שער אפרים קט

אמת הוא זה שכל הספיקות אינן של תורה מיהו כל ספק איסור תורה לחומר' ובדרבנן לקולא עכ"ל וכתב עליו הכ"מ וז"ל מה שהקשה הראב"ד כו' י"ל שחז"ל שאמרו כן הם אמרו דספק זה יהא לקולא מפני שהוא מילתא דלא שכיחא עכ"ל. ותמהני על הכ"מ דמשמע כאן מדבריו שהרמב"ם מודה דספק דאו' לחומרא רק מה שמיקל פה בכלאים הוא מטעם שהוא מילתא דלא שכיחא ואשתמיטתיה מ"ש הרמב"ם בהל' טומאת המת סוף פ"ט ומ"ש הכ"מ בעצמו שם שסותר את דבריו מ"ש בהלכ' כלאים וז"ל בהל' טומאות מת דבר ידוע כו' שכל אלו הטומאות שהן משום ספק הרי הן של דבריהן ואין טמא מן התורה אלא מי שנטמא טומאת ודאי אבל כל הספיקות בין בטומאה בין במאכלות אסורות בין בעריות ושבתות אין להם אלא מד"ס וכתב הראב"ד שם שזהו שבוש גדול שהרי אמרו בכמה מקומות ספיקא דאורייתא לחומרא וספיקא דרבנן לקולא וזו ספיקא דאורייתא אבל היה לו לומר דמשום דה"ל ס"ס ואפי' בדאורייתא לקולא עכ"ל וכתב הכ"מ שם שטעמו של הרמב"ם שמה שאמרו ספיקא דאורייתא לחומרא מדרבנן בעלמא הוא שהחמירו בספיקא ומביא ראיה מתשוב' הר"ן הנז' ומסיים שם וכיון שכן אין בדברי הרמב"ם שיבוש כו' עד ויש לתמוה על הראב"ד שבסוף הל' כלאים הודה לדברי רבינו וכאן כתב שהוא שבוש גדול עכ"ל ע"ש וא"כ לפי מ"ש הכ"מ מזה מוכח שבכל מקום סובר הרמב"ם דבספק איסור דאורייתא אזלינן לקולא וזולת דבר שחייבים על זדונו כרת ספיקו אסור מן התורה שהרי העושה אותו חייב אשם תלוי כו' ע"ש ובסוף הל' כלאים כתב הכ"מ שמה שהקיל בספיקו זה גבי כלאים היינו מטעם משום שהוא מילתא דלא שכיחא. וגם מ"ש הכ"מ פה גבי טומאת המת דטעמו של הרמב"ם משום שמ"ש ספיקא דאורייתא לחומרא היינו מדרבנן דבריו אינם מובנים לי תיתי מהיכי תיתי אף שכדברי הכ"מ כן הוא דהרמב"ם סבר שספיק' דאוריית' לחומרא הוא מדרבנן בעלמא אבל מ"מ קשה למה כתב הרמב"ם דבספק טומאה כמו גבי הפילה אשה נפל כו' שמסיים שם שהוא טהור לגמרי הלא מ"מ יהיה טמא מדרבנן. והכ"מ שם מסיים בסוף פרק זה ומ"ש דהל"ל משום דה"ל ס"ס י"ל שאפי' נודה שהפילה שם נפל הוי ס"ס מ"מ דינים אחרים נזכרו בפ' זה שאין בהם אלא ספק א' והם טהורים כו' עכ"ל א"כ משמע מדבריו שמ"ש שהם טהורים בספיקא היינו מחמת דספק דאורייתא לחומרא הוא מדרבנן בעלמא וקשה לפ"ז הלא מ"מ לא העלה ארוכה לתמיהתו של הראב"ד אף שאזלינן לחומרא מדרבנן בעלמא הלא מ"מ קשה למה פסק הרמב"ם שהוא טהור לגמרי הי"ל לכל הפחות לטמאות מדרבנן וזהו תמיהתו של הראב"ד שכתב שהוא שבוש גדול דהיינו מטעם למה פסק שהוא טהור לגמרי וא"כ הכ"מ שהקשה על דברי הראב"ד הנ"ל וז"ל ויש לתמוה שבסוף הל' כלאים הודה לדברי רבינו וכאן כ' שהוא שבוש גדול עכ"ל דבריו נפלאו ממני הלא אף שהודה לדברי הרמב"ם בהל' כלאים שספק דאורייתא מדבריהם שכתב אמת הוא שכל