שער אפרים קב

דיש להפך בזכותו של הגאון הנ"ל ונאמר דדברי הגאון הנ"ל נכונים הם בדברי מהרש"ח שמהרש"ח סבר דב' ספיקות בפלוגת' דרבוות' מיקרי ס"ס שכתב מהרש"ח בס"ז וז"ל איברא שיש להשיב ולומר שהרי כתב מהריב"ל כו' דשם פלוגת' דרבוות' חד הוא עד אלא שנראה שלא מצאנו ידינו ורגלינו בענין הזה כו' עד ומה לי שהספיקות הם שוים במציאות להיכא שהספיקות הם שוים בפלוגת' דרבוות' ובספיקא דדינ' כו' ועוד דלא דמי להאי דהביא הרב בשם התוס' דשם אונס חד הוא כו' ע"ש עכ"ל א"כ מוכח מדבריו שם שסבר דשני ספיקות בפלוגת' דרבוות' מקרי שפיר ס"ס כו' וא"כ דברי ה"ה בעל פ"מ נכונים הם בדברי מהרש"ח ותמהני שמביא ראיה בספרו שלו בשם מהרש"ח מ"ש בסי' ט"ז ובאמת משם אינו ראיה כלל רק ממ"ש בס"ז הנ"ל ואין בידינו לסמוך ע"ז ולהקל באיסור דאוריית' במקום שגדולי האחרונים חולקים ע"ז אמנם בנ"ד אין אנו צריכים להרבות בספיקות כמש"ל. וגם במ"ש הגאון הנ"ל בסי' כ"ה דיש טעמים מספיקים ומרווחים להתיר כו' דאפשר הלכה כר"ן והתוס' כו' עד דילמא הלכה כר"ת דאית לי' בתועלת חבירו דאם התירוהו בדיעבד מותר אף כשקיבל טובת הנאה וה"ל ס"ס המתהפך כו' ע"ש. באמת דבריו צריכין ביאור דזה לא מיקרי ס"ס המתהפך דאם נפתח בחלוקה דילמא הלכה כר"ת דמותר בדיעבד ואת"ל דאין הלכה כר"ת ואסור אף בדיעבד וא"כ איך נוכל לומר דלמא הלכה כהר"ן ותוס' דאף לכתחילה מותר הלא אם אין הלכה כר"ת ואף בדיעבד אינו מותר וא"כ מכ"ש דאין הלכה כהר"ן ותוס' דמתירין אף לכתחלה, אם לא שנאמר דהך דאת"ל דאין הלכה כר"ת כו' היינו דוקא לדבר הרשות ומשא"כ לדבר מצוה הלכה כמותו אבל בנ"ד אין אנו צריכין לכל הנ"ל לרבות בספיקות כמ"ש לעיל כללא דמילתא בהא סליקנא בהא נחיתנא שהרשות ביד האלופים הגבירים ראשי ממוני הק"ק בצירוף האב"ד לבטל ההסכמה הזאת כדרך שאר ההסכמות מן הטעמים המבוארים לעיל באריכות דבר דבור על אופנו הכל באר היטב הדק להציל את בני הק"ק מכל פרצה וחדק ואת הנער הבוכה ומבכה אחרים עמו מכל בדק וסדק. כל זה כתבתי והעליתי במצודתי מה שנלע"ד בהיתר הסכמה הזאת אך באשר שהנושא נורא ואיום וחמור מאד לא רציתי לשאת עול הכבד הזה עלי ואמרתי אלכה נא אל המאורות הגדולים היושבים על כסאות למשפט ובאם יסכימו עמי אזי אהיה נמנה עמהם בהיתר הסכמה הזאת והאלקי' יצילנו משגיאות ויראני מתורתו נפלאות ויעשה עמנו לטובה אות. כ"ד אנכי עפר ואפר"ים הוא הצעיר מבית אהרן מווילנא: שאלה עג הנה אנכי נותן את בריתי שלום לאהובי מחותני דקרי ותני שפתותיו כחוט השני הרב המופלא עושה פלא בעיונא ופלפולא אב"ד ור"מ דק"ק ברודא כמהר"ר אליקום געץ נר"ו סג"ל. תשואות חן חן למעל"ת אשר עבר עין עיונו על תשובתי והנה באתי להשיב לו על ראשון ראשון כו' מ"ש