכח שאף שמתוייג בתגין מ"מ אין צורת הוי"ו דומה לצורת הזיי"ן. ונלע"ד להביא ראיה מגמרא דהבינה דמקרי זיי"ן אף בלתי תגין ומזה מוכח ממילא דהזיי"ן לא יסמוך הקו בקצה ראשו דאמרי' במשנה שם כתב אות א' סמוך לכתב כו' נתכוין לכתוב חי"ת וכ' שני זייני"ן כו' ע"ש וקשה למה לא אמר וכתב שני ווי"ן אלא ודאי שאף בלא תגין יש הפרש בין ווי"ן לזייני"ן. ואין לדחות דאיירי בכתב שני זייני"ן דהיינו כשהיא מתוייגת בתנין דהא אמרי' בגמרא שם אח"כ תנא הגיה אות א' חייב השתא כתב אות א' פטור הגיה לא כ"ש אר"ש הב"ע כגון שנטלו לגנו דחי"ת ועשאו שני זייני"ן משמע דבנטילת הנג לחוד עשאו שני זייני"ן ולמה לא אמר ועשאו שני ווי"ן אלא דחילוק גדול יש בין וי"ו לזיי"ן ואין לדחות כאן דאיירי עם תגין דהיינו שנטל לגגו דתי"ה ועשאו אח"כ ב' זייני"ן בתגין וכן משמע הלשון ועשאו ולא אמר ונעשה דמשמע שנעשה ממילא ב' זייני"ן אלא ודאי שעשאי דהיינו עם התנין ולאפוקי בלא תגין הוי צורת וי"ו ואין להקשות דלמה לא אמר שנטל לגגו דחי"ת ונעשה ב' ווי"ן אף בלא תגין נלע"ד דבא לישב בזה דלא ידמה לחק תוכות. אבל לפי דעת הרשב"א והר"ן מוכח שז"א וז"ל הרשב"א הביאו הר"ן פ' הבונה על הגמרא הנ"ל הגיה אות א' כגון שנטל לגגו דחי"ת כו' וכתב בחידושי הרשב"א דמהא שמעינן דכה"ג לא מקרי חק חתיכות שאינו אלא כמפריש בין שני אותיות דבוקות כו' ול"נ דאין מכאן ראיה דלגבי שבת ליכא קפידא בין חק תוכות לחק ירכות דכל היכא דהוי מלאכת מחשבת כו' אבל בעידי דבעינן כתיבה אין לנו עכ"ל הר"ן וא"כ מוכח מדברי הרשב"א והר"ן דמ"ש ועשאו ב' זייני"ן לא איירי שעשה אח"כ התגין עליהם דאל"כ לא הוכיח הרשב"א מידי מזה וגם למה לא דחה הר"ן את דברי הרשב"א בזה דלא הוי חק תוכות הואיל ועשה אח"כ התגין עליהם אלא ודאי דזהו אינו דקדוק. אף שיש לדחות זה דלעולם הוי חק תוכות גם אם עשה עליהם תגין מחדש דהתגין אינם מעכבים דהלא לפי נ"ד לא מקרי צורת זיי"ן בלי תגין ולא הוי מתחלה רק כחצי אות ולא הוי כחק תוכות אלא ודאי מוכח דמ"ש ועשאו שני זייני"ן דהיינו שנעשה ממילא וכן מוכח מדברי הרמב"ם בפי"א מהל' שבת דין י"ג וז"ל כגון שחלק נגו של חי"ת ונעשית ב' זיינין משמע ג"כ שנעשית ממילא וזהו בלי תגין. ואף שמדברי הרמב"ם הנ"ל ליכא הוכחה שבאמת דברי הרמב"ם ז"ל סתומים ותמוהים שהשמיט הדין דנתכוין לכתוב אות א' ועלה בידו שתים ולא כתב כלל החילוק בין בעי זיוני ללא בעי זיוני בנתכוין לכתוב חי"ת וגם זולת זה דברי הר"מ במז"ל תמוהים לי מאד שכתב בפי"א מהל' שבת דין י"א