שער אפרים קיב

וכלים) ולאפוקי חליפים שהוא בתורת שיווי דמים י"ל דהגוי אינו קונה וה"ה שאינו מקנה לישראל עד שימשוך הישראל וא"כ בנ"ד שהם חליפין בתורת דמים לא קנה הישראל הפרה כיון שלא משך הגוי הפרה ופטורה מן הבכורה ואע"פ שכתב המ"מ בפ"ה מה' מכירה בשם התוס' דע"כ לא קאמר דאין קונים בפירות היינו דוקא בתורת ק"ס שהוא כעין נעל ואינו בתורת שיווי דמים אבל חליפי' שהוא בתורת שיווי דמים אפילו פירות נמי עבדי חליפין כו' ע"ש דמשמע משם דבתורת שיווי דמים עדיף היינו דוקא לגבי ישראל דמשיכה קונה בישראל אבל בגוי דאינו קונה במשיכה אלא בכסף לפ"ד רש"י י"ל דבתורת שיוי דמים לא מקני חליפי' בגוי אלא דוקא כעין נעל שמפורש בקרא ואפי' חליפין שהוא כעין נעל מסופק הרב מהרא"י בת"ה סי' ע''ר לפי דעת רש"י אי קונה בחליפין אי לאו וז"ל שם ואע"ג דרש"י פסק דכל קנינו של גוי אינו קונה אלא בכסף י"ל דהיינו דוקא לאפוקי משיכה אבל מודה הוא בחליפין כו' ואפילו את"ל דלרש"י לא מהני חליפין בגוי מ"מ כו' ע"ש וא"כ משמע מת"ה הנז' שמסופק לפ"ד רש"י אי חליפין קונה בגוי כו' אפי' חליפין שהוא כעין נעל דעלה קאי לשם. וזולת כל הנז' מעיקרא דדינא פירכא אם חליפין קונה בגוי כלל כי מצאתי ראיתי בתשו' הרב מהר ממ סי' ה' דף י"ב וז"ל והך נמי דהכה היהודי אל כף בסודר לא הוי לדידן שום קניה אפי' חליפין לא הוי כו' דקי"ל כרב ועוד אפי' ללוי לא מצינו דמועיל חליפין בגוי דוקא כסף או משיכה הוי קנין בגוי למר כו' עכ"ל אם כן זכינו מזה שפשוט הוא מדבריו דאין חליפין בגוי אבל מ"מ תמהני שכתב בפשיטות דאין חליפין בגוי ולא ראה מ"ש התוס' בבכורות רפ"ב הנ"ל דמקשו שם בסוגי' אי משיכה קונה בגוי או כסף וז"ל התוס' ואימא בגוי כלל וכלל לא וא"ת ואימא בחליפין דהוא מקנה ממונו כדדרשינן בקידושין מכסף מקנתו כו' ואינו נקנה בחליפין משמע דשאר מטלטלין קונה גוי בחליפין כו' וי"ל ע"ש וגם בקידושין דף ג' הנז"ל דמשמע משם דחליפין קונה בגוי. וכדי להפך בזכות הרב הרמ"מ נ"ל דמ"ש דחליפין לא מצינו שמועיל בגוי היינו ר"ל אף שהתוס' כתבו כן בשני מקומות הנז' לא קי"ל כוותיהו כי הם דברי היחיד וכמ"ש הרב מהרשד"ם בתשו' השייכים לח"מ סי' נ"ט וז"ל ומן הנלע"ד שאין קנין לגוי בחליפין שהרי הכתוב אומר וזאת לפנים בישראל ואעפ"י שר"ת היה נוהג לשלוח הרשאה ביד גוי וההרשאה צריך קנין כו' סברת יחיד כו' ע"ש וא"כ משמע מזה שפוסק שלא כדברי ר"ת שהם התוס' הנ"ל מטעם שסברת יחיד הוא וזהו ג"כ סברת הרב מהרמ"מ הנ"ל וא"כ לפ"ז אעיקרא דדינא פירכא אם חליפין קונה בגוי. אמנם כד מעיינת בדברי הטור סי' קכ"ג בח"מ שהביא דברי הר"ת לפסק הלכה וכ"כ המרדכי בקידושין בפ"ק ודברי הטור הנז' מ"ש בשם ר"ת שיכולין לשלוח הרשאה ביד גוי מטעם דחליפין נוהג בגוי הביאו גם הב"י בספרו הקצר לפסק הלכה בלי שום חולק וכן הרב מהרש"ל ביש"ש ב"ק בפ' מרובה