הספיקות אינן של תורה אבל מ"מ השיג עליו וכתב הלא קי"ל שספק איסור תורה הוא לחומר' כו' וזהו ג"כ השגתו פה גבי טומאות המת בספיקות שהוא טהור לגמרי הלא מ"מ ה"ל לפסוק לכל הפחות שהוא טמא מדרבנן ולא לטהר לגמרי ודברי הכ"מ צ"ע. וראיתי בתשובת הרב מהרש"ח סי' מ"ט במשא ומתן שלו בענין ספיקא דאורייתא וז"ל ומצאתי בפ"ט מהל' טומאות מת שכ' הרמב"ם וז"ל דבר ידוע שכל אלו הטומאות כו' שהן משום ספק הרי הן של דבריהם כו' ושם כתב הראב"ד עליו שזהו שבוש גדול שהרי אמרו בכמה מקומות ספיקא דאורייתא לחומרא כו' ולא ידעתי מאי קושיא דאפשר לחומרא שאמרו הוי מדרבנן כו' ע"ש בספרו ב"ש הנה מלשונו מוכח שגם הוא הבין בדברי הראב"ד כמו שהבין הכ"מ בדברי הראב"ד וכמו שמסיק שם הרב מהרש"ח וז"ל וכבר התעורר על זה הרב מהרי"ק ז"ל בפ"ט מהל' טומאת המת כו' ע"ש והניח הרב מהרש"ח דברי הראב"ד בצ"ע ולענ"ד דברי הראב"ד הנ"ל נכונים וישרים למוצאי דעת שכונת הראב"ד בהשגתו הלא ספק דאוריית' אף שהוא מדבריהם מ"מ החמירו בספק דאורייתא וא"כ למה היקל הרמב"ם בטומאה וכתב שהוא טהור וכמו כן השיג עליו בהלכות כלאים אף שהודה בעיקר הענין לדברי הרמב"ם וגם הכ"מ הסכים עמו וכתב מטעם שהוא מילתא דלא שכיחא וכאן כבודו במקומו מונח לא ירד הכ"מ לכונת הראב"ד ואחריו נמשך ג"כ הרב מהרש"ח הנ"ל שהניח דברי הראב"ד בצ"ע מטעם זה ולא שת לבו למ"ש לעיל. וראיתי בתשובת הרב הגדול מהרי"ט בח"ב בתשוב' השייכים לטי"ד שהשיג ג"כ על דברי מהרש"ח הנז' והרגיש ג"כ בקצת דברי' שכתבנו וע"ש. וזכינו מכל הנז' לפי דברי הרמב"ם שספק דאורייתא הוא מדבריהם והולכין בספיקא לקולא לפי פשוטו ומשמעות דברי הרמב"ם ומה שא"כ לפי דברי הראב"ד ושאר פוסקים שמביא הר"ן בתשוב' הנ"ל ובפ"ק דקידושין מוכח שספק דאורייתא מדאורייתא לחומרא אף שדברי הראב"ד בהלכות כלאים משמעותם שמסכים לדברי הרמב"ם שהוא מדברי סופרים אבל כבר כתב מהרש"ח שמ"ש בהל' כלאים הוא כלשון את"ל שסברת הרמב"ם הוא אמת מ"מ הולכין בספיקא לחומרא (ועיין בתשו' הרב מהרי"ט שחולק עליו בזה) אבל לפי דעת הראב"ד בעצמו ספק דאורייתא לחומרא מדאורי' וא"כ לפ"ז גבי פלוגתא דספק בכור הולכין בספיקא לקולא לפי דעת הרמב"ם וסיעתו. אמנם גם זהו דוחק לישב הרב בעל מ"ב בזה כי לפ"ז נכנס בפרצה דחוקה להקל באיסור דאורייתא אם לא שנאמר דמקרי תלתא ספיקי בפלוגתא דרבוותא אבל כבר כתב הרב בעל כ"ה בח"מ סי' כ"ה דאותן פוסקים שסוברים דלא אמרי' ס"ס בפלוגתא דרבוותא מה לי תרי ספיקא ומה לי תלתא ספיקא. ועוד תמה אני על הרב בעל מ"ב הנ"ל שכתב וז"ל הבא בשאלה הראשונה דבספק בכור אזלינן לקולא כר"ת מאחר דלא איפסקא הלכתא לא כמר ולא כמר לאו קושטא הוא שהרי רוב המחברים הסכימו לדברי רש"י וכן פסק בח"מ סימן קצ"ד עכ"ל ואני שמעתי ולא אבין כי