ספר העיטור חלק ב עח

ברכה ולדידן דאית לן תרי יומי אתרוג שמיני ספק שביעי אסור תשיעי ספק שמיני מותר כאביי. ירושלמי (יא) מיד תינוקת שומטין לולביהן ואוכלין אתרוגיהן לא אמרו אלא קטן הא גדול לא כן א"ר אבינא בשם רב אתרוג שנפסל ביו"ט הראשון מותר לאכלו א"ר יוסי תמן הוא אינו ראוי לצאת בו אבל אחרים ראויין לצאת בו ברם הכא לא הוא ולא אחר והיכא דמיקלע שמיני בשבת דהוי תרי יומי שבת ויו"ט לא אסרי' לי' לתשיעי משום הכנה דרבה כי היכי דאמרי' ביצה שנולדה בזה אסורה בזה דביצה אתכון בשבת. אבל האי בע"ש איתכן וליכא למימר אין שבת ביה"ש מכין ליו"ט וכבר פירשתי וגבי ביצה ליכא למימר דאיתקצאי ולא במחובר שאסור ביה"ש בכדי שיעשה כדאיתא התם:

השני כפות תמרים והיא לולב של דקל כדאמר אביי ממאי דהאי כפות תמרים לולב הוא אימא (א) חרותא בעי' כפות תמרים וליכ' ממתיבתא (ב) חרות דומה לחרותאי מנהג בעת יציאתו מן הדקל יוצא כחץ ולאח"כ כחודש ימים נפתח מיד וכ"ז שגדל נפתחין זה מזה כמו ששנינו נפרצו עניו פסול נפרדו עליו כשרה. והוא דומה לחרות כשר וכיון שעברו כשלשה חדשים מתפרדין העלין לכאן ולכאן ויוצא מכלל לולב ונקרא חריות של דקל שגררן לעצי' ואימא כופרא דרכי' דרכי נועם ואימא תרתי כפל דתמרי כפת כתיב ואימא חדא כפא לההיא כף קריא ליה צינא הר הברזל כשרה אמר אביי ל"ש אלא שראשו של זה מגיע לצד עקרו של זה ואינו יכול לכנס העשן כדי לייבשה (ג) אבל אין ראשו של זה מגיע לצד עקרו של זה בעשן מיבשו כך מצאתי בפי' הגאוני' ולולב שיש בו ג"ט כדי לנענע בו כשר אר"י א"ש שיעור הד וערבה ג' ולולב ד' כדי שיהא לולב יוצא מן ההדס טפח ור' פרנך אר"י שדרו של לולב צריך שיצא מן ההדס טפח חוץ מן התיומת וכן הלכתא וקי"ל לולב אין לו שיעור למעלה אבל יש לו שיעור למטה וה"ה להדס וערבה ולולב (ד) הגזול והיבש פסול קא פסיק ותני ל"ש ביו"ט ראשון נ"ש ביו"ט שני בשלמא יבש בעי' הדר אית למימר טעמא משום זה אני ואנוהו מצוה מן המובחר אלא גזול ביו"ט שני מ"ט א"ל משום מצוה הבאה בעבירה ואפילו לאחר ייאוש אמאי הא קני' אלא משום דהו"ל מצוה הבאה בעבירה ואתמר נמי א"ר אמי גזול ויבש פסול משום מצוה הבאה בעבירה ופליגו דר"י בר נחמני דאמר ל"ש אלא ביו"ט ראשון ויבש נמי ביו"ט ראשון. אבל יו"ט שני מותר ולא בעי' הדר ולא מצוה (ה) זה אני ואנוהו אליבא דר' יצחק ור' אלפסי לא פסק כמאן ורבוותאי קמאי כר"י ובעל ההלכות פי' כדר' אמי דפסול בין ביו"ט ראשון בין בי"ט שני ויבש פסול משום הדר וגזול משום מצוה הבאה בעבירה.. וק' מ"ש מסוכה גזולה שמכשרו בה רבנן ואמרו גזל