שער אפרים קג

ומ''ש מעל"ת על מ"ש דלדעת רש"י שהרבים מדירים אותו מיירי שלא הגיד בפניהם שהיא אנוסתו כו' וכתב מעל"ת שנראה לו לדוחק כיון דאם ידעו לא הסכימו השתא נמי ההסכמה בטעות היתה כמו דאמרי' דלדבר מצוה מתירים שלא בפניהם משום דמסתמא אם היו יודעים כו' הכא נמי נימא הכי עכ"ל מעל"ת לא הבנתי את דבריו במה שהשיג עלי ואדרבה מעל"ת תניא דמסייע לי דודאי כדבריו כן הוא ועיקר אשר בניתי יסוד עליו שמודה ר"ת באונס שגירש באשר שהתחלת נדרו היתה בעבירה וה"ה לדעת רש"י שרבים הדירו אותו ג"כ תחלת הסכמתו היתה בטעות לכן יש לו התרה ויהא רעוא דכל כי הני מילי ליתאמרי משמאי. ומ"ש מעל"ת למה מביא הראב"ד ראיה לסתור דברי עצמו מהא דאונס שגירש ואינו מביא ראיה מההוא דגבעונים דהתם היתה לדבר הרשות תחלת נדרם ובזה יש להם הפרה ואפי' לדבר הרשות וע"ז תי' מעל"ת דהראב"ד חושב תחלת נדרם לדבר מצוה כו' אמנם אין אנו צריכי' לזה דלעולם הראב"ד חושב דתחלת נדרם היה לד"הר ואפ"ה אין כאן ראיה מגבעונים לסתור דברי עצמו במה שרצה לפסוק דדוקא בנשבע לדבר מצוה כו' הוא דאין לו הפרה כו' משא"כ אם נדר מתחלה לדבר הרשות כו' דההוא דגבעונים מדה אחרת היתה בהם והיה ח"ה בדבר וכמ"ש בגמ' ואף שלכאורה משמע בגמ' דלדברי ר"י אין כאן ח"ה רק לדברי רבנן אמנם כבר הראיתי פנים בגוף תשובתי שגם לדברי ר"י יש כאן ח"ה וע"ש. ואשר כתב מעל"ת וז"ל ולכאורה לא הבנתי דעתו הרמה מ"ש וז"ל ולפי מ"ש מיושב כד דייקת בלשון הר"ן בשם ר"ת אם הנדר טעות מעיקרא מגופו כו' והקשה מעל"ת על דברי דהא הקושיא במקומה עומדת מנ"ל ראיה זו דלמא התם משום ח"ה יהיה איזה חילוק שיהיה. ותמהני על שכלו הזך למה לא הבין דברי שהרי מ"ש דברים פשוטים המה שגם ר"י סובר שהיה נדר טעות רק באשר שא"ל נשיאי העדה שנדר שהודר ברבים אין לו הפרה לכן לא הרגום מפני ח"ה ועל זה הקשיתי שראיית הר"ן בשם ר"ת מגבעונים אינו ראיה שהרי גם גבי הגבעונים היה להם הפרה והיינו באשר שא"ל נשיאי העדה שנדר שהודר ברבים אין להם הפרה לכן לא הרגום מפני ח"ה לאפוקי אם הנדר שהודר ברבים יש לו הפרה בנדר טעות א"כ לא היה כאן ח"ה וכמ"ש לעיל בשם הרשב"א בביאור דברי התוס' ועל זה תירצתי אכן לפי מ"ש לעיל מיושב כד דייקת בלשון הר"ן בשם ר"ת שכתב אבל בשביל מצוה אחרת שאין הנדר טעות מחמתה כו' ע"ש והיינו דדברי הר"ן בשם ר"ת נכונים דלא אמרי' דאין לו הפרה אלא במקום שאין הנדר טעות מחמתה וכמו שהארכתי שם ודייק מגבעונים דלא היה להם הפרה מפני ח"ה בעבור שא"ל נשיאי העדה שלא היה להם הפרה אף שהיה אמירת נשיאי העדה להם בטעות ואין כאן ח"ה אלא ודאי לא מקרי נדר טעות כשאין הטעות מחמת גוף הנדר וא"כ מ"מ איכא ח"ה ולכן לא מקרי נדר טעות ודו"ק בזה תשובה מהרב המובהק כמהר"ר משה ן' חביב נר"ו מירושלים תוב"ב שאלה עד המאור הגדול המאיר לארץ ולדרים עליה הוא הרב המובהק הגאון הכהן הגדול מרנא ורבנא אפריים מעוז ראשי. זאת אומרת כי אמרתי אשנה פרק זה אשר צוה אותי מרן להשגיח בחולשת עיוני במ"ש רש"י בפ' בתרא דמכות דף ט"ז ע"א עד"ר שמצא לה עון שאסורה לו והדירה עד"ר וכתבו עליו התוס' ולא נראה דא"כ אינו מצוה לקיימה אלא נראה שהדירה בלא שום עון ושפיר חל עלה כגון דאמר קונם תשמישך עלי כדאיתא בנדרי' עכ"ל הנה ודאי דברי רש"י כאשר הבינו אותם התוס' תמוהים הרבה דאם מצא לה עון כלומר שזינתה תחתיו והרי היא אסורה עליו לא מקרי בטלו ולא בטלו וה"ז כמו אם מתה דא"כ לא בטלה איהו כמ"ש התוס' בדיבור הקודם לזה גם מדכתבו התוס' אלא נראה שהדירה בלא שום עון ושפיר חל עלה כגון דאמר קונם תשמישך עלי וכו' משמע דהם סוברים דמה שהוכרח רש"י לפרש כן כדי שיוכל להדירה דאל"כ לא מצי להדירה משום דמשועבד לה וע"ז אמרו דמשום הא לא אריא דשפיר חל עלה כגון דאמר קונם תשמישך עלי כדאיתא בכתובו' ובנדרי' אמנם הר"ן בתשוב' סוף סי' ל"ח כתב וז"ל ועוד שדברי רש"י מוכיחים בפ' בתרא דמכות שאין נדר עד"ר כלום אלא כשנדר לקיים מצוה אבל לדבר הרשות לא עכ"ל ונראה ודאי דהר"ן סבר כן מתוך לשון זה של רש"י שהטעם שהוצרך רש"י לפרש שמצא לה עון שאסורה לו משום דסבר שאין נדר עד"ר כלום אלא כשנדר לקיים מצוה וזו היא סברת הראב"ד שעלה בדעתו לחלק כן כמ"ש הר"ן בשם הראב"ד בפ' השולח וכמ"ש מהר"א ן' ששון בתשוב' סי' קפ"ב. והאמת דהם דברים תמוהים מה שהבינו הגדולים הללו בסברת רש"י ולא כן אנכי עמדי כי הנה רש"י ז"ל שם במכות דף ט"ו ע"א הזכיר ענין זה ולא כתב שמצא לה עון שכ"כ שם גבי מ"ש הניחא למ"ד בטלו ולא בטלו כו' כתב שם רש"י שאין מבטל העשה אא"כ מדירה שלא תהנה ממנו נדר שאין לו הפרה כדלקמן ושם באותו הדף ע"ב בלשון המתחיל ר"י סבר התראה ספק כתב בסוף הלשון וכשמתרין בו אל תגרש ספק הוא שמא לא יבטל העשה להדירה בהנאה ולכשידירה ויבטלנו קאמר דלקי ע"כ אלמא דבנדר לה עד"ר לחוד מוקי לה. ועוד יש ראיה מכרחת בסוף הסוגי' דף ט"ז ע"ב דמוקי התלמוד מ"ש ר"י זאת ועוד אחרת גבי פיאה אבל גבי אונס לא משום דאע"ג דהדירה עד"ר יש לו הפרה משום דהוי דבר מצוה ואם איתא כמו שהבינו הגדולים דרש"י איירי במצא לה עון שאסורה לו כלומר שזנתה תחתיו והדירה עד"ר הרי נדר זה אי אפשר להתירו דמלבד דאינו לדבר מצוה הוא לדבר עבירה וזו ראיה שאין עליה תשובה שאין פי' דברי רש"י כאשר הבינו הגדולים הנז' ודברי רש"י צריך לפרשם דה"ק דהדירה עד"ר לחוד ומשום