פסק ג"כ בפשיטות שחליפין קונה בגוי והביא דברי ר"ת הנז' וכן שאר אחרונים וא"כ לפ"ז קנה הישראל הפרה של הגוי בחליפין וכי ילדה ברשותא דישראל ילדה וחייבת בבכורה. וראיתי מ"ש עמיתי הרב בעל ש"ך על דברי ר"ת וז"ל ולבי מהסס בעיקר הדין אם חליפין מועיל בגוי ורצה לדחות דברי ר"ת לפי שאינו נזכר בשום מקום דלא אישתמיט חד מינייהו שהזכיר דין זה כו' וכמדומה שלא ראה דברי התוס' בבכורות פ"ב הנ"ל ובקידושין פ"ק דף ג' שלא הביאם וגם נעלם ממנו מ"ש בת"ה סי' ע"ר הנז' בדין בכור בהמה בענין פלוגתא דרש"י ור"ת אי משיכה קונה בגוי כו' וכתב וז"ל ובנ"ד כדי לצאת ידי כל הדעות יקח מגוי סכין או חגור דבר שהוא כלי ויקנה הבהמה לגוי בחליפין דחליפין קונה אף בגוי וע"ש שמביא ראיה מדברי ר"ת שפסק דחליפין קונה בגוי מהא דהיה נוהג לשלוח הרשאה בידי גוי ע"י קנין חליפין ומסיים שם וז"ל דלא אשכחן גאון דפליג אהא כו' ע"ש וכ"כ כל האחרונים דחליפין מועיל בגוי ואין חילוק בין גוי מישראל או ישראל מגוי וכמ"ש הרב מהרי"א בתשו' בדברי ריבות סי' ס"א ושלא כדברי הרשד"ם הנז'. ומ"ש בש"ך הנז' שמוכח ממה שלא מצאו היתר לגבי בכור או לגבי חמץ להקנות לגוי בחליפין וא"כ משמע שחליפין בגוי אינו קונה ולמ"ש בש"ך לפני זה בעצמו שלא היו רגילים להקנות לגוי בחליפין כו' בזה מיושב ג"כ שלא מצאו היתר לגבי חמץ או בכור שיקנה בחליפין ובאמת כתבתי לעיל בשם הרב ת"ה סי' ע''ר גבי בכור שיקנה להגוי בחגור או בסכין וזהו חליפין כו'. ועוד כתב שם בש"ך וז"ל ועוד די"ל דקרא לגופיה אתי דע"ע אינו נקנה בחליפין מטעם שאין חליפין מועיל בגוי ותדע דהא רב יוסף מפרש התם בקידושין מכסף מקנתו בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתורת תבואה וכלים היינו משום דלא קיץ אע"ג רס"ל לר"י התם דכל שאר דברים אין מועיל קנין במידי דלא קיץ כדמוכח התם מקדושי אשה ופדיון בכור אלא ודאי כדפי' כו' עכ"ל ודבריו תמוהים דלא דמי אפי' כי עוכלא לדנא כי מה ראיה מביא מהא דלא קיץ אלא ודאי כדפי' כו' להא דמכסף מקנתו בא להורות שאין ע"ע נקנה בחליפין משום דאין חליפין מועיל בגוי דבשלמא אי הוי קאמר דאין ע"ע נקנה בתבואה וכלים דלא קיץ מטעם דאין מועיל לדבר דלא קיץ בגוי הוי דומיא לנדון דע"ע דאין נקנה בחליפין לגוי מטעם דאין חליפין מועיל בגוי אף דמועיל גבי ישראל אתי לאשמועינן שאינו מועיל בגוי לאפוקי הא דמביא ראי' מקידושי אשה ופדיון בכור זה איירי בישראל דאינו מועיל במידי דלא קיץ וא"כ מאי אתי לאשמעינן דאינו מועיל בגוי ומאי קאמר אלא ודאי כדפי' היינו שאתי לאשמעינן שאינו מועיל ועוד מ"ש דגם בשאר דברים בעולם אינו מועיל קנין במידי דלא קיץ כדמוכח מפדיון בכור ומקידושי אשה כו' וזהו תמוה חדא דבאמת לא ידעינן בקידושי אשה דאינו מועיל בדבר דלא קיץ אלא מהא דכסף מקנתו וכדאמר רב יוסף בגמ' מנא אמינא לה ר"ל