ספר העיטור חלק ב צו

קא חשיב התם והא דאמר (טו) רכא ש"מ מדר"ע אין ביעור חמץ אלא שריפה ליתא וג' מילי דקאמר לר"ע ליתנייהו דרבא גופי' נא כר"ע ס"ל אלא כר' ישמעאל דמייתי לה מלא תזבח על חמץ דם זבחי והלכך בין בשעת ביעורו (טז) אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר. (ליתא) ובפי' דר"י איכא פלוגתא ביני רבוותא ואיכא מאן דפסק כר"י וליתא חמץ שנפלה עליו מפולת ה"ה כמבוער. רשב"ג אומר כל שהכלב יכול לחפש אחריו (כמה) תני כמה חפישת הכלב ג' טפחים וצריך שיבטלו בלבו המשכיר בית לחבירו בי"ד אם עד שלא מסר לו המפתח חל י"ד על המשכיר לבדוק ואם משמסר לו מפתח חל י"ד על השוכר לבדוק ומסת' די"ג גרסי' מדקאמר משמסר לו המפתח חל י"ד ועוד היכי קמבעי' לן לקמן המשכיר בית לחבירו בי"ד חזקתו בדוק או לא דהא אמרי' על המשכיר לבדוק אלא בי"ג גרסינין והכא כגון דאחזיקו בה נמי בכספא ואפ"ה אם עד שלא מסר לו המפתח חל י"ד על המשכיר לבדוק כדגרסי' (יז) בירושלמי מסר לו המפתח מהו מחלוקת ר"ש ורבנן דתני תמן מסר מפתחו לע"ה הבית טהור שלא מסר לו אלא שמירת המפתח ותני ר"ש מטמא וקי"ל כת"ק ומפתח לחודי' לעולם לא קני וכן הלכה כוותי' (יח) ובעי' מני' דר"נ ב"י המשכיר בית לחבירו בי"ד חזקתו בדוק וכגון דליתא קמן דנשיילי' לאטרוחי להאי מאי תניתיהו הכל נאמנין על הביעור אפי' נשים אפי' עבדים ואפי' קטנים לא משום דחזקתו בדוק כו' וקאמרו הני בדיקני' מ"ד וכו' ופסק ר"י אבן גיאות ז"ל אי איתא קמן נשייל' ואי ליתא קמן ולא ידעו אי בדק אי לא חזקתו בדוק ואי מחזיק דלא בדק ואמרו הני בדיקני' המניהו רבנן בדרבנן ומס' דבעיין דלא איפשט' ומתרצי' איכא לאוקמא בדלא ידעו אי בדק אי לא בדק וטעמו דאמרינין הכא (יט) וכי משני לעולם חזקתו בדוק כי היכי דלא תפשוט מני' אין חזקתו בדוק דאמרי' דאיכא למימר חזקתו בדוק והכא כגון דמוחזק שלא בדק ומשום אמירה דהני ואיכא לאוקמא בדלא ידעו ומשום אמירה דהני. ומס' דבדקינן והמשכיר בית לחבירו בי"ג בחזקתו בדוק ונמצא שאינו בדוק א"י לחזור משום מקח טעות דאפי' בדוכתא דיהבי אגרא ובדקי' ניחא לי' לאינש למיעבד מצוה בממוני' ואי משמסר לו המפתח חל י"ד על השוכר לבדוק ואם לא על המשכיר לבדוק כדפסקינן ת"ר שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם מה ת"ל והלא כבר נאמר לא יראה לך שאור ול"י לך חמץ שלך אי אתה רואה וכו' ואוקימנא בשלא קיבל עליו אחריות יכול יקבל פקדונות מן הגוים שקבל עליו אחריות ת"ל לא ימצא אין לי אלא בגוי שלא כבשתו ואין שרוי עמך בחצר שמותר בשלא קיבל עליו אחריות גוי שכבשתו ושרוי עמך בחצר מנין שמותר ת"ל לא ימצא (כ) תנא מהדר אהיתרא ונסיב קרא לאיסורא משום לך