דהוקשה לו לרש"י היכי יקרא זה בטלו דלא דמי לבטלו דשלוח הקן דהרגה דבטלו לעשה בידים אבל כאן שהדירה לו עד"ר התורה אסרתו עליו ולא מקרי זה בטלו ולכן הוצרך רש"י לומר דכיון דהוא המציא זה האיסור והעון שהדירה עד"ר ומתוך נדרו אסורה לו מיקרי כי הוא הגורם ובטלו לעשה קרינן ביה ולקי וא"כ מ"ש רש"י עד"ר שמצא לה עון שאסורה לו והדירה עד"ר לאו תרתי מילי נינהו שמצא לה עון כלומר שזנתה והדירה דא"כ הל"ל שעשתה עון ולא יאמר שמצא לה עון אלא הוא אשר דברתי ודברי רש"י כך מתפרשין והוי כאלו קאמר עד"ר שהמציא לה עון שאסורה לו כגון שהדירה עד"ר וכוונתו לומר דכיון דהוא מדירה ואוסרה עליו אף שאסורה מדין תורה בטלו קרינן ביה ואי איישר חילי הייתי מגיה בלשון רש"י שי"ן במקום וי"ו וכצ"ל שמצא לה עון שאסורה לו שהדירה עד"ר ודו"ק והנלע"ד כתבתי. הצעיר משה ן' חביב: שאלה עה מעשה בא לידי פה ק"ק בודין באשה א' שהיתה זקוקה ליבם והיתה מחולקת עמו כמה חדשים שלא רצה לחלוץ לה עד שנתפשרה וחלץ לה ובכן למחרת אחר החליצה עשתה שידוך ורצתה ליכנס לחופה בו ביום עם המשודך שלה וציויתי לשאול את פיה אימתי תכנס לטבילה ואמרה היום קודם החופה ושאלתי אימתי ספרה ז' נקיים ואמרה קודם החליצה ואסרתי לה לטבול עד אחר שתספור שבעה נקיים מחדש. פשיטא במקומות שנהגו ליבם פשיטא שאינו מועיל הז' נקיים שספרה בהיותה זקוקה ליבם כי ויבמה אמרי' אפי' בעל כרחה וא"כ נחשבה כא"א ואפי' במקום שאין מיבמין רק חולצים מ"מ לא סמכה דעתה וחיישינן שמא תראה מחמת חימו' ועיין בתשו' הרדב"ז סי' רס"ג וגם בתשוב' הרב בעל מ"ב סי' מ"ב מדין חימוד ואמרי' בגמ' דנידה פ' תינוקת תבעוה לינשא הג"ה מבן הרב המחבר ז"ל) וזאת ליהודה ויאמר לפי מ"ש בתשו' מיימוני סי' א' בשם ראבי"ה ומביאו הב"ח בי"ד סי' קצ"ב וז"ל דשמא מחמת חימוד ראתה טפת דם ולאו אדעתיה ולפ"ז אם אומרת ברי ונתפייסה צריכה לישב ז' נקיים ועיין לי וגם בדקתי עצמי ביום התביעה בגמ' דקדושין האומר לאשה הרי את ולא ראיתי לא היתה צריכה ז' נקיים מקודש' לאחר שתתגרש לאחר שתחלוץ אלא תבעל לאלתר עכ"ל והיה נראה לך יבמתך כו' וק"ל: בנ"ד לכאורה לומר שמותרת לטבול בו ביום כי אמרה ברי לי שטהורה אני אמנם כבר פסקו כל הפוסקים הרשב"א והטור והב"י דלא כראבי"ה וכ"כ הב"ח שם וז"ל שאפי' בדקה עצמה בשעת תביעה ומצאה טהורה נמי צריכה ז' נקיים דחיישינן שמא מחמת חימוד ראת' טפת דם ואבדה וכ"כ הרשב"א והכי נקטי' דלא כראבי"ה עכ"ל ברם צריכי' אנו ליתן טעם למה דחו סברת הראבי' שהרי לפום ריהטא נראה סברתו נכונה ונלע"ד כי סברתו דחויה מהגמ' דהחולץ דף ל"ז ומפ"ק דיומא דף ח"י מעובד' דרב איקלע לדרשיש ור"נ לשכנציב