שער אפרים קד

שאלה עו נטע נעמן צנצנת המן הוא אהובי החכם השלם כל סתום וטמון בפניו לא נטמן כמהר"ר ליפמן נר"ו אודות אשר שאל מעל"ת מאתי לחוות דעתי לפי שיש מי שחולק עליו בדברי תוהו וז"ל השאלה אשה שהרגישה צער וכאב גדול בשעת תשמיש תמיד וזולת זה אינה יודעת אם יש לה שום מכה באותו מקום כלל רק שסובלת צער גדול בתשמישה וכמעט בכל פעם שתשמש עם בעלה תמצא למחרת הרבה כתמים בכתונת שלה או בסדין ממראות האסורים אמנם לא ראתה שום דם ממש מחמת התשמיש נם לא הרגישה כלל מיציאת הדם רק הכתמים שנמצא לה בעד שלה והיה לו מחלוקת בקהלתו אם האשה הזאת טהורה היא ואם צריכה לישב שבעה נקיים או לאו ובכן יורנו מורנו ושכמ"ה. תשובה גרסי' בגמ' דנדה פ' תינוקות דף ס"ו ת"ר הרואה דם מחמת תשמיש משמשת פעם ראשונה ושניה ושלישית מכאן ואילך לא תשמש עד שתתגרש ותנשא לאחר כו' מכאן ואילך לא תשמש עד שתבדוק עצמה בשפופרת כו' ואם יש לה מכה באותה מקום תולה במכתה ואם יש לה וסת תולה בוסתה אם היה דם מכתה משונה כו' אינה תולה ונאמנת האשה לומר מכה יש לי במקור שממנה הדם יוצא רשבג"א דם מכה הבא מן המקור טמא ורבותינו העידו שהוא טהור מאי בינייהו אמר עולא מקור מקומו טמא כו' עכ"ל הגמ'. ולכאורה יש לדקדק בגמ' דקאמר ברישא ואם יש לה מכה באותה מקום תולה במכתה דמשמע מסתמא תולה במכתה אף שאינה יודעת אם מוציאה דם ואח"כ קאמר ונאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שממנה יוצאת דם כו' משמע דוקא שיודעת שממנה דם יוצא הא ספיקא טמא דאין תולין במכה. והיה נלע"ד לומר דסוגי' דשמעתתא איירי בשני חלוקי דינים רישא דברייתא איירי ברואה דם מחמת תשמיש כו' ואז נאסרת בבעל שלישי לעולם ולכן בכל טצדקי דאנו יכולים לתלות תולה בה כגון בוסתה או במכתה אף שאינה יודעת בודאי שמכתה מוציאה הדם דאם לא נתלה במכה אז נאסרה לעולם והרבה חשו חכמים לתקנת עגונות וכמ"ש הרשב"א בת"ה והובא ג"כ בהרב ב"י סי' קפ"ד וז"ל מפני מה אמרו שתולין במכתה לפי שהאשה בחזקת טהרה עומדת ואפי' הגיע שעת ווסתה ווסתות דרבנן ומספק אל תאסרנה לעולם וכיון שכן זו שרואה דם ואפילו בשעת תשמיש תולין להקל כו' עד וא"ת הלא בנשים דעלמא חיישינן לעונת הוסת כו' והאיך אתה מתיר את זו שהיא בשעת ווסתה כו' עד ואין דנין אפשר משאי אפשר שא"כ אף אתה אוסרה על בעלה לעולם עכ"ל ע"ש וא"כ זכינו מזה שהקילו פה ברואה דם מחמת תשמיש שלא תאסר על בעלה לעולם ותשאר עגונה. ובזה מיושב הגמ' הנז' דרישא דברייתא איירי ברואה דם מחמת תשמיש לכן אמרי' דאם יש לה מכה באותו מקום תולה במכתה אף שאינא יודעת אם מכתה מוציאה דם ומשא"כ בסיפא דברייתא מה שמסיים שם ונאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור כו' שממנה יוצא דם איירי בשאר נשים דעלמא לא ברואה דם מחמת תשמיש לכן אנו מחמירים שאינה נאמנת לומר מכה יש לי במקור עד שתדע בודאי שמכתה מוציא דם. ולפי מה שכתבתי יש לישב ג"כ שכן הוא דעת המרדכי בשבועות בהלכות שכתב ג"כ הברייתא דאיירי ברואה דם מחמת תשמיש וכתב אח"כ ואם יש לה וסת זמן קבוע כו' תולה בוסתה שיכולה לומר דם זה שהיא רואה טהור שעדיין לא הגיע וסתה ותולה במכתה שיכולה לומר מן מכתה היא כו' ואח"כ למטה בסוף הענין כתב המרדכי וז"ל נאמנת האשה לומר מכה יש לי באותו מקום שממנה יוצא דם דוק' שיודעת שדם יוצא מן המכה תולה בה אבל מספק אינה תולה אבל בשעת וסתה אפי' יודעת בודאי שהדם יוצא מן המכה אינה תולה בה דאל"כ לא תהיה טמאה לעולם כו' ע"ש וקשה ג"כ דבתחלה כתב המרדכי ז"ל דתולה במכתה ולא פירש דדוקא ביודעת שהדם יוצא מהמכה ואח"כ בבבא דנאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום כתב דדוקא שיודעת שהדם יוצא מן המכה כו' ולפי מ"ש נכון הוא דרישא דברייתא מיירי ברואה דם מחמת תשמיש לכן אנו מקילים ותולין בדם מכתה אף על פי שאינה יודעת בודאי שהדם יוצא מן המכה כדי שלא תאסרה על בעלה לעולם ותשאר עגונה. ומה שאין כן בסיפא בבבא דנאמנת כו' לא איירי ברואה דם מחמת תשמיש כו' וכמ"ש לעיל וכן מוכח מדברי סה"ת סי' צ"ב דהא דאמרי' בבריית' דנאמנת אשה לומר מכה יש לי כו' לא איירי כלל ברואה מחמת תשמיש שמביא שם ברייתא הנז' מדין אשה שיש לה מכה באותו מקום כו' ולא על איזה אשה שרואה מחמת תשמיש כו'. אמנם ראיתי בסמ"ג שכתב בלאוין קי"א שמביא ג"כ הברייתא הנ''ל דרואה דם מחמת תשמיש כו' עד נשאת לשלישי וראתה כו' לא תשמש עד שתבדוק כו' עד ונאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום שממנה יוצא דם פירש לטהרה שלא בשעת וסתה עכ"ל הנה הסמ"ג השמיט מהברייתא הנז' לפי מה דגרסינן בגמ' ואם יש לה מכה כו' ואם יש לה וסת כו' רק מביא סוף הברייתא ונאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום כו' ומוכח מדבריו שמפרש דהאי סיפא דנאמנת קאי ארישא אהא דאמר ואם יש לה מכה לכן מביא סוף הברייתא דנשמע ג"כ מזה דתולה במכה והיינו ברואה דם מחמת תשמיש ודלא כמ"ש לעיל שהסיפא איירי באשה דעלמא ולא ברואה מחמת תשמיש ודלא כמ"ש לעיל שהסיפא איירי באשה דעלמא ולא ברואה מחמת תשמיש. אכן מ"מ צריך ישוב למה השמיט הסמ"ג הא דאמרי' בגמ' אם יש לה וסת תולה בוסתה כו' לכאורה נלע"ד לומר הא דהשמיט האי בבא דאם יש לה וסת לפי שיש כמה פירושים אהא דאמרי' דאם יש לה וסת תולה בוסתה רש"י פי' ואם יש לה וסת לקלקול הזה כו' והרמב"ם והטור פירשו שאם שימשה סמוך לוסתה