לעצים (ו) בשנוי השם דמעיקרא עצים אקרי והשתא סכך איקרי אבל הכא ליכא שנוי השם דמעיקרא אסא הושענא קריי להו וה"ט לא נהיר לן לולב ל"ש לפני ייאוש ל"ש לאחר ייאוש דקני פסול משום מצוה הבאה בעבירה סוכה נמי אע"ג דיש שנוי לעצים ליפסל משום מצוה הבאה בעבירה ומס' טעמא דמצוה הבאה בעבירה ליתא והאי דמייתי טעמא משום דכתיב קרבנו ולא הגזול ואפי' לאחר ייאוש פסול משום דייאוש לא קני ועולא ורבא הכי ס"ל (ז) בפ' מרובה והכי הלכתא דייאוש לא קני לא בעלמא ולא בקרבן ודקשיא להו לרבוותא דעולא אדעולא דפ' הניזקין (ח) דסבר ייאוש לא קני (ט) ובהגוזל אמרי' מחלוקת בסתם אבל בידוע ד"ה קנה כבר פירשתי בעיטור והלכך אדחי לי' טעמא דמצוה הבאה בעבירה דהא עולא ורבא ור"י בר נחמני ל"ל להאי טעמא ורב אשי דהוא בתרא אוקמי למתני' ביו"ט ראשון ולא מבעי' קאמר כדמפרש בגמרא הלכך מוקמי לה ביו"ט ראשון ובגזול דפסול משום דכתיב לכם ויבש פסול משום דבעי' הדר ביו"ט ראשון דקסבר מקשינין לולב לאתרוג מאי אתרוג בעי' הדר אף לולב בעי' הדר אבל ביו"ט. שני ל"ש גזול נ"ש יבש כשר כר"י בר נחמני מתוך שיוצא בשאול יוצא נמי בגזול ויוצא נמי ביבש וכ"ש שאר הפסולין ביו"ט ראשון שכשרין בשני ירוש' יבש פסול ע"ש לא המתים יהללו יה בכל ד' מינין ירושלמי כל הפסולין אינן פסולין אנא ביו"ט ראשון ובשעת הדחק שאין מצוין לחין מותרין לכתחילה אפי' לרבנן כדתניא כולן כמושין כשרין ובאין פסולין רי"א אף יבשין כשרין ואר"י מעשה בבני כרכים שהיו מורישין לולביהן לבני בניהם אמרו לו אין שעת הדחק ראי' ולא אמרו לו שלא ברצון חכמים היו עושין ש"מ דד"ה דד' מינין יבשין מותרין בשעת הדחק ובבני כ' לולב יבש כשר בשעת הדחק ולא שאר המינין ומס' שאין חילוק בין לולב לשאר מינים כ"פ ר"י ורבנן בד' מינין כדקתני כולן כמושין כולן יבשין כו' ואמר פסולת שהיא משום ע"ז שאין ראוי לאכילה פסול ביו"ט ראשון וביו"ט שני מותר לכתחלה כשאר פסולין (י) אבל מין אחר פסול אפי' ביו"ט שני דזמנין דאיכא אתרוג ואתי למיסרך ורב פנעו וכולהו רבוותאי פליגו אפסקא דילן ואמרו דגזול ויבש פסול אפי' ביו"ט שני אבל רבינו אבן גיאות ז"נ כ' כל פסולת ד' מינין ביו"ט שני דרבנן ל"ש גזול ול"ש יבש ולא שנא שאר פסולין כשירין כדר"י בר שמואל דהא רב אשי (יא) אוקי למתני' ביו"ט ראשון ועוד דלגבי אתרוג שנקבוהו עכברים אוקמיה למתני' ביו"ט א' ומס' כוותי' ובכמושין איכא לעיוני הי ניהו כמושין והי ניהו יבשין דאיכא דמדמי לאוזן בכור דאמרי' יבשה כדי שתפרך בצפורן ואי' דאמר כיון שעבר הלחלוחית ממנו פסול. ומס' מי שיצא מכלל