ואמרו מאן הוי' ליומא כו' ופריך והאמר רבא תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה ז' נקיים ומשני רבנן שלוחייהו הוי משדרי ומודעי להו ואבע"א יחודי כו' עכ"ל ע"ש ולפי סברת הראבי"ה מאי פריך ממימרא דרבא שהרי י"ל דשם איירי כשלא בדקה עצמה ביום התביעה ואינה ברי לה שהיא טהורה ומשא"כ רב ור"נ שאמרו מאן הוי ליומא היינו כשאומרת ברי לה שטהורה היא שבדקה עצמה ביום התביעה ולכך מותרת לאלתר וגם על התרצן קשה למה לא משני כך אלא ודאי שסברא זו דחויה היא שאפילו בדקה עצמה ומצאה טהורה בבירור אפ"ה צריכה ז' נקיים דחיישינן שמא לא הרגישה ואבד' ודלא כראבי"ה ואפשר שהוא הבין בגמ' במאי שמקשי ממימרא דרבא לפי שכל כוונת רב ור"נ היה כדי שיהא פת בסלו וינצלו מן החטא ובודאי לא היו סומכים ע"ז כי פן ואולי לא ימצאו האשה שהיא ליומא שתהא טהורה אחר שנתרצו להם ולא יהיה להם פת בסלם ומה"ט נמי לא רצה הגמ' לתרץ כן ומשני רבנן שלוחייהו משדרי להו כו' ואז בודאי יש להם פת בסלם אמנם לפי סברת התוס' בתי' הב' שם ד"ה יחודי כו' ע"ש קשה עליו ודו"ק. וראיתי בטורי זהב ריש סי' קצ"ב שכתב וז"ל שמא מחמת חימוד כ' הרב המגיד כו' דזו היא מדרבנן כו' ומן התורה מותרת כו' עכ"ל. ובזה ניחא לי הא דאיתא בפ"ק דסוטה גבי תמר ותשב בפתח כו' שאמרה ליהודה טהורה אני מנידה וכן מצינו ברות שנכנסה למטתו של בועז אחר שטבלה וקשה הא צריכים ז' נקיים אחר שנתפייסו ביחד לישא זה את זו ולפי מ"ש ניחא דעדיין לא היתה גזירה זאת כו'. ועוד נראה לתרץ דגבי תמר ורות לא היה חשש שמא תראה מחמת חמוד דמיד שנתפייס יהודה ובועז אז היו עמהם במטה וה"ל כמי שיש לו פת בסלו משא"כ בשאר כלה עכ"ל הט"ז. הנה לא ידעתי מנין לו זה שכתב שבמטה היו כשנתפייסו יהודה ותמר ומפשטיה דקרא אינו משמע כן ותו אפי' שהיו במטה שהרי משעה שתבעה וידעה הבירור תכף נתעורר לה החימוד וצריכה ז' נקיים וכמ"ש הוא בעצמו סוף סי' קצ"ב בשאלה של אלמנה כו' ע"ש ומטעם דה"ל כמי שיש לו פת בסלו שכתב ומשא"כ בשאר כלה תינח גבי תמר ומשא"כ ברות אין זה נקרא פת בסלו ואדרבה לבה הומה יותר ומחמדה שהרי לא נגע בה באותה הלילה ולא ידעה בבירור אם יגאלנה או טוב ודמיא ממש לשאר כלה ואם נאמר שקושיתו הוא על תמר ורות ולא על יהודה ובועז ז"א סברא כלל ואפכא מסתברא וק"ל אכן נלע"ד לומר אפשר שיהודה ובועז פסקו כראבי"ה הנ"ל שכתב אם בדקה עצמה ביום התביעה ולא ראתה תבעל לאלתר וכן עשה יהודה שא"ל הבה נא אבוא אליך ופירש"י הכיני עצמך ודעתך לכך והיינו שהזהירה שתבדוק עצמה קודם ורות נמי פשיטא שבדקה עצמה קודם או י"ל שישבה נמי ז' נקיים אף שמסדרן של הפסוקים אינו מוכרח וק''ל