ספר העיטור חלק ב עז

שישית הלכות לולב ת"ר (א) העושה לולב לעצמו אומר ברוך שהחיינו וקימנו וכו' נטלו לצאת בו אומר ברוך אקב"ו על נטילת לולב ואינו מברך ליטל כסוכה שמברך לישב כדפרישית בעטור ואיכא דסמכי אפיסקא דר"י דאמר בין העושה סוכה בין העושה לולב סגיא ליה בדכסא ול"צ למימר זמן ביום ובטלו מנהגא. ובשם חכמי צרפת פירש ר' יעקב בר' יקר דאין מברכין זמן אלא בחול בשעת עשיי' אבל חכמים הראשונים אמרו נהגו הואיל ואין כ"א עושה לולב לעצמו וסומך על הציבור מברך שתים בכניסתו (ב) לפי שאינו יכול לחדש בה דבר דאי חיובא היא לומר זמן בנטילת לולב ליתני בלולב בהדיא כדתנא בחנוכה ובמגילה (ג) ואמר בדין הוא שיברך בסוכה שהחיינו בכניסתה היכא דעשוי' ועומדת לפי שיכול לחדש בה דבר אבל בלולב אינו יכול לחדש בה דבר ולא הצריכוהו לברך שהחיינו בנטילה כמו שמברכין בסוכה וליכא זמן אלא אמרו בשעת עשיי' ושגגה היא שלולב וסוכה ענין א' הוא. ואינו יכול לחדש בהן ביו"ט דחידוש סוכה בגופה צריך וכמו שכתבתי וכמו שהצריכו חכמים שתים בכניסתה כך הצריכו בלולב דומיא דשופר ואכסא דקידושא אין לסמוך אלא אזמן סוכה שהיא זמן ישיבתה אבל לולב אינו אלא ביום ולא יצא בשל סוכה ובשופר נמי לא סגיא וצריך לברך זמן בלולב ולא יסמוך אזמן דלילה משום דזמן דר"ה ויוה"כ דרבנן ולא אתי זמן דרבנן ומפיק זמן דשופר דאורייתא ומנהגא דילן לברך זמן בשופר ולולב ואין לשנות ואינו מברך אלא פעם אחת ביום שאינו דומה לתפילין שמצותה כל היום וכן סוכה שמצותה כ"ש שנכנס בה לאכילת קבע אבל לולב מצותו אינו אלא פ"א ואעפ"י שבירך ביום ראשון מברך כל ז' דקי"ל כל ז' מצות לולב דתנן (ד) בראשונה היה לולב ניטל במקדש ז' ובמדינה יום א' משחרב ביהמ"ק התקין ריב"ז שיהא לולב ניטל במדינה ז' ימים ובמדינה אינו אלא יום א' בלבד שנא' ולקחתם לכם ביום הראשון ואעפ"י ששאר הימים תקנה מברך כל ז' כחנוכה שמברך אשר צונו והיכן צונו מנא תסור רנב"י אמר שאל אביך ויגדך ואינו מברך אלא על לולב ועל ג' מינין אינו מברך מ"ט הואיל ובמינו גבוה מכולן והרי אנו מפרשין הל' ד' מינין על ס' הפסוקים:

פרי עץ הדר ת"ר (א) פרי עץ הדר עץ שטעם עצו ופריו שוה איזה זה אתרוג עזאי אומר אל תיקרי הדר אלא הדר באילנו משנה נשנה ד"א א"ת הדר אלא הדור איזה אילן הגדל על המים זה אתרוג אתרוג הגזול והיבש פסול של אשירה ושל עיר הנדחת פסול ונוסחא דגרסי' בה משום מצוה הבאה בעבירה ליתא דהא אוקימנא (ב) באשרה דמשה דומיא דעיר הנדחת ועוד הא לית בה היתר אכילה ודמן ממון ול"ג לי' בנוסחא דילן אתרוג של ע"ז לא יטול ואם נטל יצא כלולב עלתה חזזית על רובו נטלה פיטמתו ניקלף ניקב חסר כ"ש פסול עלתה חזזית על מיעוטו ניטל עוקצו ניקב ולא חסר כ"ש כשר ול"ג במתניתן ניסדק אלא ניקלף (ג) ניקב חסר וניקב סמוך לחסר כ"ש וסוגיא דגמרא מפרש ניקב בתר נקלף עלתה חזזית על מיעוטו כשר אר"ח דבר זה רבינו הגדול אמרו והמקום יהא בעזרו ל"ש אלא במקום א' אבל בב' וג' מקומות הו"ל כמנומר ופסול מכלל דרובו אפי' במקום א' פסול אמר רבא ובחוטמו, אפילו משהו פסול ירושלמי (ד) תמן אמרין ורובו מצד א' חוטמו כרובו לפסול וכ' אבן גיאות אלמא לא רובו ומעוטו מצד א' ולא מצדי צדדו ניטלה פיטמתו תני רב יצחק ניטלה בוכנתו (ה) ל"ש במשנ' פוטמתו אלא בוכנתו כל שניטל עוקצו עם בוכנו שבתוך האסותא אעפ"י שאינו חסר מגופו פסול. אבל ניטל עוקצו מה שנראה מבחוץ במקום שתלו באילן ולא, ניטל העץ שבתוך האיסותא כשר כדקתני במתני' ניטל עוקצו כשר וכן ניטלה פיטמתו כשר וזהו שושנתא העומד למעלה מחוטמו ואי' למימר דר' יצחק ניטלה פיטמתו היינו השושנתא פסול ונמצא בקצת האתרוגי':