לד אמרי' תרי זימנא וחזינן לרבוותאי כמה פירושא ומס' משום לך לך תרי זימנא איצטרך לא ימצא לאיסורא דאי לאו לא ימצא הוה דרשינין כריה"ג בפ' כ"ש דאמרי תרי לך כתיבי חד לשלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה ואידך דשלך תהא דחמץ בפסח מותר בהנאה אבל גוי שכבשתו (כא) מותר ונקיט לא ימצא לאיסורא דלא תדרוש חד לך ושלך יהא אלא חד לגוי שכבשתו וחד לגוי שלא כבשתו וכדאמרי' התם וש"מ בקיבל עליו אחריות בין כבשתו בין לא כבשתו אסור לא קיבל עליו אחריות מותר בכ"מ בין בבתים בין בגבולין ודתניא הפקידו אצלו זקוק לבער ייחד לו ביה אין זקוק לבער בשיקבל עליו אחריות ייחד לו בית אין זקוק לבער אע"ג דקיבל עליו אחריות שנאמר שאור לא ימצא בבתיכם והאי לאו בית דידי' היא ת"ר י"ד שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת ושורפין תרומות תלויות טמאות וטהורות ומשיירין מזון ב' סעודות מן הטהורות כדי לאכול עד ד' שעות דר"א איש ברתותא שאמר משום ר' יהושע ולא זזו משם עד שקבעו הלכה כמותו ותנן י"ד שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת דר"א וחכ"א בזמנן ור"א בר צדוק אומר תרומה מלפני השבת וחולין בזמנן וחזינא פלוגתא ביני רבוותא ור"ח פי' כר"א בר צדוק בלא טעמא ורבי' אלפסי אמר (כב) טעמא משום דקאי כר"א בן יהודה איש ברתותא ור' אפרים פי' כר"מ ומבערין את הכל מלפני השבת ואופה מצה מע"ש לאכול בשבת כדאיתא בתוספתא במלתא דר"מ שאופה מצה מע"ש דקאי כר"א בן ברתותא דאמר מבערין את הכל מלפני השבת ושורפין התרומין וכו' וליתא דר"א בר צדוק דאמר תרומה מלפני השבת דלא שייר ומס' כרבי' אלפסי ור"א בר צדוק לא פליג עלי' ר"א בן יהודא כלל דבנוסחאות דילן לית (כג) בהו מבערין את הכל מלפני השבת ובתרומה לחודה איירי אבל לחולין בזמנן כחכמים וכר"א בר' צדוק בחולין ובתרומה נמי עבדי' כר"א בר צדוק דאמר תרומה מלפני השבת ומיהא משיירין כר"א איש ברתותא והא דר"מ ליתא כלל דיחידאה הוא ועוד דאמר אוכל מצה בשבת וגרסינן בירושלמי האוכל מצה בע"פ כאלו בא על ארוסתו בבית חמיו ולוקה וגרסי' בירושלמי ר' אבהו בשם ר' יוחנן אתא לר"א בר צדוק כר"ג כמה דר"ג שני ליה בין חולין לתרומה כן ר"א בר צדוק כמה דתימא תמן הלכה כר"ג כוותיה הלכה כר"א בר צדוק והלכך עבדי' כמנהגא דילן בע"פ שחל להיות בשבת מבערין מלפני השבת ומשיירין מזון עד ד' שעות ואם רצה לאפות בע"ש אופה למוצאי שבת אופה ובאפייתו לא מצינו מחלוקת. וכ"פ רב אחא בעל הלכות מבערין כל מילי מקמי שבתא ומשיירין מזון ב' סעודות ורב נטרונאי אמר הלכה כחכמי' בחולין וכר"א בר צדוק בתרומה אבל מתתיהו אמר הלכה כחכמי' ואין אופין מצה אלא בלילי מוצאי שבת