ספר העיטור חלק ב צט

חמץ ואין בו איסור הנאה ש"מ דר"ש ל"ל איסורא מה"ת לא לפני זמנו ולא לאחר זמנו דהא אינו בבל תאכל חמץ אלא מ"ע דתשביתו איכא לאו ליכא ואוקמוה רבה למתני' אליבא דר"ש ומתני' דקתני ושל ישראל שעבר עליו הפסח אסור משום קנס' משום דקא עבר עלי' בבל יראה וב"י וחמץ לאחר הפסח אסור בהנאה מדרבנן כדאיתא פ"ק דחולין וה"ה קודם הפסח כדרב גידל. ורבא דפסק הל' לקמן שלא בזמנו מותר כר"ש בין לפני זמנו כין לאחר זמנו קאמר דאידי ואידי שלא בזמנו היא ועוד דטעמא דר"ש משום דכתיב שבעת ימים תאכל עליו מצות בשעה שישנו במצות ישנו בחמץ בשעה שאינו במצה אינו בחמץ ור"י דקאמר לקובעו חובה בזה"ז ליתא דכר"ש דנפקא מבערב תאכלו מצות והכי אסיקנא בפ' ערבי פסחים כרבא דאמר מצה בזה"ז דאוריית' דהא תניא כוותיה דרבא ונפקא לן מבערב תאכלו מצות ולא תאכל עניו חמץ שבעת ימים תאכל עליו בשעה שישנו בקום אכול מנה ישנו בבל תאכל חמץ הוא דאתא כר"ש הלכך חמץ מו' שעות ולמעלה מותר בהנאה מה"ת וליתא לר"י לא לפני זמנו ונא לאחר זמנו אבל רבי' אבן גיאות כ' אע"ג דמוקמינין לבתר מתני' חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח מותר בהנאה כר"ש הנ"מ לאחר זמנו אבל לפני זמנו הלכה כר"י ומס' כדפרישית דהל' כר"ש ואפי' לפני זמנו אסור ועשה דהשבתה איכא ועובר על עשה באכילתו ומותר בהנאה מה"ת אבל מדבריהם אסור עד שתחשך כדרב גידל וכן הלכתא והא חמץ של נכרי שעבר עניו הפסח מותר בהנאה כ' רבינו אלפסי ז"ל לאו למימרא דבאכילה אסור אלא משום דבעי למיתני של ישראל אסור בהנאה תני נמי דנכרי מותר בהנאה וה"ה באכילה נמי שרי וכ"כ רב אחא משבחא ור"ש קיירי ותמי' לי מנ"ל לרבוותא דהא רבא לא יליף אכילה מראייה וההיא דשנויא דה"ה באכילה נמי שרי לרב אחא בר יעקב הוא דיליף אכילה מראייה וההיא דנפל (טז) לדין באיסור תורה ואסור דבריהם ונפל לדין ולר"ש לפני זמנו אסור באכילה מדבריהם בין דישראל בין דנכרי אלא דבישראל קניס לאחר זמנו ואסור בהנאה ובנכרי לא קניס ומס' חמץ שעבר עליו בפסח אפי' דנכרי אסור באכילה ורבנן הוא דאסרו אכילה בכל חמץ וכי היכי דבישראל אסור בהנאה מדבריהם ה"נ של נכרי אסור באכילה מדבריהם כדקתני מותר בהנאה וגרסינן בתוספתא ישראל שהלוה לנכרי על חמצו אחר הפסח אסור באכילה ומותר בהנאה. ובגמ' דילן לא אשכחן ביה היתר אכילה אלא דבירושלמי גרסי' במתני' במקום שנהגו שלא לאכול פת של גוים אבל במקום שנהגו לאכול מותר אפי' באכילה ופיר"ח שהיה ישראל רואהו ומסייעו באפיית אותו פת. וקיימא לן דבזמן שישראל רואהו כגון בצקות של גוי אדם ממלא כרסו מהם. ואית למימר דבגמרא דבני מערבא ס"ל כר"א בן יעקב דיליף שאור דאכילה משאור דראייה וכיון דרבא פליג עלי'. בגמרא דילן הלכתא כוותי'. ואמר רבא הל' חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כר"ש ואע"ג דר"ש קנסא קניס. וכולהו רבוותא כתבו מדלא יהבו שיעורא ש"מ במשהו כרב ומגיהי ספרים הגיהו (יז) אסור במשהו כרב ובעיטור סופרים פסקנו בכל איסורין בין במינן בין שלא במינן בנ"ט חוץ מטבל ויי"נ ורבי' אלפסי פסק הכי בסוף יי"נ ואיכא למימר משים חומרא דחמץ שווי' כטבל ויי"נ. אבל רב אחא כתב הכי בשאלתות הל' חמץ בפסח במינו אסור (יח) כו' בנ"ט לאחר זמנו אע"ג דאיכא נ"ט מותר ורבינו יעקב כוותי' ס"ל והא דלא (יט) פסק הל' כר"י דאמר חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו בנ"ט שלא בזמנו מותר:

למירמא (כ) דידי' אתא ולאשמעונין דע"י תערובת לא קניס וא"נ הל' כר"י ה"א הנ"מ בשאר איסורין אבל בחמץ לא קמ"ל ואי ס"ד חמץ בפסח במשהו קשיא אסתמא דע"ז (כא) דתנן הרי אלו אסורין ואוסרין בכ"ש ואמרינין עלה למעוטי דבר שבמנין ולאו איסורי הנאה א"נ למעוטי איסורי הנאה ולאו דבר שבמנין והא דלא מקשי' מני' לרב איכא למימר רב תנא הוא ופליג ומסתברא מדאפקי' (כב) חמץ בפסח מפלוגתא דע"ז ואפלגו הכא בחמץ דלית בכלל שאר איסורין ואחמירו עלה משאר איסורין וכיון דרב ושמואל קיימי בחדא שיטתא דבזמנו במינו במשהו ומסקינין חמץ דאיתא (כג) אבל גיעול היוצא מדופני הכלי לענין דבש ושמן ש"ג ובפסח וכן מליחת בשר שנעשו לפני הפסח ולא נזהרו במליחתן בטל הוא וכמה ימים נהגו אדונינו איסור כו' בעיטור עד והמחמיר תע"ב ומסקינין הלכה כרבא דאמר חמץ לאחר הפסח דרבנן כר"ש משום קנסא וכי קניס בעיני' בין בשוגג בין במזיד בין לעצמו בין לאחרים ודייקי' לה מיהא דגרסי' בב"ק גזל חמץ ועבר עליו הפסח אבל ע"י תערובת לא קניס כלל והוא שנתערב מטינא. אבל לכתחלה אסור לערב ואזדא רבא לטעמי' דאמר רבא כי הוינא בי ר"נ כי נפקו ז' יומי דפסחא אמר לן פוקו אייתי לנא חמירא דבני חילא ופרש"י רבא דאמר הלכה כר"ש לטעמי' דאמר חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר אף באכילה הואיל וליכא למיקנס בה מידי וכן פירש רבי' האיי ז"ל ובעל הלכות וק"ל הא ר"ש לא קאמר אלא מותר בהנאה אבל באכילה לא שמעי' לי' נא לר"ש ולא לרבא ועוד ר"נ דגברא רבא הוא היכא אכיל פת ש"ג דהא רב נחמן גופא דאמר לא תשתעי מני' דאיבו דאכיל נהמא דארמאי אפילו אבי מצרי. ופירשו רבוותאי קמאי. ואזדא רבא לטעמי' דחמץ על ידי תערובת מותר דאמר רבא אייתי לן חמירא דבני חילא מחמצת לחמץ את העיס' קאמר וש"מ דע"י תערובת לא קנים והא וודאי ליתא דלכתחלה אסור לערב אלא חמירא דבני חילא פת שאפאוהו בני חילא הוא ונתערב בו השאור ש"ג והיינו דאמרי' ואזדא רבא לטעמי' דחמץ ע"י תערובת בין דישראל בין דנכרי מותר וכ"כ ר"ח נראין דברים דחמירא דבני חילא ברשות ישראל הי' ואע"ג דכדידהו דמי הוי שרי ר"נ דהא ע"י תערובת הוא ורבי' יצחק בן גיאות כ' בספר הנר כי זה המקשה הקשה על רבים מן החכמים שסברו חמירא דבני חילא על השאור לחמץ ולערב עם העיסה וכהל' דפסק רבא בין בחמץ ש"ג בין בחמץ של ישראל וזהו פירוש ואזדא רבא לטעמי' והשיב הלא תראה שחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח לד"ה מותר ומתני' בהדיא תנן וא"צ רבא להתיר ע"י תערובת דהא בעיני' מותר ועוד דכי קניס ר"ש בשל ישראל בש"ג לא קניס ואיך אמר ואזדא רבא לטעמי' והסכימו ואזדא רבא לטעמי' אינו מחובר למה שסמוך לו אלא למעלה שהעמדנו משנתינו כר"ש וקנסא קניס אבל חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר באכילה ועליו אמר ואזדא רבא לטעמי' אלמא מותר באכילה ואעפ"י שאינו מפורש בתלמוד כח הדברים יבואו עליו והיא מבואר ממנו ואנן לא חזינן האי טעמא אלא כפירושא דקמאי כמו דפירשנו ולא אשכחן דחמץ של נכרי לאחר הפסח לד"ה (כד) כמו שאמרנו במתני' דמותר בהנאה ולא באכילה שבאכילה אסור בין דגוים בין דישראל כמו שפירשנו ודוקא חמץ שנתערב לאחר הפסח ע"י תערובת אבל שנתערב קודם הפסח כגון כותח הבבלי ושכר המדי וזולתן חייב לבערן כדאיתא לקמן:

נכרי שהלוה לישראל על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה ואסיקנא כגון דלא הרהינו אצלו ועדיין ברשות הלוה וקי"ל כרבא מכאן ולהבא הוא גובה ונכרי שהלוה לישראל על חמצו לאחר הפסח אסור בהנאה וישראל שהלוה לנכרי על חמצו מותר בהנאה וישראל שהלוה לנכרי על חמצו מותר בהנאה ומתני' דקתני איפכא כשהרהינו אצלו שלא בשעת הלואה וכגון דא"ל מעכשיו ופי' רבי' אפרים דקבע זמן קודם הפסח אבל לאחר הפסח אסור דגוי לא קני לי' קנין גמור אלא לאחר הפסח והכי תניא בתוספתא נכרי שהלוה לישראל על חמצו לאחר פסח מותר בהנאה כגון דהרהינו אצלו דכ"ע למפרע הוא גובה וקני לי' גוי קנין גמור מעכשיו והלכתא נכרי שהלוה לישראל ע"ח כה"ג מותר בהנאה בדאמר לי' מעכשיו וקבע זמן ולא פרע ואחר הפסח דקתני שקבע לו זמן אחר הפסח וכ"ש קודם הפסח וברייתא דקאמר קודם הפסח לאו דוקא הא לא א"ל מעכשיו אע"ג דישראל מישראל וגוי מגוי אע"ג דאמר בלשון אם בלא מעכשיו (כה) כדפרי' בעיטור וכדתניא התם המלוה את חבירו על המשכון וא"ל אם לא באתי עד יום פלוני קני לך המשכון הגיע המשכון בין רע בין יפה אפ"ה ישראל מגוי לא