כמושין ועבר הלחות נקרא יבש ואינו נופל לשון פריכה אלא באוכלין כדאמרי' בירקות לכי יבשו פרכו וכעצים שעושין שלהבת ולא כלחין שאין עושין שלהבת ואית דאמרו יבש כאילן נקרא יבש וליתא מדרבנן (יב) יורשין לולביהן לבני בניהם של אשרה ושל עיר הנדחת פסול ואוקימנא באשרה דמשה דומיא דעיר הנידחת הא של אשרה דעלמא כגון של ע"ז כשר והא דגרסי' בפ' כסוי הדם (יג) של ע"ז לא יטול ואם נטל יצא בע"ז דומיא דעיר הנדחת קאמר ש"מ דטעם מצוה הבאה בעבירה ליתא דא"כ אשרה דעלמא ליתסר מה"ט נקטם ראשו פסול אר"ה בר חנינא ל"ש אלא נקטם אבל נסדק כשר מיתבי לולב כפוף קייץ סדוק עקום דומה למגל פסול חרות פסול התם דעביד כהמניק כלי שיש לו ב' ראשין ומס' נקטם ראשו לא שיקטם קצת מהעלה העליונה אלא שנקטמו שלשה העלין העליונה עד השדרה ולא יגע בשדרה וכי נקטם ראשו דהדס וערבה (יד) שאינן חסרות העלה אלא חסרות הראש והא דאמרי' ל"ש אלא נקטם אבל נסדק כשר שנסדק העלה באמצע באורך הלולב עד השדרה ודוקא נסדק ואין הסדק פונה לכאן ולכאן ודבוק זה לזה אבל פונה לכאן ולכאן כהמניק והוא הנקרא פיט"ר שבו משערין רחב השרטוט פסול כדקתני בברייתא סדוק פסול ורש"י פי' סדוק בידי שמים קייץ לשון קוצים שהעלים עומדים בשדרה כקוצים עקום דומה למגל פסול אמר רבא לא אמרן אלא לפניו שעקומו כלפי פניו אבל לאחריו ברייתו היא וצדדין כלפנים דמי ופסול נפרצו עליו פסול נפרדו עליו כשר ואר"פ נפרצו דעביד כי חופי"א ורש"י ואבן גיאות פי' דהיינו פירשו העלין מן העלין מן השדרה ואין מחוברות אלא ע"י אגיד כחופיא שקורין אשקו"בא נפרדו מחוברין הן אלא שנפרדו כעין חרותא ואייתי ראיה מדגרסי' בפ' הגוזל האי מאן דגול לולבו מחבירו ועבדי' הוצי קני הוצי ועבדי' חופיא קני אלמא חופיא הוצן הניתקין ממקומן ונחתכו מן השדרה ה"נ נתלשו ונפרצו מן השדרה ולא דייק דהא לא קאמר נפרצו דעביד (טו) אלא כחופא קאמר אבל הוצא לא הוי אנא מחוברין הן עם השדרה אלא שנפרצו נסדקין שאם נפרצו ונתלשו מן השדרה פשיטא דפסולי ורב יהודאי כתב דעביד הוצי כחופיא:

נפרדו דאפריד אפרודי ודומה לחריות שכשר וא"צ לדבקו לכפותו רי"א יאגדנו מלמעלה והלכתא כת"ק:

ואמר רבי' אבן גיאות אעפ"י שנהגו כל ישראל לבקש לולב כפות ועומד שלא נפרדו העלין ומניחין את שנפרדו ואע"פ שלא ניטלו התיומית. ובמקום שאין מצוי נפרדו ולא ניטל התיומית כשר ולא איירי אם חסרה אחת מן העלין:

ומנהגא להיות שם בלא חסרון אבל נסדקו העלין של שדרה כשר שנא ניטלה התיומית:

ובעי ר"פ נחלק' התיומית מהו מס' נחלקו ברוחב הלולב ולא ניטלו והתיומית היא העלה