ספר העיטור חלק ב צב

הלולה ורבא בשלמא התם הללו עבדי ד' ולא עבדי פרעה אלא הכא עבדי ד' ולא עבדי אחשורוש אכתי עבדי אחשורוש אנן:

כיצד נקראת:

הקורא את המגלה למפרע לא יצא דכתיב והימים האלה נזכרים ונעשים מה עשאו למפרע לא אף זכירה למפרע לא וכן בהלל וק"ש ותפלה אבל קורין ללועזית בלע"ז קראה ע"פ קראה תרגום בכל לשון לא יצא קראה ע"פ מנ"ל אתיא זכירה זכירה כתיב הכא נזכרים ונעשים וכתיב התם כתוב זאת זכרון בספר מה להלן בספר אף כאן בספר ואפי' כתבה תרגום וקרא לה תרגום לא יצא וקורין אותה ללועזו"ת בלע"ז שכתובה בלע"ז ותניא גפתית לגפתית עבריות לעבריות עלמות לעלמות מדיית למדיים יונית ליונית יצא אבל של זה בזה ושל זה בזה לא יצא ורב ושמואל דאמרי תרווייהו לעז יוני לכל כשר ורבי' אלפסי לא אתי'. ומס' דהלכתא כוותיה והלכה כרשב"ג דאמר אף ספרים לא התירו שיכתבו אנא יונית והלועז ששמע אשורית יצא ואע"ג דלא ידע מאי קאמר מידי דהוי אנשים וע"ה דפרסומי ניסא בעינין והא איכא:

תוס' קראה אשורית שומעין ואין שומעין יוצאין י"ח ולעולם אין יוצאין עד שתהא כתובה על הספר ובדיו ובדידן שמע קול שופרא קול מגילה יצא ש"מ בקול סגי דהא איכא מצות קריאה ופרסומי ניסא קראה סירוגין ומתנמנם יצא. ת"ר קראה סירוגין יצא סירוסין לא יצא סירוגין פסקי פסקי קורא ושוהה וחוזר וקורא ושוהה וחוזר וקורא עד שמשלים סירוסין מדלג פ"א וקורא פסוק שני וחוזר וקורא מה שדולג. ומס' דוקא רובו. אבל מיעוטא חוזר וקורא מה שנשאר כסדר ר' מנא בשם ר"י אמר אף בסירוגין אם שהה כדי לגמור את כולה מרישא לסיפא לא שנא והכי אפסקי לן בתקיעת דר"ה ת"ר השמיט בה הסופר אותיות או פסוקי' וקראן הקורא כמתרגם יצא קראה ע"פ כמתורגמן שקורא ע"פ יצא ר"א ע"פ לא יצא דוקא כולה אבל פסוק א' או ב' יצא. ורבינו אלפס פי' מתרגם מוסיף בה דברים כדי לברר טעמו של פסוק וקורא אותו ע"פ והא דתניא היו בה אותיות מטושטשות או מקורעות אם רשומן ניכר כשרה ואם לאו פסולה ל"ק הא בכולה הא במקצתה והלכך רשאין הציבור לקרות ע"פ עם הקורא במקצת פסוקים ת"ר השמיט בה הקורא פ"א לא יאמר אגמור את כולה ואקרא אותו פסוק אלא קורא מאותו פסוק ואילך הנכנס לביהכ"נ ומצא ציבור שקראו חצי' לא יאמר אקר' חצי' עם הציבור ואח"כ אקרא חצי הראשונה אלא מתחילתה ועד סופה מתנמנם יצא. ה"ד מתנמנם נים ולא נים תיר ולא תיר דקרי ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא היה כותבה דורשה ומגיהה אם כיוון לבו יצא ואם לאו לא יצא כגון דכתובה כולה ומנחי' קמי' וקרי פסוקא וכתיב ליה ואפי' למ"ד מאיש יהודי צריכה שתהא כתובה כולה וקי"ל כר"י דאמר אסור לכתוב אפי' אות אחת שלא מן הכתב ותפילין ומזוזות דגריסין שרי ואמר ר"ח בר אבא אמר ר"י מגלה צריכה שרטוט כאמתה של תורה.. דברי שלום ואמת כלומר גוף המגלה דברי שלום כאגרת הרשות ואמת לרבות שרטוט שפעמים שאדם עושה באגרת שירטוט ולהכי רביי' אבל לתגין לא רביי' שלא מצינו אלא לס"ת שהקב"ה קושר כתרים לאותיות כדאיתא בפ'. ר"ע בשבת ויראים שאמר צריכין זיונין לא דייק ובהאי לישנא שדרו ממתיבתא צריכה שירטוט כאמתה של תורה כנגד קדושה של תור' כגון עדה נשיאים ואלעזר ומשה דברי ר' יאשיה וכן מצינו בכמה מקומות ודברי ר' יאשיה ביש נוחלין מהיכן קורא אדם את המגלה ויוצא י"ח ר"מ אומר כולה ר' יהודה אומר מאיש יהודי ר' יוסי אומר מאחר הדברים וא"ר חלבו א"ר חייא גורי' אמר רב הלכה כדברי האומר כולה ואפי' למ"ד מאיש יהודי צריכה שתהא כתובה כולה וא"ר אבא דמן עכו:

עשרת בני המן ועשרת צריך למימרינהו בנשימה אחת מ"ט כולהו בחד' זקיפ' אזדקפו. ירושלמי צריך לאומרו בנשימה א' ועשרת בני המן עמהן הקורא את המגלה עומד ויושב קראה א' קראוהו שנים יצא משא"כ בתורה דתניא בתורה א' קורא וא' מתרגם ובלבד שלא יהא א' קורא וב' מתרגמין ובנביא א' קורא שנים מתרגמין ובמגלה אפי' עשרה קורין ועשרה מתרגמין דכיון דחביבו להו יהבו דעתייהו:

במה קורין היתה כתובה בסם ובסיקרא בקומוס ובקנקנתום על הדיפתרא ועל הנייר לא יצא עד שתהא כתובה על הספר ובדיו סם סמא קומוס קומא סיקרא אמר רבא סקרתא שמה קנקנתום חרתא דאושכפי דפתרא דמלוח וקמיח. ולא עפיץ נייר מוחקא ועכשיו נהגו שלא לתקן אלא בעפיץ וכתבנו בהלכות תפילין שעבוד שלנו כשר אפי' לס"ת ומנהגינו לעבד בעפצים וכו' כדברירנא התם:

ירושלמי בלולב הגזול הכל מודים בלולב הגזול שפסול ומה בין שופר ללולב לולב בגופו הוא יוצא ברם הכא בקולו היא יוצא וכי קול אסור בהנאה ומס' במגלה גזולה יוצא מאותו טעם א"ר חלבו בר גוריא מגילה נקראת ספר ונקראת איגרת נקראת ספר שאם תפרה בחוטי פשתן פסולה ונקראת אגרת שאם הטיל לה ג' חוטי גידין כשרה ובלבד שיהי' משלשין ג' ג' בראש הדף. וג' באמצע הדף וג' בסוף הדף רבינו אלפס אמר ב' בקצות היריעה ואחת בתוך אמר רב יהודה הקורא במגלה הכתובה בין הכתובים לא יצא ומחי לי' אמוחא לא אמרו אלא בציבור דבעינין פרסומא ניסא אבל יחיד שבא לצאת ידי חובה לא צריך אלא קריאה ויצא למר כדאית לי' ולמר כדאית לי' אפי' ביחיד ובציבור נמי דוקא דלא מחסרה ומייתרא פורתא אבל מחסרא ומייתרא פורתא לא ובלבד שתהא נגללת כס"ת ואמר רב חמא בר גוריא שיור התפר הלכה למשה מסיני וי"מ לא אמר אלא שלא יקרע ובכל שהוא סגי וא"ר חמי בר גוריא מלמד שהראה הקב"ה למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים מה שהסופרים עתידין לחדש ומה נינהו מקרא מגילה דרש רב שילא איש כפר תמרתא כל השירות כולן אריח ע"ג לבינה ולבינה ע"ג אריח חץ משירה זו שהיא אריח ע"ג אריח ולבינה ע"ג לבינה מ"ט א"ר אבהו שלא תהא תקומה למפלתן. ירושלמי צריך שיהי' איש בריש דפא ואת (א) בסוף שניין ואת ונחת בהדין קונטרא:

