שער אפרים קיג

תיכף לרשותו ברשות ישראל ואם נאמר באשר שהיה לו תנאי עמו כנ"ל ועתה היא חיגרית א"כ אף אם היתה המשיכה ע"ד הקנין אזי המקח בטל למפרע וכמ"ש בראשית דבריו. וגם מ''ש מעל"ת ואי משום שמשך דהוי בידו כו' ודחה זה מחמת התנאי כו' מאי זה שחזר וכתב ואף שמשך הגוי הפרה ובין לר"י ור"ל כו' הלא גם זה נדחה מחמת התנאי הנ"ל ובודאי בחפזו כתב מעל"ת כל זה. וגם מ"ש מעל"ת וז"ל אבל אחר העיון קצת ליכא שום צד להתיר כיון שהיה בחליפין ונקנה לישראל פרתו של גוי בכל מקום שהיא כו' גם בזה במחילה לא אוכל להבין דבריו כי בתחלה רצה לפטור אותה מן הבכורה באשר שהתנה הישראל עם הגוי לראות הפרה אם תכשר בעיניו כו' וא"כ מה לי אם היתה דרך חליפין או דרך מכירה ומכ"ש כפי מ"ש מעל"ת שהיתה חליפין בתורת שיווי דמים וא"כ אם התנה הישראל עם הגוי כו' כמבואר בשאלה מה מועיל חליפין בזה הלא התנאי הנז' מבטל החליפין כמו שמבטל המכירה, ואף אם אומר שקאי מעל"ת על מ"ש הא נמי ליתא דמשיכה זו היתה שלא ע"ד הקנייה כו' וע"ז כתב שאחר עיון קצת ליכא שום צד להתיר כיון שהיה בחליפין כו' ונקנה לישראל פרתו של גוי כו' אעפ"י שלא משך כו' לפי הבנה זו יותר תמוהים דבריו דאם היתה המשיכה שלא פ"ד הקנין א"כ אף אם היה בחליפין לא נקנה לישראל הפרה של הגוי כיון שהמשיכה של ישראל לא היה ע"ד הקניי' ואי משום שכתב מעל"ת אח"כ וז"ל ואי משום שהיא חיגרית הא ליתא שהישראל הוא טבח כו' ואי משום התנאי הרי הגוי מכחישו ז"א ענין כלל לחליפין ואף אם היה דרך מקח וממכר הי' יכול מעל"ת לדחות דבריו הראשונים שהתנאי אינו מבטל המקח באשר שהגוי מכחישו וג"כ איני יודע למה עשה את הגוי למוחזק הלא הישראל הוא מוחזק בדמים שחייב לו כי הישראל הוא מוחזק בפרה של הגוי ג"כ כמובן בשאלה שהישראל הלך לכפר ליקח הפרה של הגוי בלי שום עיכוב רק שחזר בו מטעם שמצא בה מום וא"כ הפרה של הגוי והמעות שחייב לו הוא ברשות ישראל והוא המוחזק ואי משום באשר שהישראל לא רצה ליקח הפרה מן הגוי אז הפרה של הגוי היא ברשות הגוי אבל ז"א כמבואר בשאלה שהישראל לא רצה ליתן לו מעותיו כו' משמע שהישראל הוא המוחזק. כל זה כתבתי מה שנלע"ד להחמיר בקדושת הבכור הזה אי משום שבין לרש"י ור"ת שמחולקים בדיניהם אם הלכה כר"י או כר"ל מ"מ כדי לפוטרה מן הבכורה צריך לצאת ידי שניהם ואם נאמר שנ"ד אין לו שייכות למחלוקת של רש"י ור"ת כי בנ"ד היה המקת דרך חליפין וחליפין אינו נוהג בגוי כבר הוכחנו שכל הפוסקים ראשונים ואחרונים הסכימו שחליפין נוהג בגוי ומה שאחד או שנים מפקפקים בזה הם בטלים ברוב וא"כ חייבת בבכורה ואין להקל בזה מאחר שהיה מקח טעות כפי התנאי שהתנה הישראל עמו כמבואר בשאלה הלא הגוי כופר בתנאי ואף אם נאמר