דבריו תמוהים לענ"ד במ"ש שרוב המחברים הסכימו לדברי רש"י ולענ"ד הפך הקערה על פיה ואיפכא מסתברא שרוב הפוסקים הסכימו לדברי ר"ת לעיקרא דדינא שהרי הרא"ש בריש פ"ק דבכורות פסק כר' יוחנן דישראל קונה בכסף ולגוי במשיכה וכ"כ הרא"ש שם בשם בעל הלכות ובשם רב האי בס' מקח וממכר וא"כ לפ"ד בעל מ"ב שכתב שהטור ח"מ בסי' קצ"ד פסק כדברי רש"י וא"כ יהיו דברי הטור סותרים זא"ז וגם סותרים דברי אביו הרא"ש שהרי הטור פוסק בריש סי' קצ"ח בח"מ כר' יוחנן דבישראל מעות קונות ד"ת וא"כ לגוי במשיכה כי פלוגתא דרש"י ור"ת תלוי בפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש וכפי מה שמסיק בגמ' דבכורות דאליב' דר"ל דסבר דלעמיתך במשיכה וא"כ לגוי בכסף ומשא"כ לר"י שסבר לעמיתך בכסף ד"ת וא"כ לגוי במשיכה והטור פוסק כר' יוחנן כמ"ש לעיל כפי מ"ש בסי' קצ"ח ומשיכה תקנת חכמים וא"כ לגוי במשיכה ד"ת, וכ"כ רי"ו במשרים נכ"ב וז"ל משיכה בגוי קונה אם משך מישראל אפי' נתן מעות עד שימשוך באמת כד מעיינת בדברי רי"ו תמצא שדבריו מגומגמים שלפני זה העתיק לשון הרמב"ם וז"ל שם לשון הר"מ במז"ל הגוי אינו קונה בחזקה כו' עד ואינו מקנה אלא בשטר אבל במטלטלים קונה ומקנה במשיכה או בדמים כו' ואח"ז כתב הרי"ו משיכה בגוי קונה כו' וזהו דברים הסותרים זא"ז דהרמב"ם ז"ל סובר דהגוי קונה במשיכה או בדמים והוא בפ"א מהל' זכייה ומתנה דין י"ד וכתב המ"מ שם שדעת הרמב"ם דגוי קונה במשיכה וכמ"ש בגמ' דע"א ובדמים דעת רבינו דכי אמרי' התם משיכה קונה בגוי אף משיכה קונה ולא קי"ל כההוא סוגיא דבכורות דמה עמיתך בחדא אף נכרי בחדא כו' ולאפוקי דעת רי"ו מה שמביא אחר לשון הרמב"ם הנ"ל שמשיכה בגוי קונה אפי' נתן מעות עד שימשוך כו' וזהו דעת הרא"ש ושאר פוסקים הנ"ל. וליכא למימר שמ"ש רי"ו משיכה בגוי קונה אם משך מישראל ר"ל אף משיכה קונה וכמ"ש המ"מ בסוגית הגמרא לדעת הרמב"ם שהרי מסיים הרי"ו אפי' נתן מעות עד שימשוך דמשמע משיכה דוקא ועוד שהראיה שמביא אח"כ וז"ל וקי"ל כר' יוחנן דד"ת מעות קונות ולגוי צריך דבר אחר וזהו משיכה משמע דדוקא משיכה קונה וכמ"ש לעיל בסוגיא דבכורות וכמ"ש הרא"ש שם וע"ק שכתב אחר זה תכף לשון הרמב"ם הלכה למעשה מתוך שאנו מסופקים אם כר"ל דאמר משיכה מפורשת כו' וא"כ לגוי בכסף או הלכה כר"י דאמר ד"ת מעות קונות וא"כ לגוי במשיכה דלעולם לישראל בדבר אחד ולגוי בדבר אחד כו' ע"ש וזהו סותר מ"ש לעיל בשם הרמב"ם שסובר דגוי קונה במשיכה או בדמים ובודאי צ"ל שמ"ש באחרונה לשון הרמב"ם ז"ל הוא טעות סופר וצ"ל לשון הרמב"ן כי לא מצינו לשון זה בהרמב"ם או שהוא בהרא"ש בבכורות אף שאינו לשונו ממש והוא בטי"ד סי' ש"ך גבי בכור ע"ש. ועיין עוד ברי"ו סוף נתיב הנז' מ"ש בשם הר"מ בתשוב' וז"ל ראובן ששלח שלוחו ליקח לו יין מן הגוי