ספר העיטור חלק ב פד

פסול מה בין לולב ומה בין שופר אר"א תמן תניא בגופו הוא יוצא ברם הכא בקולו הוא ויש קול אסור בהנאה ש"מ גזל שופר יצא:

הכשר תקיעה התוקע לחוך הבור או לתוך הדות או לתוך הפטים אם קול שופר שמע יצא אם קול הברה שמע לא יצא אר"ה נ"ש אנא לאותן שעומדין על שפת הבור אבל לאותן העומדין בבור יצא (א) אמר רבא מקצת תקיעה על שפת הבור ומקצת תקיעה בבור יצא מקצת תקיעה קודם שיעלה עמוד השחר ומקצת תקיעה אחר שיעלה ע"ה לא יצא למימרא דסבר רבא שמע תחלה ולא סוף תקיעה יצא וממילא סוף תקיעה ולא תחלת תקיעה יצא ואוקימנא בתוקע ועולה לנפשו שהתוקע עומד בבור ועולה תקיעתו על שפת הבור והשלימה התוקע לעצמו ומ"ד (ב) דנפיק ואכתי שופר בבור וקא מערבב קלא קמ"ל אבל אחר ששמע מקצת תקיעה בתוך הבור ועולה על שפת הבור ושמע סוף התקיעה שהשלים התוקע כדקס"ד לא יצא דשמע תחלת תקיעה ולא סוף תקיעה לא יצא וכן שמע סוף תקיעה בלא תחלת תקיעה כגון (ג) שתוקע בבור והתוקע על שפת הבור וירד והשלימה בבור לא יצא וכ' ר"ח בכל הנסחאות יש לו דסבר רבה שמע תחלת תקיעה והתוקע על שפת הבור ושמע ממנו כסופה בסערה וכן תמצא תחנה בלא סוף ומתרץ בתוקע ועולה לנפשו שהשומע לא שמע תקיעה מן התוקע כשהתוקע עדין בבור אלא אחר שהוציא התוקע ראשו מן הבור תקע בעלייתו והשומע שמע תקיעה שלמה שנתקעה כולה חוץ לבור ואי קשיא לך הא דאמרינין שמע מקצת תקיעה בבור לא שתקע בבור אלא חוץ לבור היתה התקיעה אבל רוב גופו של תוקע עדיין בבור בתחלת התקיעה ולא דייק לן ולשון אחר פי' שמע סוף תקיעה בלא תחילתה או תחילתה בלא סוף במקצת אבל יש שיעור תקיעה במקצת הכשר יצא מדאקשינין מהא דתנן תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים דאית בה שיעור' במקצת ומקשינין מתוקע לתוך הבור דליכא (ד) שיעור תקיעה מתחילתה מקמי דלעירבב קלא ש"מ דקס"ד מעיקרא מ"ד יצא אע"ג דלית ביה שיעורא (ה) דאמר לא יצא אע"ג דאית ביה שיעורא במקצת ומדאוקי בתוקע ועולה לנפשו ש"מ דאע"ג דאית ביה שיעורא במקצת הכשר לא יצא:

שלחו ליה לאבוהו דשמואל כפאו ואכיל מצה יצא אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא דמצות אין צריכות כוונה ואסיקנא לצאת לא בעי כוונה לעבור בזמנו (ו) בעי כוונה שלא בזמנו לא בעי כוונה וכן פסק אבן גיאות מהא דתניא בפסחים אכלן בלא מתכוין יצא וליתא לדר' יוסי דאמר אעפ"י שטבל בחזרת מצוה להביא לפניו ובחזרת וחרוסת דס"ל מצות צריכות כוונה א"ל ר"ז לשמעי' איכוין ותקע לי אלמא קסבר משמיע בעי כוונה, אף על פי ששומע מתכוין לעצמו ומשמיע לעצמו או לאחר לא יצא עד שיתכוין משמיע ושומע. ת"ש נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע נתכוין משמיע ולא נתכוון שומע לא יצא עד שיתכוון שומע ומשמיע קתני משמיע דומיא דשומע מה שומע לעצמו אף משמיע לעצמו. וקתני עד שיתכווין שומע לעצמו ומשמיע לעצמו אלמא משמיע לשומע לא בעי כונה תנאי הוא ור"ז דאמר כר' יוסי דאמר במה דברים אמורים בש"ץ אבל ביחיד לא יצא עד שיתכווין משמיע וכן הלכתא ורבינו שרירא שדר דהלכתא כרבא. מיהו מדאשכחן דא"ל ר"ז לשמעי' איכוון ותקע לי אמרינין לא ליעבד לכתחלה אלא יתכוון במצוה ואם לא נתכוון יצא ואינו חייב להחזיר רבינו אלפסי לא אייתי לזאת אומרת דאמר רבא התוקע לשיר יצא וגירסא דילן אלמא קסבר משמיע נמי בעי כוונה ומשמע דפליגי ר"ז ורבא ומסתברא דלא פליגו אלא דרבא איירי בתוקע ושומע דלא בעי כוונה ואפילו תקע לשיר יצא והוא שיתכוון השומע לשמוע תקיעת אדם ונא חמור וכן השומע מפי משמיע והשומע לא נתכוון לצאת אלא לשמוע יצא אבל בכוונת משמיע שיתכוון לא איירי ואתא ר"ז וקאמר צריך כוונה למשמיע שיתכוון ויתקע להשמיע לשומע אבל אם הי' מתעסק לא יצא ומודה ר"ז דא"צ כוונה לשומע לצאת ידי חובתו והתוקע לשיר להשמיע קולו לאחרים יצא והיינו דגרסי' בסוף פירקין (ז) והמתעסק לא יצא אבל התוקע לשיר מאי יצא מסייע לי' לרבא וגרסינין בסיפא והשומע מן המתעסק לא יצא אבל השומע מן המשמיע לעצמו מאי יצא לימא תיהוי תיובתי' דר"ז ואם איתא דפליגו אהדדי ברישא נמי תיהוי תיובתי' דר"ז א"נ בסיפא לימא מסייע לי' לרבא אלא ש"מ מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגו והלכתא כרבא דאמר מצות אין צריכות כוונה לצאת ידי חובתו והלכתא כר"ז דבעינין שיתכוון משמיע להשמיע כגון ש"ץ דדעתי' אכ"ע ואעפ"י שהשומע אינו מתכוון לצאת יצא כדתנן הרי שהי' עובר אחורי ביהכ"נ או שהי' ביתו סמוך לביהכ"נ ושמע קול שופר או קול מגילה אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא אם לא כיון לתקיעת אדם לא יצא אבל נתכוון המשמיע לעצמו ולא נתכוון להשמיע לאחרים וכן נתכוון משמיע לראובן ושמע שמעון התקיעה אעפ"י שנתכוין לא יצא ירושלמי לא אמרו אלא עובר אבל עמד (ח) חזקה יצא כיון חש"ו אין מוציאין את הרבים ידי חובתן זה הכלל כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא הרבים י"ח ת"ר הכל חייבין בתקיעת שופר כהנים לוים וישראלים גרים ועבדים משוחררין טומטום ואנדרוגניס ומי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו מוציא לא מינו ולא שאינו מינו ותניא מי שחציו עבד וחציו בן חורין אף לעצמו אינו מוציא תני אהבה ברי' דר' חייא כל הברכות כולן אעפ"י שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וברכת היין שאם לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא וכן בכל ברכת הנאה ירושלמי כל מצות שאדם פטור אדם מוציא את הרבים ידי חובתן חוץ מברכת המזון והתניא כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים י"ח הא מחויב אעפ"י שיצא מוציא א"ר אילא שניא ברכת המזון דכתי' ואכלת ושבע' מי שאכל הוא מברך ובתקיעה נמי אם יצא מוציא:

והא דתניא יחיד שלא תקע חבירו תוקע לו ויחיד שלא בירך אין חבירו מברך לו ברירנא לה לקמן:

העובר לפני התיבה ביו"ט של ר"ה השני מתקיע (ט) והראשון קורא את ההלל ואוקימנא בשעת השמד שנו ואחר השמד לא עמד ב"ד לבטל:

ועדיין השני מתקיע והראשון קורא את ההלל ירושלמי בב' מקומות אעפ"י שהשמד בטל גזרה במקומה עומדת עד שיבא ב"ד ויבטל:

ירו' ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן מפני מעשה שאירע פ"א תקעו בראשונה והיה שונאים סבורים שמא עליהן הן באין עמדו עליהן והרגן ותיקנו (י) בתפלת המוספין. ומגו דאינון קריין שמע ומצלי וקרי באורייתא ומצלו והדר תקעו אמרי' בנימוסא אינון עסקין ריב"ל בשם ר' אלכסנדרי שמע לה מן הדא שמעה ד' צדק זו ק"ש רינתי זו רינון תורה האזינה תפילתי בלא שפתי מרמה זו מוסף מה כתיב בתריה מלפניך משפטי יצא דקדק רבינו האי ז"ל תוקע לא נאמר אלא מתקיע אלמא אחר תוקע ומסתברא שאם שליח ציבור יודע יותר הרשות בידו אלא מנהג הראשונים שהיו זריזין במצות ומחבבין אותן והיה כל א' וא' מהן נוטל חלקו כדי לקבל שכר כדאמרינין במילה המל אומר והמברך ומנהגם אחד מל וא' מברך:

גרסינין במגילה כל היום כשר לתקיעת שופר אלא שזריזין מקדימין למצות דכתיב יום תרוע' יהי' לכם וגרסי' התם וכולן שעשאן משעלה ע"ה כשר שופר של ר"ה אין מפקחין עליו את הגל ואין מעבירין עליו את התחו' ולא עולין באילן ולא רוכבין על גבי בהמה לא שטין ע"פ המי' ולא זו אף זו קתני ואין חותכין אותו ולא בדבר שהוא משום שבות ולא בדבר שהיא משום ל"ת אבל אם רצה ליתן לתוכו יין או מים יתן ומי רגלים אסורין מפני הכבוד ואין מעכבין את התינוק מלתקוע הא נשים מעכבין כר"י והא דתניא אין מעכבין ר' יוסי ור"ש דתניא דבר אל בני ישראל בני ישראל סומכי' ואין בנות ישראל סומכות ר"י ור"ש אומרים נשים סומכות רשו' והר"ר אבן גיאות כ' הלכה כר"י דאמר רשות ותקיע' שופר רשות וברשותם לברך על המצות. ומסת' אין אחר תוקע להן אלא הן בעצמן תוקעין ומתעסקין בהן שילמדו:

אר"א ואפילו בשבת וכ"ש שאין מעכבין וה"מ בקטן שהגיע לחינוך כגון עשרה וי"א והא דתניא אין מעכבין לא את הנשים ולא את התינוקת מלתקוע ביו"ט הא (יא) בשבת מעכבין בקטן שלא הגיע לחינוך ורבי' אבן גיאות אמר הגיע לחינוך מעכבין דלמא אתי לאפוקי בר"ה לא הגיע לחינוך אין מעכבין לשון ר"ח ז"ל אר"א ואפי' בשבת מלמדין:

ודוקא להתלמד אבל