שהישראל הוא המוחזק מחמת החוב שחייב לו אבל מ"מ הלא הישראל צריך לישבע שכדבריו כן הוא שבקדושת בכור הולכין אחר דינינו וכמ"ש לעיל. אכן נלע"ד כד נרד לעומקא דדינ' תמצא שאין זה מוכרח די"ל אף אם נאמר שצריך לצאת ידי חובת רש"י ור"ת וגם חליפין נוהגין בגוי מ"מ יש לפטור בנ"ד מן קדושת הבכור מחמת התנאי שהתנה הישראל עם הגוי אם תכשר בעיניו ואף שהגוי כופר מ"מ באשר שהישראל הוא המוחזק בדמים ומן הדין בדינינו הוה מחויב שבועה שכדבריו כן הוא אבל באשר שטענת הישראל עם הגוי ולכן פטור מן השבועה כי מהיכי תיתי שיתחייב לישראל שבועה היינו משום תקנתא דרב נחמן שתיקן לישבע היסת ואנן תקנתא לגוי ניקום ונעביד וכמבואר בהגוזל קמא וראיה ברורה לדברינו מהא דכתב הרמב"ם בפי"ד מה' טוען וז"ל שם בדין ה' הכותי אפילו אכלה כמה שנים אין אכילתו ראי' ואם לא הביא שטר תחזור השדה לבעליה בלא שום שבועה שלא תקנו שבועת היסת אלא לישראל וכתב המ"מ שם וז"ל דברים ברורים הם שאין טענת הכותי טענה להשביע עליה ולא מצינו בגמ' בשום מקום היסת ע"י כותי ולא שבועה אחרת וזה ברור עכ"ל וכ"כ הטח"מ סי' קמ"ט והב"י בספרו הקצר מביא לשון הרמב"ם ז"ל הנ"ל וע"ש. ואין לחלק בין איסור לממון דבשלמא ממון הקל מפקיעים מיד הגוי בלי שום שבועת היסת כו' אבל איך נפקיע קדושת בכור שהוא איסור חמור שהוא בכרת שוחט קדשים בחוץ בלי שום שבועה כלל. אמנם ז"א חדא דאם נאמר שצריך שבועה ובלא שבועה לא נאמין לו אף שהוא דבר איסור א"כ גם בשבועה אינו נאמן וכמ"ש הרמב"ן בתשו' סי' ק"ע וז"ל במה שנחשד אפילו בשבועה אינו נאמן שכבר הוא חשוד לעבור על אותו הדבר שהוא מושבע מהר סיני ובר מן דין אף אם ירצה המתעקש להתעקש דלא דמי נ"ד להא דהרמב"ן מ"מ אין לחלק בין איסור לממון ולומר דדוקא לענין הפקעת ממון לא תיקנו היסת נגד הגוי ומשא"כ לענין איסור שהרי מהרא"י בפסקיו סי' ק"ל מביא ראיה להפקעת קדושת בכור מהא דאמרי' פרק המפקיד גבי כפל והא אין אדם מקנה דבר שלב"ל ומשני נעשה כאומר לו כו' עד הרי פרה קנויה לך מעכשיו וכ"ש בנ"ד שהיו עיזים מעוברות כבר כו' עכ"ל וא"כ מביא ראיה מממון לאיסור כדי לפוטרה מן הבכורה וה"ה בנ"ד וכמ"ש בתשו' מהרמא"י סי' פ"ז וז"ל ועוד אף אם נאמר דקנה הישראל במסירת המעות מ"מ מאחר שנגנבה כו' ואמרה הגויה הריני משלם כו' ניקנית הפרה להכותי ומביא ראיה מפרק המפקיד הנ"ל ומסיים שם וה"ה לענין בכורה וכמ"ש מהרא"י בפסקיו סי' ק"ל גם מתוס' דהתם יש להוכיח דאין לחלק בין איסור לממון כו' ע"ש בכ"ל וא"כ מוכח מדברי הגאונים הנ"ל דאין לחלק בין איסור לממון להפקיע קדושת בכור וה"ה בנ"ד. וראיתי בכתבו דמר שכתב וז"ל בסוף דבריו והא דכתב הרשב"א בתשו' סי' קי"ח שהגוי אינו נאמן