בחובו וכן עשה ומשכו והגביהו על העגלה וכאשר הביאו לעיר נתנו לשמעון שהיה חייב לו כמו כן ועתה ראובן תובעו לשמעון היין כו' כתב רבינו מאיר בתשוב' דאין שליחות לגוי כו' ועוד דדלמא קי"ל כר"ש דישראל במשיכה ולא מיד גוי אלא בכסף כו' ע"ש והנה מ"ש ועוד דדלמא קי"ל כר"ש דגוי אינו קונה אלא בכסף זהו לפי מ"ש לעיל בשם לשון הרמב"ן מתוך שאנו מסופקים כו' ולאפוקי לפי מ"ש שם לפני זה בשם הרמב"ם דגוי קונה במשיכה או בדמים וגם לפי מ"ש אח"כ דגוי קונה דוקא במשיכה לא אתי שפיר האי פיסקא שכתב בשם הר"מ בתשו' דהלא לפי מ"ש שישראל קונה מיד גוי במשיכה וא"כ זכה ראובן ביין הנז' אבל זולת זה דבריו מעורבבים שם. וא"כ זכינו מכל הנז' ממ"ש הרי"ו שסבר דקונה הגוי במשיכ' וכן איתא בכמה פוסקים לעיקרא דדינא שמשיכה בגוי קונה כדברי ר"ת ודלא כרש"י וכ"כ המרדכי ריש פ' בתרא דע"ז דמשיכה בגוי קונה דוקא ולא מעות אך יש פוסקים דמעות דוקא ולא משיכה וצריך ליזהר כו' ע"ש וא"כ משמע דוקא דעיקר מסקנא לדינא שמשיכה בגוי קונה ולא כסף והיינו כר"ת רק שיש פוסקים כרש"י וכ"כ בתשו' הר"מ מינץ סי' ה' בדף י"ב וז"ל ועוד נ"ל אע"ג דמהר"מ מצריך משיכה וכסף לכתחלה לאפוקי נפשיה מפלוגתין מ"מ דקי"ל דמשיכה דוקא קונה בגוי דרוב דעות פסקו כר' יוחנן דישראל בכסף וגוי במשיכה וכמעט כל הדיעות המיימוני וסמ"ג וס"א וכן רב האי גאון כו' ע"ש באריכות, ואף שמה שכתב המהר"מ מינץ שהמיימוני פוסק דגוי במשיכה דוקא זהו כמעט טעות שפלטתו הקולמוס כי כבודו במקומו מונח איפכא איתא במיימוני דגוי קונה ומקנה בין במשיכה ובין במעות וכמ"ש הרמב"ם בפ"א מהל' זכייה ומתנה העתקתי לשונו פה וגם מבואר ברמב"ם פ"א ובפ"ד מהל' בכורות הובא במ"מ בפ"א מהלכות זכייה ומתנה הנ"ל דלענין בכור גוי קונה ומקנה בדמים א"כ מ"ש בשם המיימוני דגוי קונה במשיכה ז"א ורציתי לומר שמ"ש בשם המיימוני היינו לענין זה שהרמב"ם פוסק כר' יוחנן דישראל בכסף אבל בזה שהגוי קונה במשיכה דוקא לא קאי אהרמב"ם רק אשאר פוסקים אמנם ז"א דא"כ נסתר הענין ונפל הבנין שלו וגם למה מביא כלל הסכמת המיימוני בזה לא די שאין ראיה מדבריו אלא אדרבה סותר את דבריו בזה. א"כ נשמע מתשו' הרב מהר''מ מינץ הנ"ל אף שלא כתב בדקדוק שהמיימוני סבר כן אבל מ"מ נשמע מדבריו שכתב שכמעט כל הפוסקים סוברים דמשיכה דוקא קונה בגוי וזהו דלא כדעת הרב בעל מ"ב וא"כ דבריו תמוהים שכתב בהיפך שרוב הפוסקים הסכימו לדברי רש"י. וע"ק זולת מה שהקשיתי לעיל דלפי דברי הבעל שכתב שהטח"מ פוסק כדברי רש"י בסי' קצ"ד וא"כ יהיו דברי הטור זא"ז ממ"ש בסי' קצ"ח וכמ"ש לעיל ומ"ש בטי"ד סי' קל"ב שהרי הטור בסי' קל"ב שם וז"ל שם בד"א שהגוי נותן המעות קודם שנתן הישראל היין אבל אם הגוי לוקח היין ואח"כ נותן המעות כיון שאחר שקנה הגוי היין