ספר העיטור חלק ב פז

במקום שאין הציבור (ד) אין יוצא עד שיגמור כל הברכות וק"ל טובא דמשמע עם שבשדות נפטרו אבל כ"ע אפי' אותן שבביהכ"נ אין ש"צ מוציאן י"ח וה"ק לא פטר ר"ג אלא עם שבשדות דאניסי ואין יכולין להסדיר תפילתן בשדה וכן חולה וכן זקן וכשיבואו לביהכ"נ ש"צ פוטרן אבל דעיר שבאו לביהכ"נ שהיו יכולין להסדיר תפילתן אין ש"צ פוטרן וכל יחיד ויחיד חייב להתפלל בפ"ע ואין ש"צ מוציא אלא מי שאינו בקי. ובקי חייב להסדיר תפילתו ולהתפלל בלחש ט' ברכות בר"ה ויוה"כ כדרך כל השנה וכן הלכתא:

וכן המנהג:

ירושלמי רג"א ש"צ מוציא את הרבים י"ח ר"ה ניפוראה בשם ר' יוחנן הלכה כר"ג באלין תקיעתא והיא שישנו שם מראש התפלה ואר"א יסדר אדם תפלתו ואח"כ יתפלל ודוקא בברכות של ר"ה ויוה"כ דפסקום (ה) וזמן הפרקים ל' יום (ו) ותניא יחיד שלא תקע חבירו תוקע לו ויחיד שלא בירך אין חבירו מברך לו:

מצוה בתוקע יותר מן המברך ומסתבר' כדאית' בברכות ירושלמי דתניא כל הברכות כולן שאדם פטור מוציא את הרבים י"ח:

חוץ מברכת המזון דכתיב ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל וברך. ר' יוסי ור"י בן פזי הוי יתבין ואמרו לא מסתבר בק"ש שיהיה כל אחד ואחד משנן בפיו ולא מסתבר בתפלה שיהא כ"א ואחד מבקש רחמים ע"ע וכן הלכתא אין יחיד נעשה שליח ליחיד להתפלל ואפי' בש"צ. אבל רבי' אבן גאות פי' אין היחיד נעשה שליח בתפלה אלא בציבור והא דתניא ביחיד כל הברכות אעפ"י שיצא מוציא במידי דחובת יחיד ובמידי דחובת ציבור קאמר. והלכתא ברכת מצוה וכיוצא בהן דיחיד נעשה שליח ליחיד ויחיד נמי מוציא אעפ"י שיצא תפילין וכיוצא בהן שאין שליח ליחיד אלא בעשרה אין היחיד נעשה שליח להוציא בין יצא בין לא יצא אלא בציבור. והא דגרסינין התם סופר מברך ובור יוצא:

בהמ"ז וברכת המצות שנתנו לשמוע אפי' ליחיד משא"כ בתפלה שלא נתנה אלא בלחש והכי אמר רבא אין רשות למתפלל להשמיע קולו להוציא את שאינו בקי עד שירד לפני התבה מקראי דחנה:

ור' עזריאל פי' טעם חבירו תוקע לו שאינו מתבייש אם אינו יודע לתקוע בברכות מתבייש:

וליתא דגרסינן בירושלמי הולך לו אצל המברך ואינו הולך לו אצל התוקע למה שהכל יודעין לתקוע ואין הכל יודעין לברך בעירכין מהו להזכיר ר"ח בר"ה ואסיקנא זכרון א' עולה לכאן ולכאן וכיון שאמר יום הזכרון הזה א"צ יום ר"ח שבכלל יום זכרון הוא ואם כא לומר מוספי ר"ח והזכרון תולה אותן בכלל יום הזכרון ואומר יום את מוסף הזכרון הזה נעשה ונקריב לפניך כאמור ובחודש השביעי ואומר והקרבתם ובראשי חדשיכם:

ואצ"ל את מוסף יום ר"ח והיינו דאמרינין כיון שאמר בתורת כהנים א"צ להזכיר את מוסף יום ר"ח ויום הזכרון אבל אם בא להזכיר מזכיר וכולהו רבוותאי דמפרשו כיוון שאמר במלכיות וזכרונות ושופרות ככתוב בדברי קדשך וע"י עבדיך הנביאים. א"צ להזכיר הפסוקים בין ביחיד בין בציבור ליתא דהא תנן אין פותחין. ותניא הפוחת לא יפחות מז'. וליכא למימר דרב פליגו אכולהו. ואיבעיא לן התם מהו להזכיר זמן בר"ה וביוה"כ ואסיקנא אומר זמן בר"ה ויוה"כ ולא מבעיא לן בשלש רגלים דחובה היא ואומר זמן בשני יו"ט אעפ"י שקדושה א' הן כשני יו"ט של גליות דמי ואומר זמן בשתיהן דהא טעמא דאם באו עדים מן המנחה למעלה שנוהגין אותו יום קודש ולמחר קודש ועיקר יו"ט ליל ב' והיו אומרים וליל ראשון היו אומרים אותו מספיקא אף אנו נאמר בשתיהן כמנהג אבותינו:

וכך השיב רבי' משולם בר' קלונימוס אבל הר"ר יצחק בר יהודה צרפתי לא היה אומרו אלא בליל א' וליתא ואסיקנא התם זמן אומרו אפי' בשוק. ומשום דחזינין לרב דמסדר להו אכסא דקידושא נהגו לומר על הכוס ויוה"כ דליכא כוס נהגו לומר בביהכ"נ אחר כל נדרי סדר היום גרסינין במגילה בר"ה קורין וד' פקד את שרה והאלקים נסה את אברהם ומפטיר קורא בקרבן מוסף ובחודש השביעי באחד לחודש שבחומש הפקודי' ומפטיר ויהי איש אחד מן הרמתים וביום השני קורא ויהי אחר הדברים האלה עד סוף הסדר ומפטיר קורא בקרבן מוסף כדאתמול ומפטיר מצא חן במדבר הבן יקיר לי אפרים:

ירושלמי ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוסי העובר לפני התיבה ביו"ט של ר"ה א"צ להזכיר של ר"ה א"צ להזכיר של ר"ח יחד עבר קומי חוביתא ולא אדכר דירחא וקלסוהו:

סליקו הלכות ראש השנה:

בעזרת שוכן מעונה. וזהו סדר יום הכיפורים יוה"כ אסור באכילה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה הני חמשה עינוין כנגד מי אר"ח כנגד חמשה עינוין שבתורה בעשור ואך בעשור שבת שבתון ובעשור לחודש ושתיה בכלל אכילה הוא כדכתיב ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך וכו' ותניא תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו מה אכילה שחייבין עליה במקום אחר אף עינוי שחייבין עליה (א) כו' ואם נפשך לומר הרי אומר והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה עינוי שיש בו איבוד נפש ואיזה זה אכילה ושתיה דבי ר"י תנא נאמר כאן עינוי ונאמר להלן עינוי מה להלן עינוי רעבון אף כאן עינוי רעבון אשכחן אכילה דאיקרי עינוי סיכה מנ"ל דכתיב לחם חמודות לא אכלתי ובשר ויין לא בא אל וסוך לא סכתי וס"ל דאיקרי עינוי דכתיב ביה בדוד כי אמרו העם רעב עיף וצמא רעב מלחם וצמא ממים עיף מאי לאו מרחיצה דכתיב מים קרים על נפש עיפה נעילת הסנדל מנלן דכתיב בדוד והוא הולך יחף וכתיב מנעי רגלך מיחף תשמיש המטה מנ"ל דכתיב אם תענה את בנותי אם תענה מתשמיש אם תקח מצרות למדנו ה' עינוים שאסורין מה"ת ותניא כשאמרו אסור לא אמרו אלא בחצי שיעור אבל בשיעור ענוש כרת ואעפ"י שענוש כרת אין עונש כרת אלא אוכל ושוחה (ביוה"כ כמוה וכגרעיניתה והשותה מלא לוגמיו חייב) בלבד והרי אנו מפרשין כל אחד ואחד כהלכתו:

אכילה ושתיה:

כדתנן האוכל ככותבת הגסה (כגרעינית') ביוה"כ כמוה וכגרעיניתה והשותה מלא לוגמיו חייב בעי ר"פ ככותבת הגסה שאמרו בגרעניתה או בלא גרעיניתה. כלומר כשמשערינין בגרעינה משערין כמו שעומד' בתוך התמרה שא"צ למעך חללה שבין האוכל לגרעינה ובעינין כמוה וכגרעיניתה וכחללה או בלא גרעיניתה משערין כשנוטל הגרעינה ממנה משערין האוכל והגרעינה שצריך למעך. וקא מיבעיא ליה בחללה או בלא חללה ולא איפשטא בגמרא דילן ומדגרסינין בירושלמי זאת אומרת צריך למעך חללה דאל"כ ליתני כמוה וכגרעיניתה וכחללה ש"מ דליתא לדרב אשי דאמר גסה תנן כמה דגסה ולא בעי כשיעור האוכל והגרעין (ב) וה"מ לענין כרת ומלקות אבל איסורא אפילו בחצי שיעור אסור כדאמרינין כל האוכלין מצרפין לככותבת תוספתא אכל