ירושלמי רב אמר צ"ל ארור המן ארורים בניו ברוך מרדכי ברוכה אסתר א"ר פנחס צ"ל וגם חרבונה זכור לטוב ר' יוחנן כד הוי מטי להאי פסוקא אשר הגלה נבוכדנצר הוה אמר נבוכדנצר שחיק טמיא שכל נבוכדנצר דירמי' חי ברם הכא מית הוה מי קורא הכל כשרין לקרות את המגלה חוץ מחש"ו ר"י מכשיר בקטן ובהלכות לית הלכתא כוותי' דכיון דלאו בני חיובא נינהו לא מפקי אחריני. ומסתברא בקטן שהגיע לחינוך פליגו והלכה כר"י דאתא דרבנן ומפיק דרבנן ואשכחן דמנהגא כר"י כדאיתא בתוספתא מעשה בר"מ שקראה מיושב והיו כל בני הכנסת יושבין וכיון שגמרה נתנה לאחר ובירך עלי' והכל חייבים בקריאת המגלה כהנים לויים וישראלים ועבדים משוחררים חללים ונתינים ממזרים סריס אדם סריס חמה פצוע דכא וכרות שפכה כולן חייבין בקריאת מגלה ומוציאים הרבים ידי חובתן טומטום ואנדרוגינוס חייבין ואין מוציאין אנדרוגינוס מוציא את מינו ואין מוציא את שאין מינו נשים ועבדים וקטנים פטורין ואין מוציאין את הרבים י"ח אריב"ל קטן הייתי וקראתי לפני ר"ט בלוד ואר"י קטן הייתי וקריתי לפני ר"מ והיו שם זקנים ולא אמר א' מהם דבר מכאן ואילך הנהיגו שיהי' קטנים קורין לרבים ש"מ מנהג כר"י ומה שאמרו נשים פטורות ק"ל דהא אמרינן דנשים חייבות במקרא מגלה ומסתברא חייבות לשמוע מקרא מגלה ומבטלות מעבודתן אבל לקרות אין חייבין וכ"כ בהלכות דמשמע מקרא מגלה:

ירוש' בר קפרא אמר צריך לקרותה בפני נשים ובפני קטנים שאף הן היו באותו הנס אין קורין את המגלה בלילה ואם קרא את של יום בלילה לא יצא דכתיב והימים האלה נזכרים ונעשים כו' כל היום כשר לקריאת מגלה ולקרא את הלל זה הכלל כל דבר שמצוותו ביום כשר כל היום הקורא את המגילה עומד ויושב:

תוספתא מקום שנהגו שיברך מברך שלא לברך אין מברך אמר אביי ל"ש אלא לפני' אבל לאחרי' מצוה לברך לפני' מאי מכרך רב ששת איקלע לבי רב אשי בירך מנ"ח בין ביום בין בלילה כיון דעיקר קריאתה ביום דכתיב והימים האלה נזכרים ונעשים מברכין זמן ביום ולא פטר ליה זמן דלילה דכל חדא מצוה באפי נפשי' היא ומנהגא הוא ואל ישנה אדם מפני המחלוקת לאחרי' באתרא דנהיגו מאי מברך אר"י ברוך האל הרב את ריבנו והדן את דיננו והנוקם את נקמתינו וכו' ברוך הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם רבא אמר האל המושיע אר"פ הלכך נימרינהו לכולהו במתיבתא לא אמרו האל הרב את ריבנו דהא אמרי' ד' אלקינו אלא הרב את ריבנו ומס' כיון דברכה אחרינא במנהגא תליא מלתא אין לגעור במי ששח בין קריאתה דליכא הפסקה אלא בשמיעה תליא מלתא:

תוספת' בין עומד בין יושב בין מטה (ב) העמד לה תורגמן לא העמיד לה. תורגמן ברך לפני' ולא לאחריה לאחרי' ולא לפני' לא לפני' ולא לאחרי' יצא ומעשה בר"מ שקר' בבה"כ שבטבעין מיושב והיו כל בני הכנסת יושבין וכיון שגמר' נתנה לאחר ובירך עלי' ומס' שבירך לפני' אבל לא בירך לאחרים וגרסי' התם ובמגלה אפי' עשרה קורין ועשרה מתורגמין מ"ט כיון דחביבו להו יהבי דעתייהו כ' רבי' האי מנהגא דחזי לנא