אפילו להחמיר אם לא במל"ת כמ"ש הב"י סי' ס"ט כו' לפ"ז הרי הישראל נאמן נגד הגוי מ"מ יש לדחות היינו דוקא בעדות אבל בנ"ד הגוי יכול לזכות בדינינו מכח שהוא מוחזק בפרה בהא סמכינן אדבריו דטענתו טענה מעלי' כו' ומסיים שם לפ"ז נראה לכופו להחזיק הולד לבכור עכ"ל. בודאי יפה כתב מעל"ת לפ"ד מ"ש שאין ענין הא דכתב הרשב"א להא דנ"ד שהגוי תובעו וגם אין ענין לנ"ד מ"ש הב"י בסי' ס"ט גבי הדחה אבל תמהני למה עשה את הגוי למוחזק לפי המובן מהשאלה שהגוי שבכפר רצה ליתן הפרה לישראל והיא ברשות ישראל לעיל וגם יש לו מעות של הגוי בידו וא"כ הישראל הוא מוחזק וביותר תמהני לפי דבריו שכתב שהגוי הוא המוחזק ומחויב הישראל להחזיק הולד לבכור ואח"כ מסיים שם וז"ל אבל מ"מ כיון שכל האחרונים הסכימו שהישראל נאמן נגד הגוי הוריתי להיתר עכ"ל ומקודם דחה דברי האחרונים שאינם ענין לנ"ד ואיך חזר מעכ"ת מדבריו להקל בלי שום ראיה באיסור כרת. אמנם לפי מ"ש לעיל והבאתי ראיה מן הרמב"ם ושאר פוסקים יש להקל בזה ומ"מ אף שאנו מדמין לא נעשה מעשה אלו הייתי באותו מעמד הייתי מחמיר על אותו האיש בשבועה אף לפי מ"ש לפני זה בשם הרמב"ם ושאר פוסקים דאין משביעין עפ"י טענות הגוי דלא תיקנו שבועת היסת אלא בישראל ולא בגוי וכ"כ המ"מ ושאר פוסקים הנ"ל א"כ יש להקל מצד הדין אך באשר שאיסור קדושת בכור קל הוא בעיני הבריות היה צריך דרישה וחקירה בענין זה לחומר האיסור קדשים בחוץ שהוא בכרת אם הישראל חוזר באמת מן המקח מצד התנאי שהיה לו עם הגוי באשר שהכרה של הגוי היא בעלת מום ואיפשר שחוזר בו באשר שמצא שילדה זכר בכור ותולה קלקלתו במים והלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות והיה בדעתי להאריך לו בחלוקה באם שהגוי הוא המוחזק איך הוא הדין. אך לדעתי הוא פשוט שישראל הוא המוחזק וכמובן מתוך השאלה וצור ישראל יראיני מתורתו נפלאות בענין היתר בכורות. כ''ד אפרים הוא הצעיר מבית אהרן מווילנא שאלה פ עובדא הוי בספר תורה שהיה לו להיות במקום אחד פרשה פתוחה ולא נשאר בסוף השיטה כשיעור ט' אותיו' מה עשה הסופר כתב תיבה שלימה ביני שיטי על אויר שבין השיטה ומכח זה נשאר ט' אותיות ואלו כתב בתוך השיטה לא נשאר כשיעור אי מקרי פתוחה או לא מי אמרי' דמה שכתב על האויר הוי כאלו נכתב בתוך השיטה ואין כאן פתוחה או לא וכשרה. תשובה לכאורה יש להביא ראיה קצת ממתניתין דאהלות והובא בפרק ב' דסוכה גבי טומאה אם היתה מקצת הקורות מכוונות עליונות כבין התחתונות אי אמרינן חבוט רמי כו' ע"ש וה"ה בנ"ד גבי ס"ת:: (הג"ה מבן הרב המחבר ז"ל) וזאת ליהודה ויאמר ולענד"נ פשוט דכשרה היא לא מבעי' אליב' דקצת דעות מהפוסקים דסברי דשיעור פתוחה להניח כדי שיעור ג"י אותיות וכמו