מפני מראית העין שמא יזלזלו במצוה ויאכלו מצה ולאחר שמלא כרסו ממנו חוזר ומברך עליו ואע"פ שמותר לאפות מע"ש הדרו את המצוה ואפינין במו"ש ורבי' האי מנהג נהגו בישיבות דשיור מזון ב' סעודות ומייחדין להו מקום כו'. ומנהג אבותינו לבער מלפני השבת ולאפות מצה מבע"ש ולאכלה בשבת כר"מ וגדר גדרו קדמונינו מפני המקילין שלא יבואו לידי איסור ובמו"ש אופין מצה כתקנה ואין לנו אלא כמנהג אבותינו לאפות מבע"ש ולא לטרוח באפיי' ביו"ט ולאחר אכילת מצה כ"כ וזריזין מקדימין למצות ומנהג בכל השנים לאפות אור י"ד קודם הביעור ואין לשנות המנהג:

בדיקת כלים בצק שבסדקי ערבה אם יש בה כזית במקום א' חייב לבער ואם לאו בטל במיעוטו ותניא בצק במקום העשוי לחזק אינו חוצץ ואינו עובר מקום שאינו עשוי לחזק חוצץ ועובר ובד"א בכזית אבל בפחות מכזית אפי' במקום שאין עשוי לחזק אינו עובר ותניא אחריתי בצק שבסידקי ערבה וכו' בד"א בפחות מכזית אבל בכזית אפי' במקום (א) חוצץ ועובר וקשיין אהדדי ואמר ר"ה סמי קולתא מקמי חומרתא ומדברי רבי' אלפסי נראה דהלכה כר"ה ומס' כר"י מדפריש רב אשי שינויא דאביי ש"מ הל' כוותי' והא והא רשב"א ל"ק כאן במקום לישה כאן שלא במקום לישה וה"פ קמייתא קרי מקום העשוי לחזק מקום לישה כגון שולי' ומקום שאין עשוי לחזק דפנותי' וקאמר בשולי' אינו חוצץ ואינו עובר בדפנותי' חוצץ כו' בד"א בכזית אבל פחות מכזית אפי' בדפנותי' אינו חוצץ ובשפוותא דאגני לא איירי ואפי' בכזית עובר ובבתרייתא לא איירי בשולי' אלא מקום העשוי, לחזק קרוי דפנותי' שלא במקום העשוי לחזק קרי שפוותא דאגני וקאמר בדפנותי' אינו חוצץ ואינו עובר בשפוותא דאגני עובר בד"א בפחות מכזית אבל בכזית אפי' במקום העשוי כגון דפנותי' חוצץ ועובר. ובתרייתא מודה לקמייתא דבשולי' דאפי' כזית אינו עובר וקמייתא מודה לבתרייתא בשפוותא דאגני דאפי' בפחות מכזית עובר והלכך בשולי' אפי' בכזית א"צ לבער בדפנותי' כזית צריך פחות מכזית א"צ בשפתי העריבה אפי' פחות מכזית חייב לבער ותניא הפת שעפשה חייב לבער בד"א במקיימה לאכילה אבל כפה סאה וייחדה לישיבה בטלה ואמר רבא הלכה כרשב"א והיא שטח פני' בטיט. הא לא טח לא בטלה ותניא הפת שעפשה ונפסלה מלאכול לאדם והכלב יכול לאוכלו מטמא טומאת אוכלין ונשרפת עם הטמאה אבל נפסלה מאכילת כלב אינו חייב לבער כרבנן דאמרו המיוחד לאכילת אדם טמא שיפסול מלאכול לכלב תוספתא הקולר והאיספלנית והרטיי' שנתן לתוכה קמח א"צ לבער מלוגמא שנסרכה חייב לבער לרבי' האי ז"ל כל שהוא טורייק"א שמערבין בה חמץ שחוק עם בשר אפעה שמותר ירוש' מלוגמא שנחמצה ואח"כ נסרכה חייב לבער אר"נ א"ש שני חצי זיתים וחוט של בצק ביניהם רואין כל שאלו ינטל החוטין