וז"ל הכותב אות א' סמוך לכתב או כתב ע"ג כתב והמתכוין לכתוב חי"ת וכתב ב' זייני"ן וכן כיוצא בזה בשאר אותיות חייב הכותב אות א' בארץ ואות א' בקורה שהרי אין נהגין זה עם זה כו' פטור ע"ש וזהו הפך המשנ' והגמ' דפ' הבונה דהלא מבואר שם בכותב אות א' סמוך לכתב וכתב ע"ג כתב והמתכוין לכתוב חי"ת וכתב ב' זיינין ואות א' בארץ וא' בקירה כו' פטור ואיך חלקן הרמב"ם וכתב באות א' בארץ וא' בקורה פטור ובכותב אות א' כו' והמתכוין לכתוב חי"ת בו' כתב חייב וזהו דבר שאין לו שחר וביותר תמה אני על הרב מ"מ ז"ל שמעתיק לשון המשנה כצורתה שפטור וכתב אח"כ המתכוין לכתוב חי"ת כבר נתבאר במשנה ואדרבה הלא זהו הפך המשנה. ורציתי לומר שהוקשה להרמב"ם בגמ' דשבת במשנה שם למה לא כללן כל הפטורים בבבא א' וז"ל המשנה כתב במשקין ובמי פירות כו' ובכל דבר שאינו מתקיים פטור לאחר ידו ורגלו ובפיו ובמרפיקו כתב אות א' סמוך לכתב כו' נתכוין לכתוב חי"ת כו' אחת בארן כו' ואין נהגין זע"ז פטור וקשה להרמב"ם למה לא כללינהו בבבא א' בין הפטור דרישא ופטור דסיפא אלא ודאי שבמצעיתא גבי כתב אות א' סמוך לכתב ובמתכוין לכתוב חי"ת הוא חייב) אמנם לפ"ז גם בלאחר ידו וברגלו ובפיו ובמרפקו חייב והרמב"ם כתב אח"ז בדין י"ד כתב בשמאלו ברגלו בפיו ובמרפקו שהוא פטור אף שי"ל דכתב אות א' הוא בבבא מצעיתא ולאחר ידו כו' שייך לבבא דרישא ומדוקדק בו שמתחיל כתב אות א' הוא ענין בפני עצמו אבל ז"א. הנה בודאי בנתכוין לכתוב ח' וכתב ב' זייני"ן שהוא חייב יש לישב דאיירי דלא בעי זיוני וכמו שמסיק בגמ' ולכן כתב הרמב"ם וכן כיוצא בזה בשאר אותיות חייב דבא לישב קושית התוס' דלמה לא מקשה ממתני' אלא ממתני' הוי משמע מדקתני ב' זיינין ולא נקט ב' אותיות אחרות דלא בעי זיוני משמע משום זיון פטור ולכן כתב הרמב"ם וכן כיוצא בזה בשאר אותיות דלא תקשי למה הוא חייב בכתב ב' זייני"ן הלא צריכין זיון לכן כתב וכן כיוצא בזה כו' דאיירי דא"צ זיונין ובא להורות דגם בב' זייני"ן איירי דא"צ זיון כן י"ל הדין דנתכוין לכתוב ח' כו' ובזה מתורץ דלמה השמיט הדין דנתכוין לכתוב אות א' ועלה בידו שתים כו' אבל בכותב אות א' סמוך לכתב כו' תמוה דלמה יהא חייב וגם ברוקח סי' כתב בהדיא שהוא פטור ודלא כהרמב"ם הנ"ל אף שגם ברוקח אינו מדוקדק כ"כ ע"ש אבל דברי הרמב"ם צל"ע. ומה שמסיים בס' התרומה וז"ל דאיירי בס"ת או במקום א' שנתכוין לכתוב כמשפט הס"ת פטור אי בעי זיוני וזהו תמוה דמ"ש מכתב שם משמעון דאטו משום שהסופר כיון לכתוב איזה כתב כמשפט הס"ת בתגין