מעל"ת וז"ל הנראה למ"ש התוס' הוכרח רש"י לפי' זה שמצא לה עון כו' דבלא"ה הוי כנשבע לבטל המצוה ע"כ מפרש שמצא לה עון שאסורה לו אמנם לענ"ד הוא תמוה איך לא שם רש"י אל לבו דבנדר קיימינן ובנדר קי"ל דחל אפילו לבטל המצוה כגון קונם ישיבת סוכה עלי כו' עכ"ל מעל"ת. ונפלאה בעיני על מעל"ת שנעלם ממנו מ"ש הרשב"א בתשו' סי' תרט"ו הביאו הב"י בספרו הארוך וגם בקצר סי' רט"ו בי"ד הא דנדרים חלים על דבר מצוה דוקא במצות עשה כו' אבל על מצות ל"ת דעלמא אינו חל כו' ע"ש וא"כ ה"ה בנ"ד הנדר אינו חל על מצות ל"ת דאונס שגירש דלא יוכל לשלחה כל ימיו ואף שכתב הרשב"א הנז' כיון שיש בה עשה בקיומו ול"ת בביטולה הנדר חל ובנ"ד שיש מצות עשה בקיומה דהיינו לו תהיה לאשה ול"ת בביטולה דהיינו לא יוכל לשלחה אבל מ"מ הנדר שלו אינו על ל"ת רק על מצות עשה אבל אם נדר לבטל מצות ל"ת בקום ועשה אינו חל לכן כתב רש"י שמצא לה עון כו' והתוס' כתבו שאמר קונם הנאת תשמישך עלי והטעם שאין מאכילין לאדם דבר האסור וכמבואר בגמ' דכתובות ע"ש ובזה נדחה נמי מ"ש מעל"ת אח"כ בישוב דברי רש"י ואשר השיב מעל"ת על מ"ש לישב דברי רש"י במ"ש שמצא לה עון שאסורה לו כו' דלא מיירי שמצא לה עון שאסורה לו בעדים שזינתה כו' רק בע"א וכעין ההוא סמיא בקידושין כו' וכתב מעל"ת וז"ל דקשה ע"ז כיון דא"צ לגרשה רק משום לזות שפתים א"כ מה תיקן רש"י בזה אם לישב קושית התוס' דהוי נשבע לבטל המצוה והנדר לא חל א"כ בזה שמצא עד אחד נמי הנדר לבטל המצוה עכ"ל מעל"ת. ותמהני עליו שהקשה מה תיקן רש"י דבודאי בא רש"י לישב קושית התוס' כי גם לפי תירוצו של התוס' שפי' דאיירי שאמר קונם הנאת תשמישך עלי ע"כ צריכין אנו לומר שאומרים לו שעובר בזה לבטל המצוה דלא יוכל לשלחה ומתירין לו והנדר חל מטעם דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו וה"ה לפי דעת רש"י שאמר שמצא לה עון כעין עובדא דההוא סמיא כו' וכמ"ש וכמבואר בסי' קע"ח בטא"ה או שקינא לה תחלה או שהיא שותקת כו' ושויא אנפשיה חתיכה דאיסורא ולכן חל הנדר ואח"כ אומרי' לו שמבטל בזה המצוה דלא יוכל לשלחה כו' ולכך מתירים לו הואיל ורבים מסכימים בחרטה זו דאינו נאמן לומר שהוא מאמין לדברי העד כו' וכמ"ש הכל באר היטב בתשו' שלי ע"ש וכמ"ש מהריק"ו שורש ק"י דבמקום שיש חרם ר"ג אינו נאמן לומר שמאמין לדברי העד כו' ע"ש ולכן בנ"ד ג"כ מתירין לו את נדרו אף אם נדר עד"ר. ומ"ש מעל"ת אח"כ וז"ל ולכאורה היה נ"ל דאפי' כשמצא לה עון בעדים שאסורה ואפ"ה רשאי לקיימה וכמ"ש הב"ח בסי' קע"ז במ"ש הטור וכן אם נשאה ומצא בה ערות דבר יכול לגרשה כו' וכתב הב"ח מדכתב דיכול לגרשה כו' אבל אין כופין אותו לגרשה כו' א"כ ה"ה בנ"ד כו' ומתוך זה הרבה להשיב על הב"ח דסוטה