ספר העיטור חלק ב פא

דביעור חמץ מה"ת והבדיקה דרבנן:

ומברכי' על הביעור ולא על הבדיקה וכן קבלו דור אחר דור ואבות העולם ופוסקי' כך הורו לברך ולנענע. ומסת' כיון שמצות לולב כל היום ואע"ג דאגביה מברך על נטילת לולב ועובר לעשייתן דאמרי' למעוטי אחר עשייתן וכל שעה שעוסק מברך. כי היכי דמברך לישב בסוכה בשעת קידוש:

דהא פרכי' מהא דתניא למ"ד על להבא משמע נוטלו לצאת בו מברך ע"נ לולב:

ומשני שאני התם מדאגבי' נפיק ביה ואפ"ה מברך בתר דאגביה ואמאי הא עובר לעשייתן בעי אלא לאו ש"מ אפי' מאגביה עובר לעשייתן קרי' ביה והר"ר יעקב ז"ל אמר עיקר ברכה לאחר נטילה הוא דאי קודם נטילה היא דלמא פשע ויברך לבטלה ואי נטל ליה בשמאל נפיק מניה חורבא:

וס' מצוה הכי איתא דלאו כ"ע גמירי ואין לשנות:

וכן מנהג בקידושין ומילה:

מי שבא בדרך ואין בידו לולב כשיכנס לביתו נוטל על שלחנו ואם לא נטל שחרית נוטל לערב שכל היום כשר ללולב מדקאמר מי שבא בדרך ש"מ ביו"ט שני עסקי' דרבנן ואפ"ה מפסיק שלחנו ואוקים דליכא שעות ביום הא איכא שעות ביום ושכח אינו מפסיק. דהא תנן אם התחילו אין מפסיקין ומסתברא ה"ה ליום טוב ראשון ואי לא אפסיק נטלו בין הערבים. וכן מנהג שאין אוכלין עד שמברכין על הלולב ותניא נמי השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע קטן היודע לנענע חייב בלולב ורישא לא אמרו בקטן אלא כדי לחנכו במצות ומס' שיוצא בלולב של חבירו. בראשונה היה לולב ניטל במקדש ז' ובמדינה יום א' משחרב ביהמ"ק התקין ריב"ז שיהא לולב ניטל במדינה ז' זכר למקדש ומנ"ל דעבדין זכר למקדש אר"י דאמר קרא כי אעלה ארוכה לך וכו' ציון היא דורש אין לה מכלל דבעי דרישה:

יו"ט של חג שחל להיות בשבת כל העם מוליכין לולביהן וכל א' וא' מכיר את שלו וכו':

לולב וערבה ששה ושבעה:

כיצד יו"ט הראשון שחל להיות בשבת לולב ז' ושאר הימים ו' מ"ט גזרה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ד"א בר"ה. וה"ט דשופר וה"ט דמגלה. א"ה ראשון נמי לגזור ראשון דאיתא מה"ת בגבולין לא גזרו ביה רבין אמר שאם אין אנו נוטלין ביום א' ונוטלין בשאר הימים. יאמרו בשאר הימים שהם מדברי סופרי' חמירו מיום ראשון שהוא מה"ת משא"כ בשופר אע"פ שהוא, מה"ת גזרו ביה רבנן כדתנן במקדש היו תוקעין אבל, לא במדינה אי במדינה א"נ נדחיי' לא ידעו בקביעא דירחא:

וי"מ במדינה לא היו תוקעי' מפני שלא היו יודעין קידוש החדש וראשון דאיתא מה"ת בגבולין מנ"ל דכתיב ולקחתם לכם שתהא לקיחה ביד כ"א וא' ביום אפי' בשבת. ביום אפי' בגבולין:

הראשון מלמד שאין דוחה אלא יום ראשון בלבד אמר מר אפי' בשבת לא נצרכו אלא למכשירי לולב ואליבא דר"א דתני' לולב וכל מכשיריו דוחה את השבת כר"א וליתא. לדר"א ורבנן ההוא ביום מה עבדו ליה ההוא מבעי' ליה ביום ולא בלילה:

ערבה להלכה ערבה (א) ז' כיצד יום שביעי של ערבה שחל להיות בשבת ז' ושאר הימים ו' א"ר אמי (ב) ערבה צריכה שיעור ואינה ניטלת אלא בפ"ע ואין אדם יוצא י"ח בערבה שבלולב ור"ח אמר אדם יי"ח בערבה שבלולב ורב אלפסי לא פסק הלכתא ומנהג שלא לצאת וכמה שיעורא אמר רב נחמן ג' בדי עלין למין ורב ששת אמר אפי' עלה א' בבד אחד וכתב רב האי הלכתא כרב ששת באיסורי בהדי ר"נ אלא שמכוער הדבר עלה א' בבד א':

א"ל אביי לרבא מ"ש לולב שעבדי' זכר למקדש וערבה לא עבדי' זכר למקדש ערבה דל"ל עיקר מה"ת בגבולין לא עבדי' זכר למקדש כו' בכל יום מקיפין את המזבח פ"א ואותו יום ז' פעמים. ירושלמי זכר לירחו ועכשיו מקיפין את התיבה אתמר רב אמר בלולב ר"ש ב"נ אמר בערבה וכלהו אמוראי אמרי בלולב היו מקיפין וערבה בתקופת המזבח (ג) איתותבי ובערבה היו מקיפין פ"א בכל יום בלא לולב ומנענעין אותה ובז' היו מקיפין ז' פעמים ואח"כ זוקפין אותה למזבח ומשחרב ביהמ"ק היו מקיפין בערבה יום שביעי מדקא מותבי' בגמרא גבי ערבה האידנא נמי לידחו שביעי של ערבה דאיקלע בשבת ש"מ יום ז' של חול מקיפין כמנהגינו והוא מנהג נביאים כדאמרן אבל בשאר הימים לא היו מקיפין בערבה והיינו דא"ל אביי לרבא כיון דאסיקנא בערבה ובנטילתה והיו מקיפין בכל יום נעביד ז' זכר למקדש. ולמה אין אנו מקיפין אלא בלולב וא"ל הואיל ואדם יוצא י"ח בערבה שבלולב הרי למדנו מן הגמ'. משחרב ביהמ"ק היו מקיפין כל ז' בלולב וביום ז' בערבה כמנהג. ואעפ"י שלא מצינו בגמ' ז' פעמים הקפה בשביעי כיון שבמקדש עושין במדינה עושין. ואביי לא שאיל אלא בשאר הימים שנשתנה. ובשביעי לא שאיל שלא נשתנה אחר חורבן כמו שהיה במקדש ז' פעמים והוא עיקר כל המנהגים שכתב הר"ר אבן גיאות ורב האי אמר מנהגא סובב א' לימין עד שמגיע למקומו ובסוף שלישית לימינו ובשביעי סובב ג' הקפות כולן לשמאל ולבסוף א' לימין ובמקום אחר מנהג בכל יום ג"פ בלולב ויום ערבה ז"פ ובספרד בכל יום הקפה בלולב. ובשביעי בערבה ואלו המנהגים אין להם עיקר ומנהג רב סעדי' כמנהגינו אלא שאמר פעם ראשונה שלא להקיף בשבת אבל לומר מענין שבת ועונין ציבור הושענא:

ובתשו' לרבינו אסור לומר הושענא שלא יבואו התנוקת ששומעין בשבת כדרך ששומעין בחול ואין מתברר להם שאין הלולב ניטל בשבת. ובזמן שאין עונין הושענא מתברר להם ואין לשנות והקפה ז"פ כהקפת יריחו אתמר ר"י וריב"ל ח"א ערבה יסוד נביאים היא וח"א מנהג נביאים היא ומסיק אמר ר' איבו הוי קאימנא קמיה (ד) דר"א בר יצחק אייתה האי גברא ערבה קמיה שקיל חביט חביטו ולא בירך. קס"ד מנהג נביאים הוא ואין מברכין על המנהג ופרש"י שר"א ב"י היה אחר החרבן שהרי איבי בימי ר"א ור"י ור"ג היה כדאמרינין בברכות ור' יעקב אמר בכל מילי דתלוי במעשה לא מברכינין אמנהג קריא' דלית בה מעשה מברכין ומסתמא ר"י דלא בריך יחיד הוה ויחיד לא קבע ברכה על המנהג אבל ציבור מברכין כי היכי דמברכין על ההלל ערבה טעונה ברכה בציבור ולא מצינו ברכה (ה) המוטלת על הציבור בלא ברכה אלא שלא נהגו והכי איתא בירושלמי ר' זעירא שאיל שאלה לר' דניאל ברי' דרב קטינא שמעתי מאביך שהיא טעונה ברכה וניטלת בפ"ע ויש לו שיעור אתא רב ביבי בר נגרא משום ר"ה טעונה ברכה בפ"ע ולשהותו מה שנחבט בקרקע ג"פ ומנהג זה לא שמענו וחיבוט ערבה לא מצינו בביהמ"ק דהא תניא חל ז' של ערבה בשבת והביאו מרביות של ערבה מע"ש והניחום בעזרה הכירו בהם בייתוסים ונטלום וכבשום תחת אבנים למחר הכירו בהם ע"ה ושמטום מתחת האבנים והביאום לכהנים ואח"כ זוקפין בצידי המזבח לפי שאין בייתוסים מודים שחבוט ערבה דוחה שבת והאי חוביטא בנטילה היא שמנענעין אותה ש"מ שאין עושין חיבוט אחר אלא זקיפה ואם איתא ליתני הביאן חובטין וזוקפן אלא הביאום הוא הנענוע והחיבוט שהיו מנענעין בהבאתן ז"פ ואח"כ זוקפין אותן בצדי המזבח וש"מ ערבה בנטילה ובזקיפה ולא בזקיפה לחודיה ורבי' אבן גיאות אמר דמ"ד בנטילה ולא בזקיפה ליתא דזקיפה אחר נטילה היא דהא מהיכא דאיתותב מימרא דמ"ד בזקיפה חזינן דקאמר מקיפין אותה בצידי המזבח:

הלל והשמחה מ"ע שהז"ג הן אחת מד"ת ואחת מד"ס ופי' ענינם עם סוכה ולולב:

השביעי מצות הלל:

גרסי' בר"ה העובר לפני התיבה ביו"ט של ר"ה השני מתקיע ובשעת ההלל הראשון מקריא את ההלל ותנן ההלל והשמחה ח' כיצד מלמד שאדם חייב בכבוד יו"ט אחרון של חג כשאר ימים. ותנן מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו ועונה אחריהן מה שהוא אומר ותהא לו מארה ואם היה גדול מקריא אותו עונה אחריו הללויה ת"ר הלל זה מי אמרו ר"א אמר משה וישראל אמרוהו בשעה שעמדו על הים וכו' וחכ"א נביאים שביניהן תיקנוהו שהי' אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה שלא תבא עליהם וכשנגאלו אמרוהו על גאולתם מקום שנהגו לכפול יכפול לפשוט מפשיט לברך אחריו מברך אחריו. אמר אביי ל"ש אלא אחריו אבל לפניו מצוה לברך. ואר"י כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן וברכת יהללוך סמוכה לחברתה היא כישתבח ואמת ויציב שאינו פותח בברוך ויהללוך שבלילי פסחים צריכה טעם. תניא רבי כופל בה דברים ר"א בר פורטא מוסיף בה דברים מה מוסיף אמר אביי מאודך ולמטה שר' כופל מאנא ולמטה ור"א מוסיף למעלה מאודך ומנהגנו לפשוט ברוך הבא מאנא ולמטה ולכפול מאודך עד ברוך הבא. וכ' רבי' אבן גיאות. כך קבלנו מראשונים חכמים ואנשי מעשה שר' לא היה כופל אלא עד הצליחה נא ור"א ב"פ מוסיף על כפילת רבי מברוך הבא עד סוף הפרק. וקי"ל הלכה כר' מחבירו ושמעתי לפי שכל הפרשה מן המצר עד אודך כפולה כנגד עוה"ז והעה"ב וימות המשיח גומר אותה בכפולה תנן התם בערכין י' ע"א י"ב