ספר העיטור חלק ב פ

מינים וקי"ל כר"מ דאמר צריך אגוד ואוגדו אפי' בחוט ואפילו במשיחה תני התיר אגדו אוגדו כאגודה של ירק ואוקימנא כר"י דאמר עניבה קשירה מעליא היא אבל לרבנן עניבה למצוה תוספתא לא יאגדנו בי"ט אבל מוציא ממנו שרביט ואוגדו אמר להו רבא להנהו דגדלי הושענא דבי ריש גלותא שיירי בי' בית יד כי היכא דלא ליהוי חציצה (ג) ואמר רבא לא לנקוט אינש הושענא בסודרא דבעי' לקיחה תמה וליכא רבה אמר לקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה ואמר רבה נא לדוץ אינש לולבו בהושענא דלמא נטרא טרפו והוי חציצה רבא אמר מין במינו אינו חוצץ ש"מ אי חצץ ליה במטלית או במינא אחרינא חוצץ והלכתא כרבא בכולהו:

ואמר רבא הדס של מצוה אסור להריח בו אתרוג של מצוה מותר להריח בו מ"ט הדס דלריחא עביד כי מקצי ליה מריחא מקצי ליה הדס במחובר אסור להריח בו אתרוג במחובר מותר להריח בו מ"ט הדס דלריחא עביד אי שרית ליה אתו למיתלש אתרוג דלאכילה קאי לא אתי למיתלש ובנוסח' דר"ח גירסא אחרינא הדס במחובר מותר דלא אתי למיתלש במחובר נמי מוכח לה ואיכא דקשיא להו ההיא דגרסי' בעירובין דההיא כי גננא דגזו גוים אסא ביו"ט ושרי להו רבא לאורתא לאלתר והא בעי' בכדי שיעשה ואי במחובר מותר להריח כ"ש כשנתלשו ואמאי בעי בכ"ש ואיכא למימר התם לאו לריחא קבעי אלא לגוונא קבעי ובעי' בכ"ש ואמר רבא לולב בימין ואתרוג בשמאל מ"ט האי תלתא מצוה והאי חד מצוה א"ל ר"ז לר' זריקא מ"ט לא מברכין אלא אלולב הואיל ובמינו גבוה מכולן א"ר אבוהו אר"א כל המקיים לולב באגדו והדס בעבותו מעלה עליו הכתוב כאלו בנה. מזבח והקריב עליו קרבן שנאמר אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח וא"ר אבהו אר"י משום רשב"י כל המצות כולן אין יוצאין אלא דרך גדילתן ת"ר ולקחתם שתהא לקיחתם ביד כל א' וא' לכם משלכם להוציא את השאול ואת הגזול מכאן אמרו אין אדם יוצא י"ח ביו"ט של חג בלולבו של חבירו אא"כ נתנו לו במתנה ומעשה בר"ג ור"י וראב"ע ור"ע שהיו באין בספינה ולא היה להם לולב אלא לר"ג בלבד שלקחו באלף זהובים ויצא בו ונתנו לר"י ויצא בו ונתנו לראב"ע ויצא בו ונתנו לר"ע ויצא בו והחזירו לר"ג ל"ל למימר והחזירו מלתא אגב אורחא קמ"ל דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה דאמר רבא אתרוג זה נתון לך במתנה ש"מ שהחזירהו לו נטלו ויצא בו החזירו לו יצא לא החזירו לו לא יצא:

ירושלמי ר"נ בר יעקב יהיב אתרוגא לברי' א"ל לכשתזכה בו ובמצותו החזירהו לי (ד) ואחין שקנו אתרוג בתפיסת הבית נטלו א' מהן ויצא בו אם יכול לאוכלו יצא ואם לאו לא יצא כלומ' אם יש שם אחר כיוצא בו אבל (ה) פרש או רמון לא ש"מ אתרוג שקנו שותפין לא מהני עד שיתן אותו כל וא' במתנה ע"מ להחזיר ואמר הר"ר יעקב וכן סברתינו ואפי' בע"מ צריך תנאי כפול וצריך ליתנו לו בתנאי כפול והר"ר שמואל אחיו חלק עליו בב"ב מיהא מתנה דירוש' עיקר ומס' כגון שמקבל מתנה יודע שהנותן אינו נותן במתנה גמורה שהרי צריך לו עדיין לצאת בו ואין לו לולב אחר לצאת א"צ לפרש לו ע"מ להחזיר אלא נותן לו סתם והמקבל מחזיר סתם וא"צ תנאי דהא ר"ג נתנו במתנה לר' יהושע ולא א"ל במתנה עמ"ל אלא כולן שלקחו לצאת בו ונתנו לא מסת' ע"מ להחזיר נתנו לו והא דירושלמי דא"ל לברי' לכשתזכה בו ובמצותו החזירהו לי משום דינוקא הוה ואמרי' לא לקני אינש לולבו לברי' ביו"ט מקני קני קנויה לא מקני ואשתכח דקא נפיק בלולב שאינו שלו אבל גדול ל"צ. ומקרוב התחילו לדקדק בדבר ובתוספתא גרסי' נטלו ויצא בו ונתנו במתנה גמורה לחבירו וחבירו לחבירו עד שיצאו כולן והחזירו לו ואם נגזל ממנו ולא החזירו מסת' אע"ג דבעלמא חזרת דמים חזרה היא כדאמרי' (ו) גבי איצטלות מה לי הן מה לי דמיהן אבל אתרוג כי אמר החזירו לי אתרוג דוקא קאמר להוציא ידי חובתו ואם לא החזירו לו לא יצא כדאמרי' באחין שקנו אתרוג בתפיסת הבית אם יכול לאכלו יצא ואם לאו לא יצא דחזרת דמים לאו חזרה היא ואי' מ"ד חזרה היא ולא דמי לאחין דהתם הוא אתרוג בעי' אבל הכא חזרת דמים חייב א"ל בר אמימר לרב אשי אבא מצלי באתרוגא מ"ט מצוה היא ולא טרוד תניא אר"א בר ר' צדוק כך הי' מנהגן של אנשי ירושלים אדם יוצא מביתו ולולבו בידו נכנס לביהכ"נ ולולבו בידו להודיעך כמה היו זריזין במצות והיכן היו מנענענין בהודו לי"י תחלה וסוף ובאנא ד' הושיעה נא כדרבי ב"ה ב"ש אומרי' אף באנא ד' הצליחה נא א"ר יעקב צופה הייתי בר"ג ור' יהושע כל העם מטרפין לולביהן והן לא נענעו אלא באנא י"י הושיעה נא נענוע מאן דכר שמי' התם קאי לולב שיש בו ג"ט כדי לנענע בו כשר וקאמר היכן היו מנענעין בהודו לד' וכו' וכן הלכתא ומדלא אדכיר נענוע דברכה ש"מ עיקר נענוע בהלל היא אלא מי שאין לו לולב בשעת הלל מנענע בברכה כדתנן מי שהשכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע והתם שלא בשעת תפלה ורב שר שלום דאייתי ראיה מר"א בר יעקב דממטי ליה ומייתי ליה ואמר גירא בעינא דשיטנא אלא בשעת הברכה מנענען דאי בהלל לא היה מפסיק ואי' למימר דלא היה הפסקה אנא בשיחת חולין דעלמא אבל הכא לעצור רוחות רעים וטללים רעים קעביד דהא בברכת מילה קודם טעימה מתפלל על התינוק ואומר קיים את הילד הזה לאביו ולאמו ואינו הפסקה וה"נ ל"ש:

תנן התם (ז) שתי הלחם ושתי כבשים מעצרת כיצד הוא עושה מניח שתי הלחם על שתי כבשי עצרת ומניח ידו תחתיהן ומניף מוליך ומביא מעלה ומוריד אר"ח אר"י מוליך ומביא למי שד' רוחות העולם שלו מעלה ומוריד למי שהשמים וארץ שלו אמר רבא וכן לולב וכן מנהג אבותינו שמוליך ומביא מעלה ומוריד מוליך ומביא למי שד' רוחות העולם שלו והמושל בשתים הוא מושל בד' והמוליך לצפון ולדרום ולמזרח ולמערב דעת חיצוני היא ומה שאמרו באחד שתמליכהו למעלה ולמטה ובד' רוחות העולם אינו אלא במחשבת הלב או בעין וכן מוליך ומביא למי שד' רוחות העולם שלו במחשבה היא שמושל מקצה הארץ ועד קצהו ומסת' הולכ' והבאה היא הנענוע דהא אמרי' וכן בלולב וא"צ נענוע שדרה ועלין ובשאלה לרבי' האי מצאתי לכמה גאוני' כי הנענוע אינו מוליך ומביא ומשמע מדקאמר לולב שיש בו ג"ט כדי לנענע בו כשר. נענוע אחר צריך דאי הולכה והבאה לבד אפי' פחות משיעור הזה יתראה הנענוע:

והשיב מן (ח) אין הכרע בדבר זה דהא בתנופה מוליך ומביא מעלה ומוריד אמר רבא וכן בלולב ואין תנופה אלא בנענוע וזה שאמרו וראו ההוצין מתנענעין לא כן אלא כך ראינו לזקנים ולגדולים שהוליך ראשו לפניו וזנבו לאחריו והר"ר אבן גיאות נותן ראשו לפניו וזנבו לאחריו כתופס את המקל ומוליך ומביא כלפי מזרח ומחזירו לאחריו כלפי מערב ג"פ ור"ח צריך לנענע בהולכה ג"פ זולתי מוליך ומביא. והביא ראי' משם רבינו האי מדגרסי' בגמ' דבני מערבא. צריך לנענע ג"פ על כל דבר ודבר ר' זעירא בעי הכין חד והכין חד א"ד הכין והכין חד כלומר הולכה והבאה אחת א"ד הולכה אחת והבאה אחת ולא אפשיט ועבדי' לחומר' ג' נענוע הולכה והבאה בכל אחת וא' ומסת' דבר ודבר דקא' אינו נופל (ט) אלא על הולכ' והבא' ופי' צריך לנענע ג"פ על כל הדבר הצריך נענוע כגון הודו ואנא דזהו מוליך ומביא מעלה ומוריד ומוריד לא קחשיב דהא אי אפשר להעלאה בלא ירידה והן ג' יש שמוליך ומעלה ומוריד ויש שמוליך ומביא ומעלה ובעי ר"ז הולכה אחת והבאה אחת והן ב' ובג' סגי א"ד הולכה והבאה אחת צריך להוליך ולהביא ב"פ ואח"כ מעלה ומוריד ולא אפשוט ומס' כיון דנענוע דרבנן לקולא אמרי' לחומרא לא אמרי' והמנהג עיקר ומה שאמר גאון ראשו לפניו וזנבו לאחריו אינו מנהג. דהא אין יוצאין בהן אלא דרך גידולתן ועיקר אין בו נענוע אלא מוליך ומביא מעלה ומוריד ושמעתי בשעת הנטילה פניו כלפי אתרוג פנים כנגד פנים וז"ש ולולב שיהי' בו ג"ט וכדי לנענע בו ולא קאמר שצריך לנענע אלא שצריך שיצא מן ההדס כדי לנענע בו ופחות מטפח אין בו כדי הולכה והבא' שצריך כדי תפיסת יד והן ג' נענועים בכ"מ שצריך נענוע ואם נטלו שלא בשעת ההלל מנענע בנטילה בברכה וכן עמא דבר ועל הברכה אמרו רבוותא קמאי כגון רב שר שלום ור' עמרם ור' סעדי' ור' נסים:

דחיישי' לדרב אמי כיון דאגביה נפיק ביה וכי מייתי לולב לבי כנישתא וכל היכא דבאו שלא בשעת מצוה אי אית ליה לינוקא מייתי ליה אי לא מהפך ביה אי לא נקיט ליה שלא כדרך גידולתו. ורבי' האי נשאל ע"ז ונראה מדבריו כי עיקר, הברכה בשעת הגבהה וצריך לברך על כל פעם ואם בירך פ"א אין ממחין בידו בשאר ימים אינו מברך אלא פ"א בשעת הלל ויותר מתכוין לשם מצוה וקודם לכן לחיבוב מצוה והא דאמרי' מדאגביה נפיק ביה במתכוין לצאת אבל גמר בלבו לנטלו לא יצא. דאלת"ה המטלטל ממקום למקום ה"נ דנפיק ביה וקיבלו לנענוע בשעת ברכה ומתני' דשיירי' כי היכי דלא אדכר בשופר תקיעה דמיושב אלא תקיעה דתפלה ונטילת לולב עיקר הנטילה ומברכי' עליו והנענועין דרבנן הוא דומיא