דאמרי' דגבי קידושי אשה אינו מועיל דבר דלא קיץ ומביא ראיה מהא דכסף מקנתו שאינו נקנה בתורת תבואה וכלים כו' ועוד הא דקאמר הרב בש"ך דגם בשאר דברים אינו מועיל במידי דלא קיץ כדמוכח מפדיון בכור כו' הבין הרב הש"ך דהא דמביא ראיה רב יוסף מפדיון בכור ללישנ' בתרא דרב יוסף דאפי' בכל דהו בעינן מידי דקיץ וז"א למעיין שם בגמ' דבאמת אין ראיה דשיראי צריכי שומא וכמ"ש התוס' שם וכן מוכח מדברי רש"י למעיין שם. כלל העולה מכל הנ"ל דכל האחרונים וגם הראשונים הטור והמרדכי ושאר פוסקים סוברים להא דר"ת דגוי קונה בחליפין לגבי ממון זולת הרב מהר"ם מינץ והרב מהרשד"ם הנ"ל ומכ"ש שקונה בדבר איסור להחמיר כמו בנ"ד ואף שלפי דברי בעל ת"ה הנז' שמסתפק לפי דברי רש"י אי חליפין מועיל בגוי לא שבקינן מאי דפשיטא לכל הפוסקים הראשונים והאחרונים הנז' שכתבו להא דר"ת בלי שום חולק דחליפין מועיל בגוי משום ספיקא דת"ה ועוד שגם בעל ת"ה לא כתב כן רק לרוחא דמילת' ובאמת שגם הוא סבר שרש"י מודה בחליפין שקונה בגוי כי על החלוקי' אנו בושים אלא שבא לחלוק עלינו את השוים וכבר אנו מוזהרים מפי סופרי' ומפי ספרים שכל מה שאנו יכולים להשוות את המחלוקות ולעשות שלום בין הפוסקים אנו מחויבים לעשות ומכ"ש בנ"ד שלא להקל באיסור כרת. והיה נלע"ד להקל בזה מצד אחר שלפי משמעות השאלה מובן שהפרה של הגוי היא בכפר אצל הגוי אחר ולא היה איפשר לישראל ליקח הפרה מרשות הגוי הפרה של העירוני אם לא שיצוה העירוני להגוי שבכפר שיתן לו הפרה א"כ הפרה עדיין ברשות הגוי והוי כאלו ילדה ברשות גוי ופטורה מהבכורה ואף שקנה הישראל הפרה בחליפין מ"מ היא עומדת ברשות הגוי בדיניהם ומסתייע לזה ממ"ש הרב בעל משאת בנימין בתשו' הנז' וז"ל בלשון השואל שמשפט הגוים אי נגנבה או נאבדה חייב הגוי באחריות וא"כ ה"ל יד גוי באמצע כו' הנה מובן מתשו' הזאת דחשיב יד גוי באמצע אם יש איזה זכות או חוב להגוי דיניהם וכ"כ הרב בעל מ"ב בתשו' דף נ"ד ע"ג וז"ל ועוד דלפי דברי השואל שבמשפט הגוים יכול לסלקו בזוזי כו' וא"כ מאי איכפת ליה לגוי בדין שלנו כי הגוי אינו חייב לדון בדין שלנו רק בדיניהם ודינא דמלכותא דינא והוי שפיר יד גוי באמצע כו' וא"כ ה"ה בנ"ד. אבל ז"א חדא דהלא מבואר הוא בשאלה שהלך הישראל לכפר ורצה ליקח פרתו וראה שהיא חיגרית ורצה לחזור משמע שהגוי שבכפר לא היה מעכב מליתנה רק שהישראל חזר בו ובר מן דין אם לדין יש תשובה כי לענ"ד דאין אנו יכולים להקל בבכור אף שיש לגוי איזה זכות בדיניהם אם לא שיש לו או בוולד בדיננו אף שיש לו זכות בדינ' דמלכות'. וראיה לזה מהא דאמרי' בסוגי' דבכורות הנ"ל אר"ל משום ר' אושעי' ישראל שנתן מעות לגוי בבהמתו כו' בדיניהם פטור מן הבכורה ומקשי שם מאי בדיניהם אילימא כו' אלא אמר אביי בדיניהם שפסקה, להם תורה כו' ע"ש באריכות וא"כ לפ"ז מאי מקשי שם מאי בדיניהם לימא ה"ק שנתן לו