שכתבו התוספות במנחות דף ל"ב ד"ה והאידנא כו' ובדרישה ריש סימן ער"ה עיין שם פשיטא דכשירה ואפילו לפי המוסכם מרוב הפוסקים דצריך שיעור ט' אותיות מכל מקום כשרה היא שהרי כתב הרא"ש בתשוב' כלל ג' דין ז' ומביאו בנו הריב"ה בי"ד ריש סי' ער"ה וכ"פ הרב המפה בדין פתוחה שעשאה סתומה כו' ודאי מועיל תיקון כו' וכתב הפרישה שם וז"ל ויעשה תיקון כו' יגרור כו' ויתחיל הפתוחה בראש השטה וכנגדן יתלה תיבה או ב' בין השיטין כו' עכ"ל הרי מבואר לפי סברת הרא"ש כדי לעשות מסתומה פתוחה מותר לתלות בין השיטין אפי' ב' תיבות ומכ"ש בנ"ד. ואף שיש לחלק דשם איירי שתלה מראש הפ' ואילך וכבר הניח שיעור ט' אותיות ומשא"כ בנ"ד שתלה בסוף הפ' ואלו כתבו בתוך השטה לא נשאר כשיעור ברם הא ליתא לפי מאי דכתב בטי"ד ובש"ע ריש סי' רע"ו אם טעה ודלג תיבה או יותר יתלה בין השיטין אבל לא בריוח שבין דף לדף כו' ע"ש ואם איתא דאמרי' דמה שתלה ביני שיטי הוי כאלו עומד בתוך השטה ממש שהרי בתוך השיטה צר לו המקום לעמוד והוי כאלו נדחקים התיבות שבתוך השטה לחוץ והרי הוא כאלו כתב בין דף לדף ומה הועילו חכמים שאסרו בין דף לדף אלא ע"כ דלא אמרי' כאלו כ והיכי דתלה האות או התיבה וקיימי קיימי וכמו דלמראה עיניו ישפוט שם דליכא כתיבה בין דף לדף וה"ה בנ"ד ליכא כתיבה בתוך השיטה אלא ביני שיטי ומה"ט נמי הראיה שהביא אמ"ו הגאון זצוק"ל ממתני' דאהלות נדחה וכמו שהוא בעצמו אינו מחליטו לראיה ברורה ואפשר שגם הרמב"ם שמביא הטור שם יודה בנ"ד דכשרה היא וע"כ ל"ק הרמב"ם שאין לו תקנה היינו היכא שצריכה מחק וגרירה או תלייה כ"כ אותיות או תיבות ואיכא גנאי ולאפוקי בנ"ד דליכא לא מחק ולא גרר זולת תליית תיבה א' ואף דכ' הטור סוף סי' רע"ט ובש"ע שם שהתלייה היא גנאי יותר מגרירה היינו נמי היכא דאיכא הרבה תלויות וכמש"ל ומשא"כ בנ"ד ואפי' לפי סברת הפרישה שם בס"ק ב' שהשיג על הב"י ע"ש יודה בנ"ד. ואגב עיוני בדין הנז' ראיתי מ''ש הרב בעל ש"ך בסי' רע"ג ס"ק ד' וז"ל אם יכול לכתוב חציה כו' משמע דאפי' יותר מג' אותיות יכול לכתוב חוץ לדף כיון שאינה רוב התיבה וכ"פ הב"ח אבל לפעד"ן עיקר להחמיר כהרא"ש כו' וכן דעת הסמ"ק והגמ"יי שכתבו גבי תפילין שלא יכתוב ג' אותיות חוץ לשיטה ולמדו כן מס"ת ומביאו ב"י בא"ח סי' ל"ב וכ"כ הטור והמחבר שם סעיף ל"ג ותימא שנראה שדברי המחבר סותרים זא"ז וצ"ע עכ"ל. ולענד"ן דלק"מ דמ"ש בתפילין שלא ג' אותיות חוץ לשיטה אפי' רוב התיבה בפנים היינו לפי ששיעור הגליון בין דף לדף הוא דבר מועט ואיכא למיחש שלא יהיה היכר כ"כ בין דף לדף ומשא"כ בס"ת נתנו שיעור ב' אצבעות בין דף לדף וכמ"ש בטור ובש"ע הכריע הב"י בש"ע שיכולים לכתוב אפי' ה' אותיות חוץ לשיטה ואף שגם