שנסתרה בודאי אסור לקיימה כו' ומכ"ש כשזינתה בעדים עכ"ל מעל"ת. הנה דברי מעל"ת נכונים בב"ח שנכנס לפרצה דחוקה ולא פי' דברי הטור כמ"ש בפרישה דאיירי בדבר ערוה ממש אבל בעיקר ענין חשד מעל"ת בכשרי' את הרב הב"ח בזה דאיך יעלה על דעתו לומר דאם היא סוטה או יש עדים שזינתה שרשאי לקיימה חלילה אלא שהב"ח דקדק בלשון הטור שכתב דיכול לגרשה דמשמע לפי לשון המשנה שאינו רשאי לקיימה בודאי דאסור לקיימה אם נאסרה עליו וא"כ למה כתב הטור הלשון דיכול לגרשה ועוד הוקשה להב"ח דבמשנה אמרי' נמצא בה דבר ערוה או שאינה ראויה לבא בישראל אינו רשאי לקיימה וא"כ כייל אותם במתני' בחד בבא בנמצא בה דבר ערוה עם שאינה ראוייה לבא בישראל והטור פליג אותם לתרי בבות ולכן כתב הב"ח דהא דכתב הטור בבבא השני' וכן אם נשאה ומצא בה דבר ערוה יכול לגרשה לא איירי בנאסרה עליו בעדים דאז בודאי אסור לקיימה ומחויב לגרשה אלא איירי דומי' דמצא בה ערות דבר האמור בסי' קי"ט דשם לא איירי בעדים דשם אליבא דב"ה קיימינן דמפרש הקרא דמצא בה ערות דבר היינו פירושו ערוה או דבר ולא איירי בעדים כלל דאליבא דב"ש איירי בעדים דערות דבר אתיא לב"ש ולא לב"ה ושם יכול לגרשה וה"ה כאן אף שהוא בלאו דלא יוכל לשלחה כו' ומ"ש הב"ח ונראה דרבינו סובר דאע"ג דתנן אינו רשאי לקיימה היינו דמצוה לגרשה כו' ר"ל דהוקשה לו בלשון הטור למה חלקינהו בתרי בבי ולמה כתב דיכול לגרשה אלא מוכרחים אנו לומר דהטור למד דמ"ש אינו רשאי לקיימה היינו גבי אם היא אסורה עליו מחמת חייבי לאוין ועשה או אפי' בשניות כו' ומ"ש במשנה נמצא בה דבר ערוה לא קאי על זה שאינו רשאי לקיימה רק מצוה לגרשה וכפי מ"ש הב"ח אח"כ דמורה באצבע כמ"ש בסי' קט"ז ובסי' קי"ט והיינו בנמצא בה דבר פריצות לא ערות דבר ממש וכב"ה דפירושו או ערוה או דבר ואז מצוה לגרשה לכן כ' הטור דיכול לגרשה ודלא כמ"ש בפרישה דמ"ש הטור דאם מצא בה ערות דבר דפי' ערוה ממש ודלא כב"ה ע"ש. ומכח דקדוק לשון הטור שחלקינהו בתרי בבא לכן כתב הב"ח כן וכמ"ש לעיל. ומ"ש מעל"ת בכוונת רש"י דנראה לו לפרש דמיירי שאמר שראה שזינתה אשתו האנוסה ולכן הדירה כו' ואח"כ יבקש להתיר נדרו ושבשקר הוציא עליה שם רע עכ"ל מעל"ת. ותמה אני עליו דאטו ברשיעי עסקינן דמתחלה יאמר שראה שזינתה אשתו ואח"כ יאמר שהוציא עליה שם רע ורציתי להפך בזכותו שכיון למ"ש הרא"ש בתשו' כלל ל"ב ס"י והובא בטור סי' קע"ח על א' שהוציא קול על אשתו שזינתה ואמר שנתברר לו ואח"כ נתן אמתלא שמחמת הכעס הוציא קול זה כו' ע"ש אמנם לשון רש"י שכתב שמצא לה עון שאסורה לו א"א לפרש כן גם מ"ש מעל"ת בכוונת דברי ר"ת דבאונס שגירש בזה מקרי רבים מישך שייכי בהו משום דכל ישראל ערבים זה בזה ומקשה אח"כ וז"ל מה מאד נסתרה