מעות בדיניהם דהיינו שקנה הבהמה בנימוסי הגוים אף שבדיני ישראל לא קנה הישראל מ"מ כיון שבנימוסי הגוים הוי קנין אזי חייבים בבכורה אלא ודאי מוכח שנימוסי הגוים לקנין בכור אינו מעלה ואינו מוריד (ועיין בזה בתשו' מהר"מ מינץ סי' פ"ב) וא"כ בנ"ד לפי מ"ש לעיל שחליפין קונה בדינינו ע"פ רוב הפוסקים ושאר פוסקים החולקים בטלים במיעוט קמא ובמיעוט בתרא ומכ"ש במקום חומרא דאיסור כרת א"כ נקנה הפרה לישראל בכל מקום שהיא כיון שמשך הגוי הפרה של ישראל וחייבת בבכורה. ואי משום שהישראל טוען שהוא מקח טעות וכמבואר בשאלה וישראל הוא מוחזק במעות שחייב לו ויש לו מגו ואם כדבריו כן הוא א"כ היתה פטורה מהבכורה כי לא קנה ישראל הפרה של הגוי באשר שהוא מקח טעות אמנם כבר כתבתי שבדינינו היה מחויב הישראל לישבע נגדו שכדבריו כן הוא שהיה לו תנאי עם הגוי וכל זמן שלא נשבע אין המקח טעות ופשיט' בדיניהם כמו שדנין פה בערכאות של הישמעאלים שכאשר תובע א' את חבירו שחייב והוא מודה לו רק שטען שהוא חייב לו ממקום אחר או שטוען פרעתי אזי הדין פשוט בערכאותיהם שהוא מחויב לשלם לו מה שהודה ואינו יכול לטעון פרעתי או חייב לי כנגדו אם לא דוקא שיברר בעדים שכדבריו כן הוא שבדיניהם אינם פוסקים שום מגו וא"כ אינו יכול לתפוס המעות עבור המקח טעות וא"כ הגוי הוא המוחזק והמקח קיים וקנה הישראל הפרה של הגוי וחייבת בבכורה. אמנם באשר שהוכחתי לעיל וכתבתי שאין אנו הולכים בקדושת הבכור אחר דיניהם כלל בין להקל בין להחמיר וכמו שהוכחנו מגמ' דבכורות וכמ"ש במהר"מ מינץ הנז' כי בקדושת הבכור אין אנו סומכים רק על מה שיזכה בדיננו וא"כ מכח דיניהם אין אנו יכולי' לחייבו בבכורה אבל מ"מ באשר שגם בדינינו יש לו לחייבו בבכורה ואינו יכול לפטור עצמו בטענת מקח טעות כל זמן שלא נשבע ואף שהגוי רוצה ג"כ לחזור בו מהחליפין אינו כלום וכמ"ש לעיל בשם הריב"ש ות"ה. וראיתי בכתבו דמר שרצה להפך בזכות הישראל כדי לפטור מן הבכורה מכח התנאי שהתנה הישראל אם יכשר בעיניו הפרה כו' וכתב אח"כ אי משום שמשך הגוי הפרה דהוי בידו כו' מ"מ לאו כלום הוא כיון שהתנה לראותה ועתה היא חיגרית ואף בלא תנאי יכול לבטל המקח כיון שהיא חיגרית כו' וחזר וכתב ואף שמשך הגוי הפרה לרשותו ובין לר"י ובין לר"ל כו' חייבת בבכורה הא נמי ליתא דמשיכה היא שלא ע"ד הקנין ומביא מעל"ת ראיה לדבריו מהא דאמר שמואל בח"ה האי מאן דזכי זכי כו' ומדברי התוס' שם וגם מהא דעודר בנכסי הגר וכמבואר בתשובת מהרמ"מ. ובמחילה ממעל"ת דלא דמי נ"ד לנדון של מהר"מ מינץ כי מבואר שם שהבעלים של הבהמות לא הקנו להיהודי רק להערב וגם הישראל לא הכניסם לרשותו רק שיהיו בחזקת הגוי הערב ולכן מביא שם מהרמ"מ ראיה מהא דאמר שמואל הנ"ל ומהא דעודר בנכסי הגר כו' ומשא"כ בנ"ד הוי משיכה ממש כדי לקנות ומאיזה טעם נוכל לומר שלא היתה המשיכה זו ע"ד הקנייה הלא משכה