ספר העיטור חלק ב פח

וחזר ואכל אם יש מתחלה ועד סוף כדי אכילת פרס אין מצטרף:

ואומצא במילחא וציר שעל גבי ירק מצטרף דכל אכשורי אוכלא אוכלא הוא, וכל המשקין מצרפין למלא לוגמיו ותניא יש שאמרו הכל לפי מה שהוא אדם מלא קומצו מנחות מלא חפניו קטורת מלא לוגמיו ביוה"כ האוכל והשותה אין מצטרפין אכל אוכלין שאין ראוין לאכילה ושתה משקין שאינן ראוין לשתי' פטור אמר רבא פלפלא וזנגבלא יבשתא ביוה"כ פטור אכל עלי גפנים פטור לולבי גפנים חייב ואלו הן לולבי גפנים כל (ג) שלולבו מר"ה ועד יוה"כ יתר מכאן פטור וה"מ לענין מלקות שתה משקין שאינן ראוין והשותה ציר ומורייס פטור אבל חומץ חייב וה"מ חי אבל מזוג פטור אבל לכתחילה אסור:

עוברה שהריחה ריח מאכילין אותה עד שתשוב נפשה ותניא עוברה שהריחה בשר קודש או בשר חזיר תוחבין לה בקיש או בכרכר אם מתיישבה דעתה מוטב ואם לאו מאכילין אותה שומן שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא ע"ז וגילוי עריות וש"ד ההיא דאתת לקמי' דר' חנינא לחשוה ואילחשו קרי עלי' בטרם אצרך בבטן ידעתיך נפיק מינה ר' יוחנן ההיא דאיחלשו ולא אילחשי קרי עלי' זורו רשעים מרחם נפק שבתאי אצר פירי כתב בעל הלכות פחות מכשיעור יהבינין לה ועוברה שהריחה משאמרה צריכה אני תוחבין לה כחולה וכן הלכתא ורב אחא בשאלתות דרש רבא עוברות מתענות ביוה"כ אבל חי' אסורה עד ל' יום וכן הלכתא וחי' לא אתמר בגמרא (ד) משום דקתני והחי' תנעול את הסנדל וסתם חי' ל' יום התם משום צינה היא ולא באכילה דא"כ הו"ל למתני גבי אכילה ומסתברא דינה (ה) דעוברה אם היא צריכה מאכילין אותה עד שתשוב נפשה וכחולה דמאכילין אותו ע"פ בקיאין וחולה מאכילין אותו ע"פ בקיאין ואם אין שם בקי מאכילין אותו ע"פ עצמו (ו) מ"ט תינבי' הוא דנקיט לי ופסק נפשו להקל ואפי' איכא תרי בקיאין או תלתא בהדי חולה דקאמר נ"צ אי איכא חד בהדי בקי דאמר צריך מאכילין אותו ע"פ ואע"ג דאר"פ דלענין אומדנא בתר דיעות אזלינין לעולם ה"מ לענין ממונא אבל הכא ספק נפשות להקל אבל היכא דהחולה נשתתק ובקי א' אומר צריך וב' אומרים א"צ אין מאכילין אותו דאזלינין בתר רובא. ירושלמי חולה אמר יכילנא ורופא אמר א"י ר' אבהו בשם ר' יוחנן נעשה ספק נפשות ודוחין חולה שאמדוהו בגרוגרת ורצו עשרה בני אדם והביאו לו עשרה גרוגרת בבת א' כולן פטורין ואפי' בזא"ז ואפי' קדם והבריא בראשון מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו ואפי' דבר טמא עד שיאירו עיניו ת"ר מנין יודעין שיאירו עיניו שיבחין בין טוב לרע אמר אביי בטעמא מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו שביעית וטבל ותרומה תנאי היא דתניא מאכילין אותו טבל ואין מאכילין תרומה בן זומא אומר תרומה אבל לא טבל וקיי"ל כת"ק וכגון דלא אפשר לי' בחולין ת"ר מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו דבש וכל שהוא מתוק שהדבש וכל מיני מתיקה יפין ומאירין את העינים וה"מ לאחר אכילה אבל קודם אכילה מגרר גריר מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו ור' מתיא בן חרש מתיר ועוד אמר ר' מתי' בן חרש החושש בפיו מטילין לו סם בשבת מפני שספק נפשות להקל והלכתא כרבנן בכלב שוטה וכן במי שאחזו ירקון אין מאכילין אותו בשר חזיר ואין מקיזין דם לסרונכי בשבת והחושש בפיו מטילין לו סם בשבת דקאמרי' ר' מתי' בן חרש ד"ה הוא וחצר כבד פי' רבותינו יותרת הכבד ואבן גיאו"ת פי' אצבע קטנה שבקצה כף ידו של אדם שקורין אותו בלשון ישמעאל בנצ"ר ונקרא חצר הכבד שיש בכבד חתיכות גדולות שדומה לאצבעות גדולות ויותרת הקטנה דומה לאצבע הקטנה:

רחיצה אסור לרחוץ מקצת גופו ככל גופו ואם מלוכלך בטיט או בצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש ואסור לסוך כו' ורחיצה בין בחמין בין בצונן אסור דקי"ל מדכתיב תענו ורחיצ' איקר' עינוי מדכתיב גבי עינוי מים קרים על נפש עיפה והא דאמרינין משום תענוג בחמין אסור בצונן מותר לא מיירי התם כלל. תנא דבי ר' מנשה אשה מדיחה במים ידה ונותנה פת לתינוק אמרו עליו על שמאי הזקן שלא היה רוצה להאכיל בידו אחת וגזרו עליו וכו' להאכיל בב' ידיו מ"ט משום שיבתא רוח רעה שורה על הידים ת"ר ההולך להקביל פני רבו או פני אביו או פני מי שגדול ממנו עובר במים עד צוארו ואינו חושש רב לגבי תלמיד לא אפשיט ובתוספתא גרסי' פני רבו או פני ת"ח הגדול ממנו. ותניא שומרי פירות עוברין במים עד צוארן ואינן חוששין רב יוסף שרו להו לבני תרבי למיעבר במיא למיתי לפרקא למיזל לא שרי להו אמר לי' אבוי א"כ אתה מכשילן לעתיד לבוא תנא ובלבד שלא יוציא ידו מתחת חפת חלוקו שמא יוליך חלוקו בידו תנא ר' יהודה בן גודגודא (א) אסור לישב ע"ג טינא ביוה"כ ובטינ' מטפח' אמר אביי ובטופח להטפיח. ואר"י מותר להצטנן בפירות ר"י מצטנן בקרא רבא ביניקא רבא בכסא דכספא, אר"פ מלא אסור חסיר שרי דפחרא אידי ואידי אסור משום דשחיל ר"א אמר כסא דכספא אסור משום דמזדרב זעירא בר חמא אושפזיכנה דר' אמי ור' אסי וריב"ל וכולהו רבנן דקיסרי א"ל לר' יוסף ברי' דריב"ל אימא לך מילתא דהוה עביד אבוך מטפחת הו"ל בעיוה"כ ושורה אותה ועושה כמין כלים נגובים ולמחר מקנח בה פניו ידיו ורגליו להצטנן. וכן כי אתא רבה בר מרי בט"ב מביאין לו מטפחת ושורה אות' במים ולמחר מעבירו ע"ג עיניו. א"ל יעקב לר' ירמיה איפכא אמרת לן ואותבינך סחיטה והמנהג שנוהגין עד עכשיו וששורין מפה במים ונוטלין ידיהם שחרית לתפלה במפה בין בט"ב בין ביוה"כ מנהג טעות הוא שנט"י מצוה היא ונוטלין כדרכן. והא דאמרינין אבל אסור להושיט אצבעו במים כדרך שאסור ביוה"כ. להתענג הוא דאסור אבל למצוה מותר. דהא דאמרינן אם הוה מלוכלך בטיט או בצואה רוחץ כדרכו כו' אפי' שלא במקו' מצוה וגרסינן נמי ההולך להקביל פני רבו או פני מי שגדול ממנו עובר בצוארו במים ואינו חושש והלכך שחרית נוטל ידיו כדרכו ואינו חושש ומברך ענט"י אבל פניו אסור. ואיכא מ"ד דאינו מברך ענט"י ביוה"כ ובט"ב ואינו מברך שעשה לי כל צרכי מפני שאסור בנעילת הסנדל ומסתברא כיון דבידו וברשותו הם לעולם כגון מפני סכנת עקרב מותר ויכול לברך כסדר כל השנה כולה ונ"ד כי סיים מסאני כי היכא דכי לא שמע קול תרנגולא מברך כיון שבידו היא והגאון שאמר אסטניס וכל מי שאין דעתו מיושבת עליו בכל השנה עד שיקנח במים מותר לקנח ולטהר במים אבל כל אדם אסור להושיט אצבעו וכל אדם מותר נטהר עצמו במים אבל להנאתו אסור ותניא כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט"ב בין ביוה"כ והמלך והכל' ירחצו פניהם והחיה תנעול את הסנדל וחכמים אוסרין (ב) ירושלמי הוי סוברין מימר על סיפא אשכח תנא על כולהון והלכה כחכמים בשתיהן ואית מ"ד הלכה כר"א מדאמר ליה רב לר"ח עד כמה ומהדר ליה, ר"ח כדתנן אין מונעין תכשיטין מן הכלה כל ל' יום:

סיכה מנין לסיכה שהיא כשתיה ביוה"כ שנא' ותבוא כמי' בקרבו וכשמן בעצמותיו:

ירושלמי סיכה בין שהיא של תענוג בין שאינו של תענוג אסורה ולא אמרו אלא סיכה אבל רחיצה של תענוג אסורה שאינו של תענוג מותרת כדבריהם ואסור לסוך מקצת גופו ככל גופו ואם הוא חולה או שיש נו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש ובשבת נמי אמרינין אשה מדיחה ידה שמן ומחממת כנגד המדורה רשבג"א סך אדם עצמו שמן ומתחמם כנגד המדורה ואינו חושש וכל מלאכה שאסורה בשבת אסורה ביוה"כ כדתנן אין בין שבת ליוה"כ אלא שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בכרת ומלאכה וערוב וטלטול והוצאה בשבת ועירוב והוצאה ליוה"כ והא דאמר רפרם בפ' שני שעורי' וכו' זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליוה"כ ליכא:

נעילת הסנדל אמר רבב"ח אמר ר"א מהו לצאת בסנדל של שעם ביוה"כ עמד ר' יצחק בר נחמני על רגליו ואמר אני ראיתי את ר' יהושע שיצא בסנדל של שעם ביוה"כ ואמרו לי' בתענית ציבור (א) מאי א"ל ל"ש ר' יהודה נפיק בדהיטני אביי נפיק בדהוצי רבא נפיק בדכולהו לבר מדהוצי נ"א בדיקולי פי' עשב לרש"י בכלי של בשמים רבה בר"ה כריך סידרא אכרעי' ונפיק קסבר תענוג דלאו מנעל מותר והני בולברין לאו מנעל נינהו אבל מנעל בין שהוא ש תענוג בין שאינו של תענוג אסור ומסתבר' כנוסחא דילן רבא נפיק בכולהו ופרכינן אדאביי דנפיק בהוצי מדתניא הקיטע יוצא בקב שלו וכו' ומשני אביי הוצי לאו מנעל היא והתם משום דאיכא כתיתין ומשום תענוג ומקשי רבא ומתרץ לה לעולם מנעל היא וטעמא דנפשיה דלא נפיק ובשבת בהא פליגו וכו' נעל היא וטעמא דנפשיה דלא נפיק ובשבת בהא פליגו וכו' אבל בסנדל של שעם ליכא למ"ד מנעל היא ומותר כסהדותא דר"י ב"נ וכסהדותא דרבה בר' חייא בת"צ וכן הלכתא דליכא מאן דפליג ובהוצי נמי קי"ל כרבא דמנעל הוא ואסור ובשבת בהא פליגו מ"ס גזרינין ומ"ס לא גזרינין והאי דאמר רבא