כ' לא חשבינן לה רואה מחמת תשמיש כו' וכתב הב"י דהני תרי פירושא לא פליגי לענין דינא ותרוייהו הלכתא נינהו כו' לאפוקי הסמ"ג למד דהני ב' פירושים פליגי דאליבא דעת רש"י דפי' אם יש וסת לקלקול הזה תולה בוסת ומשמשת בלא בדיקה בין וסת לוסת ולפ"ז י"ל שסבר רש"י דאם שמשה סמוך לוסתה מ"מ רואה מחמת תשמיש ואינו תולה לה בוסתה ולכן לא כתב הסמ"ג הא דתולה בוסתה כו' שהוא סובר כדעת רש"י ודלא כדעת הרמב"ם והטור ומה שלא כתב שדעתו כדעת רש"י י"ל שזה מבואר במה שמסיים שם ונאמנת אשה לומר מכה יש לה כו' פי' לטהרה שלא בשעת וסתה בזה נכלל פירש"י ג"כ דאם יש קלקול לוסת הזה שיש לטהרה שלא בשעת וסתה ומשמשת בלא בדיקה בין וסת לוסת אמנם זהו דוחק. והיותר נראה מדברי הסמ"ג במה שמסיים פירש לטהרה שלא בשעה וסתה לפי שהסמ"ג סובר דמ"ש בגמ' ואם יש לה וסת כו' ואם יש לה מכה פירושו הא דתולין במכתה קאי אהא דתולה בוסתה וכמו שמוכח מדברי מהרא"י בפסקים וכתבי' סי' מ"ז הובא בב"י סוף הסי' שכתב וז"ל כ' במרדכי ההוא ברייתא הרואה דם מחמת תשמיש דתנו בה ואם יש לה וסת כו' תולה בוסתה [פי' ואם יש לה וסת זמן קבוע שהיא רואה תולה בוסתה] שיכולה לומר שהדם שהוא רואה טהור הוא דעדיין לא הגיע וסתה ותולה במכתה כו' אלמא דס"ל דאין אורח בא אלא בזמנו מהני דתולין במכתה. מה שאין תולין בלא זה עכ"ל א"כ מוכח בהדיא מדבריו דמ"ש תולין בוסתה היינו כשיש לה מכה דוקא ואז תולה שלא בשעת וסתה במכה וכפירוש הזה סבר הסמ"ג ג"כ ולכן כתב הסמ"ג ונאמנת אשה לומר מכה יש לי כו' פירש לטהרה שלא בשעת ווסתה והיינו דאע"ג דאין אורח בא אלא בזמנו מהני דתולין במכה דוקא כו' וכדעת מהרא"י הנ"ל והיינו דצריך תרתי לטיבותא שלא בשעת וסתה ואז תולה במכה דבשלמא בשעת וסתה לחודיה לא מהני לטהרה שהרבה נשים רואות אף שלא בשעת וסתה. וראיתי לגבר עמיתי בספרו ש"ך סי' קפ"ז ס"ק כ' שכתב דדעת מהרא"י הנ"ל דאם יש לה וסת זמן קבוע תולה שלא בשעת וסתה בוסתה אפי' אין לה מכה כלל כו' שהרי עדיין לא הגיע וסתה אלא דדייק מהמרדכי מכח כ"ש דכיון דס"ל דמחזקה אין אורח בא אלא בזמנו מהני דתולין דדם טהור הוא מה שלא היו תולין בלא זה מכ"ש דס"ל דהיכא דאיכא מכה אעפ"י שאינה מוציאה דם טהורה כו' ע"ש והנה הבנה זו במהרא"י אין לו שחר כלל למעיין שם ואף שבדברי מהר"ם מפדואה דברי הש"ך נכונים אבל במ"ש בדברי מהרא"י אין להולמו. וראיתי בב"ח סימן הנז' ס"ד שמפרש ג"כ דברי המרדכי כדעת מהרא"י הנ"ל ודלא כמ"ש בש"ך והקשה אח"כ וז"ל אלא דצ"ע דתחלה כתב המרדכי דתולה במכתה וכו' דמשמע אע"פ שאינה יודעת דמכתה מוציאה דם ואח"כ כתב ונאמנת אשה כו' דדוקא ביודעת שיוצא דם מהמכה תולה בה אבל מספק אינה