ירו' ניטלה פיטמתו תמן אמרין שושנתא לשון פיטמו של רמון ור' יצחק חקילא אמר פוקא והיא בוכנתו ואית דמפרשי פיטמתו חוטמו של אתרוג ואע"פי שבשאר האתרוג כשר עד כאיסר (ו) בחוטמו חסר כ"ש פסול א"ר אבא האי אתרוגא דאיגלד כאהינא סומקא כשר והא אנן ניקלף תנן. ל"ק כאן בכולה כאן במקצתה אי' דאמרו בכולה כשר במקצתה פסול מפני שהוא כמנומר ורבוותא אמרו במקצתה דהדרא ברי כשר ובכולה פסול כגלודה דבהמה דאמרי' כל העור מציל בגלודה ומסת' ניקלף הקליפה העליונה כדאמרי' בשבת אלמלא קליפתן העליונה אינן יוצאין מבני מעיהן לעולם וכשאתרוג נגמר מבושל כ"צ נכרת הקליפה ואם ניקלף כולו ואין חסר מגוף הפרי כדי פסולו כשר ובתשובה האי אתרוגא דאיגלד כאהינא סומקא ולא שמענו והיכא דנטלה פוטמתו ביום ראשון פסול מכאן ואילך כשר ניקב חסר כ"ש פסול מכאן ואילך כשר ניקב כ"ש פסול תני עולא בר חיננא, ניקב במפולש במשהו ניקב שאינו מפולש בכאיסר פרש"י אניקב ולא חסר כ"ש קאי ואם ניקב מפולש משני צדדין כגון שנעץ בו מחט אעפ"י שלא חסר כ"ש פסול שאינו מפולש בכאיסר כגון שנעץ בו יתד ולא חסר אבל אם חסר כלום פסול וקשה לי אי אנקיב ולא חסר כ"ש הול"ל ומס' על חסר כ"ש הוא קאי ואם ניקב מפולש חסר כ"ש פסול ונקב שאינו מפולש במחט ולא חסר בו כ"ש כשר כדקתני סיפא וכתב בעל הלכות כמה שיעור איסר כדינרי זוטרתא וזה השיעור אינו מדוקדק ונולדו באתרוג סימני טרפה כגון ריאה שנשפכה כקיתון אע"ג דלא קיימו סימפונא דאתרוג כשרין ותניא אתרוג סרוח תפוח שלוק כבוש מבושל. כושי לבן או מנומר פסול אתרוג כדור פסול וי"א אף התיום אתרוג הבוסר כשר ואוקימנא תפוח סרוח אידי ואידי מבחוץ הא דאתפח (ז) ואח"כ סרח הא דסרח ואח"כ תפח אבל תפוח מבחוץ וסרוח מבפנים (ח) ובתשובה תפוח סרוח קרובין זה לזה כשמבקש להיות תופחת מתפחת ואח"כ נסרחת ונעשה לה רוח רע והיינו דקאמר ל"ק הא דתפח ולא איסרח הא דאסרח ולא תפח וזו הנוסחא עיקר. אתרוג הכושי פסול והתניא (ט) כשר ל"ק הא לן והא להו וי"מ בני בבל שרגילים שחורים הבאים מארץ כושי שלקה כשר דמינא דאתרוג הוא (י) דומה לכושי שהוא אדום ודומה לשחור פסול שלקה בני א"י אפי' כושי כשר וי"מ אנן דלא רגילין בכושי פסול אינהו כלומר בני בכל דבארץ כוש קיימו ורגילין בכושי ולא רגילו באחרינא כושי כשר ולא אתבריר שפיר ולחומרא גדלו בדפוס ועשאו כמין בריה אחרת פסול אמר רבא ל"ש אלא בריה אחרת אבל כברייתו כשר ואע"ג דעבדי' דפי דפי אתמר אתרוג שנקבוהו עכברים אמר רב אין זה הדר וכשר דהא ר"ח מטביל בי' ונפיק ול"ק מתני' ניקב וחסר כ"ש שהוא פסול ל"ק הא ביו"ט ראשון הא ביו"ט שני ומסת' לן כיון דקי"ל כרב אשי דמטביל בי' ונפיק אע"ג דס"ל לכולי יומא אתקצאי דוקא לברכה אקצייה הלכך כ"ז שנשתייר מן האתרוג כדי לברך יכול לאכול ממנו כל ו':

שיעור אתרוג קטן רמ"א כאגוז רי"א כביצה והל' כר"י ובגדול כדי שיאחז ב' בידו א' רי"א אפי' אחד בשתי ידיו והלכה כר"י ופרש"י ורבוותא שיחזיק הלולב והאתרוג בידו אחת י"מ ב' אתרוגים בידו א' וירושלמי מפרש אלו נאמר כפות נאות הלא לא נאמ' אלא כפת זה בידו אחת וזה בידו א' ואמר רבא הדם של מצוה אסור להריח בו אתרוג (של מצוה) מותר להריח בו מ"ט אתרוג דלאכילה קאי כי אקצייהו מריחא לא אקצייה הדס דלריחא עביד, מריחא אקצייה ואמר רבא הדס במחובר אסור להריח בו. אתרוג במחובר מותר להריח בו כו' א"ר יוחנן אתרוג בשביעי אסור בשמיני מותר סוכה אפילו בשמיני אסורה וקי"ל כוותי' והלכתא כרב דאמר המפריש ז' אתרוגים לז' ימים כ"א וא' יוצא בו ואוכלו למחר כו' ואע"ג דגבי סוכה אמרי' מיתב יתבינן התם משום דסוכה כל ז' דאורייתא אבל לולב דרבנן לא החמירו ליטול בלא