דרכי ר"ת במה שהביא ראיה לדבריו מהא דהגבעונים דלא מהני הפרה אפי' לדבר מצוה כ"א בשכולם מישך שייכי כו' והקשה מעל"ת שהרי בנדר הגבעונים כולם מישך שייכי שהרי כולם בלאו דלא תחיה כל נשמה וע"כ מוכרחים לומר דמשום ח"ה לא עברו על שבועתם וא"כ מנ"ל ראי' זו עכ"ל מעל"ת. הנה צלל מעל"ת במים אדירים לתרץ קושיתו בדרך רחוק וקושי' הזאת שהקשה על ראיות ר"ת מההיא דגבעונים גרם לו באשר שהלך לשיטתו שסבר דנקרא רבים מישך שייכי מחמת שכל ישראל ערבים כו' אמנם אנכי לא כן עמדי ואין להעלות על הדעת סברא זו לפ"ד ר"ת דיקרא רבים מישך שייכי משום דכל ישראל ערבים זה בזה דא"כ בכל מצות עשה ול"ת נאמר כן ואפילו בנדר עצמו אמרינן בגמ' דנדרים פ"ק כל הנודר כאלו בנה במה והמקיימו כאלו הקריב כו' וא"כ נאמר ג"כ מסתמא דרבים מישך שייכי בכל הנודר עד"ר מטעם דכל המקיים נדרו כאלו הקריב עליה קרבן וא"כ יעבור עבירה וכל ישראל ערבים זה בזה ומכח זה יתירו כל הנדרים שנודרים עד"ר וכד ידקדק מעל"ת בכוונת דברי ר"ת תמצא שדקדק ר"ת במ"ש דדוקא לדבר מצוה שהיא כעין אביהם של תינוקות דשייכי בנדר ובמצוה דחרטתן שוה וכל האבות שלדעתם הודר אנן סהדי שנתחרטו משום לימוד בניהם כו' ע"ש ומוכח מדבריו דדוקא אותו הנדר והחרטה נוגע בו בעצמו ולא לאחרים כגון גבי מקרי דרדקי משום לימוד בניהם וזהו שמסיים בחידושי הרשב"א הנז' בשם ר"ת וז"ל אבל בנדר שאין אותם הרבים שייכים כו' ואם כדברי מעל"ת הלא תמיד שייכים] אותם הרבים מטעם דכל ישראל ערבים זה בזה וזהו דבר שאין לו שחר, ונסתר הענין ונפל הבנין שמכח זה יתורץ גם כן הקושיא שהקשה מעל"ת על מה שהביא ר"ת ראיה מגבעונים שהרי בנדר דגבעונים כולם מישך שייכי בלאו דלא תחיה כו' וז"א שהתורה לא באתה להזהיר על לאו דלא תחיה כל נשמה רק על המלך או ראש הצבא ונשיאי העדה כמותם אשר עליהם מוטל המלחמה לנטות על ימין או על שמאל ובידם הכח והממשלה בעסק המלחמה וזהו שנענש שאול אשר חמל על אגג ולא נענשו שאר העם וג"כ גבי יואב כאשר נלחם על רבה וישב שם ששה חדשים עד הכרית כל זכר באדום ואמרינן בגמ' דלא יחפור ששאל אותו והשיב לו שרבו למדו מחה תמחה את זכר עמלק דהיינו הזכרים כו' ולא נענשו שאר העם וה"ה לענין לאו דלא תחיה כל נשמה האזהרה אינו רק על המלך וראשי העדה ולפ"ז בשנשבעו להם נשיאי העדה לגבעונים בפני רבים דהיינו בפני כל העדה לא מקרי העדה מישך שייכי בנדר הזה דהלאו דלא תחיה אינו מוטל עליהם וצריכים אנו לומר לדעת מעל"ת דכל העדה מישך שייכי בלאו זה מטעם דכל ישראל ערבים זה בזה וכמ"ש לפני זה וסברא זו דחויה וכמש"ל וא"כ דברי ר"ת נכונים בראיה שהביא מגבעונים ועיין בחידושי הרשב"א בפ' השולח במ"ש בשם ר"ת ויראה שדבריי כנים ודברי מעל"ת דחוים ודו"ק.