תולה בה ומתרץ שם וז"ל דהא שכתב בסוף מיירי באין לה וסתה לכך דוקא שיודעת דיוצא דם מן המכה אבל תחלת דבריו הם בהא דתני ואם יש לה וסת כו' ותולה במכתה כו' איירי ביש לה ווסת ותולה ראייתה בין וסת לוסת במכתה אע"ג דאינה יודעת דמכתה מוציאה דם. הנה דבריו נפלאים דמקשה קושיא בדברי המרדכי דרישא וסיפא סתרי אהדדי וסבר לתקן ולא תקן דאיך אפשר לומר דסיפא בדברי המרדכי איירי באשה שאין לה וסת ובמרדכי מסיק אבל בשעת וסת כו' משמע דהמרדכי איירי באשה שיש לה וסת וכמו שהרגיש הוא בעצמו בחולשת תירוצו וכתב דמדברי מהרא"י מוכח להדיא דהבין דברי המרדכי להיפך כו' והכי משמע מדברי המרדכי מדמסיק אבל בשעת וסתה כו' ע"ש וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה וכדי שלא יתבטלו דבריו מכל צד אפשר לומר דמה שמסיק המרדכי אבל בשעת וסתה כו' ודאי איירי באשה שיש לה וסת אבל במ"ש המרדכי בתחלה בסיפא ונאמנת אשה לומר כו' דדוקא ביודעת שהמכה מוציאה דם איירי באשה שאין לה וסת אז צריכה לידע דוקא שהמכה מוציאה דם לאפוקי ביש לה וסת אז שלא בשעת וסתה תולה במכה אף שאינה יודעת שמכתה מוציא דם וע"ז מסיק אבל בשעת וסתה אפילו יודעת בודאי כו' אינה תולה במכה כו' ואף באשה שיש לה וסת כו'. אמנם לפי מ"ש לעיל בדברי המרדכי דיש לחלק בין רואה מחמת תשמיש לאשה דעלמא דברי המרדכי נכונים וישרים למבין (ע"כ מצאתי): שאלה עז כתב המרדכי דנידה שלא בשעת וסתה מצי אמר' ליה נסתחפה שדך והוי אונס עכ"ל ע"ש וצ"ע דבפ"ק דכתובות מסקינן דכל אונסא לא אכלה. ונלע"ד לישב כי אין הנושאים שוים דודאי התם פסקינן דכל אונסא לא תקנו חכמים שיזון אותה אף בהגיע הזמן והמרדכי מפרש דפירסה נדה אחר החופה כפשט לשון הגמ' וכמ"ש הב"ח מטעם דפסקה לה חיבת ביאה וא"כ צריך לחלק דאם נכנסה לחופה ומת אחר החופה אין לך אונס גדול ממיתה ואפ"ה אמרינן מאחר דבשעת החופה חזי לביאה קני אף אם נתחדש אונס אח"כ שלא יכול לבא עליה וא"כ צריך לפרש הא דפירסה נידה שנכנסה לחופה ביום ווסתה דלא היתה חופה ראויה לביאה דחזקה אורח בזמנו בא אבל אם פירסה נידה שלא בזמנה הוי כאונס דעלמא והחופה היתה ראויה לביאה דלא מסקי אדעתייהו שתראה דם שלא בזמנה ולכן קונה אותה ולא מייתו ראיה מפ"ק דכתובות רק שלא בשעת וסתה מקרי דבר שאינו רגיל ועל כן השמיטו שאר פוסקים דברי המרדכי דהם ס"ל כפי' הרא"ש דמיירי דמתחלה היתה נדה קודם כניסת החופה וא"כ אין חילוק בין שעת וסתה לשלא בשעת וסתה דכל אונס שנולד לה קודם החופה שאינה ראויה לביאה כגון זה או כיוצא בזה לא מקרי חופה הראויה לביאה והוא ברור ודו"ק ועיין במרדכי הנז' והנלע"ד כתבתי שאלה עח נשאלתי אם אדם חייב לעמוד מפני רבו שהוא