ספר העיטור חלק ב ז

לג' ג'. נוטל ראש הגיד בידו וממשיך ונמשכין מאליהן בהיותו חם אבל בצונן צריך לפשפש אחריהן וגורר את חלב שתחת בשר המתנים ומקלפו יפה יפה משני צדי הבהמה ואח"כ מעביר בשר המתנים שקורין בלע"ז לימפוני"ש ואינו ראוי אלא לצלי וגוררו משני צדדיו ואותו עצם דמתויך בנתים מחתכו ומסיר כל הגבהות שישתווה עם הבשר כדי שלא ישתייר משרשי החוטין ובשר המתנים כלום וחוזר לבני מעיים וממשיך אותו ממקום שהם קבועים בו ומוציא ראשיהם של בני מעיים באותו חלחולת המטונפות שקורין אותה בו"דיו קרשטי"אן ומחתך אותו החלחולת המטונפות עם אמה מבני מעיים לפי שאינו ראוי לאכילה מקום שהיא קבוע לבני מעיים וקורין אותה כנתא ובלע"ז מנדילי"ד והוא אסור לבשל ומותר לצלי ונוטל הדרא דכנתא ומקלף קרום של חלב וכל החלב שעל הקבה ועל הכליות (א) ועל הובלילא הידוע באוחפת עם קרום שיש עמו הכל מעבירין ונוטל את הטחול ומקלף מעליו קרום עם החלב שעליו ונוטל ראש הגיד שבתוך הטחול ומושך אותו ונמשכין עמו ג' חוטין שבתוכו. ונוטל את (ב) הכוליא ומעביר החלב ומנקרו יפה יפה ונוטל את הסכין ומחתך ומעביר קרום החלב שיש עליהן על כל אחת ואחת ומחתך בתוך הכוליא ועוקר אותו שורש של גיד מתוך הכוניא כמו שהוא קצותיו הנראין מבחוץ וכן הכוליא השנית. ונוטל את הביצים ומעביר קרום שעליהן וממשיך את החלחולת וקולף קרום של חלב הסמיך לחלחולת (ג) מכל צדדיו מעיקר האלי' עד מקום שעקר ממנו בשר המתנים שהזכרנו למעלה עם כל אותו חוט המעורב עם אותו חלב עד שמתנקר יפה מקום שהחלחולת קבוע בו מחלב וחוטין וכל דבר ונוטל הסכין וחותך באלי' ומוציא ממנה חוט שמתחלק לשנים וממשיך החוט מעיקר האלי' עד קצותי' מאותן פנים המביטין אל ירכי הבהמה ואח"כ נוטל הסכין וגורר מאותן פנים גופין חומרין שקורין אותן בערב"י עיקר מן העצמות וגורר יפה יפה עד שישתווה מקום גבהות החומרין פוסק הירך האחד ומפסקו בסכין מקום שיש הזכרות ובעצם שבו גיד הנשה. וחותך הזכרות והנקבות ומשליכין מהבשר שבצדדין נוקרו יפה יפה מכל מיני חוטין וחלב שבו מן אותו חטאתי שקורין יארדי"לא ומין גיד הנשה ששם בעצם האמצעי והחוטין והחלב נכרין בו. וא"א לומר אלא בראיות עין ואח"כ נוטל האמצעי שפסק הזכרות מקצתו ונוקר מיני החלב ומיני החוטין ממנו וחותך בסכין גדולה הקצה השני שהוא סמוך לעצם של ירך שפסק ממנו ונמצא אותו עצם האמצעי מחותך משני צדדים ואף אותו העצם שהוא סמוך חותך בסכין גדול אותו מקום הסמוך לעצם זה שהזכרנו ומפשפש אחר חוטין קטנים והחתיכות קטנות של חלב ששם. ומעביר אותו גיד אחד הנמשך מקצות האמצעי עד קצות השני והוא נראה לעינים וא"א בכתב יותר מכן וכן לירך השני וכל גידין שבירך אסורין בין צלויין בין מבושלין. ומנקר אותו יפה ומוציא כל החוטין וכל החלב שבתוך הירך שהכל חלב הוא ואח"כ אוכל אותו צלוין ומבושלין והגידין שתחת הכתף אם צולה אותה כשרה באכילה שהן צומקין באור וכן הלכתא ושדר ה"ר עמרם ז"ל אין שינוי בין גיד הנשה ושמנו וישראל קדושים עשאוהו כגיד הנשה לכל דבר וחיה ובהמה אסרו שמנו כגיד הנשה. וזה החכם החמיר והמחמיר תע"ב:

אתמר טבח שנמצא אחריו חלב ר' יהודא אומר כשעור' רי"א בכזית ואמר ר"פ ול"פ כאן להלקותו כאן לעברו ואמר מר זוטרא כשעורה במקום אחד. כזית אפי' בג' מקומות מדלא קאמר מר זוטרא אמר ש"מ דלא פליג. ואית מ"ד מר זוטרא פליג וקאמר בלעברו פליגו. ומש"ה פסיק הלכתא כר"פ:

ואמר הלכתא להלקותו בכזית ולעברו אפי' בכשעורה. גרסי' בפ' גיד הנשה ונוהג בשליל וחלבו אסור דברי ר"מ ורי"א אינו נוהג בשליל וחלבו מותר ואר"א א"ר אושעיא מחלוקת בבן ט' חי והלך ר"מ לשיטתו ור"י לשיטתו ובהאי פיסקא איכא פלוגתא בין רבוותא ורב אלפס פסק כר"י וחלבו וגידו אפי' מבן ט' חי מותר וניתר בשחיטת אמו ואין אותו ואת בנו נוהג בו:

ור"ח פסק כר"מ כדכתיב במחוסר זמן והתם ברירנא סברא דידהו וסברא דידן אמר ר"י הטבח צריך שיהא לו ג' סכינין א' ששוחט בו ואחד שחותך בו בשר ואחד שמחתך בו. דכיון דאית ליה תרתי הכירא אית להו ולא אתי לאחלופי אבל אי עביד בשר ואח"כ עביד חגבים אתי לאחלופי. אבל הסכין ששוחט בו א"י לחתוך בו בשר שמא יפגום וישחוט בפגומה ומסת' מנקרי הבשר א"צ ב' סכינין לכתחלה שאין מחתכין חלב שאסור מן התורה:

אלא גוררין אותו בסכין ואין בו דוחקא דסכינא בבשר ואעפ"י שבשמנונית גיד הנשה אנא שאינו חותך ומנקר ישראל קדושים החמירו בו ולא החמירו בסכין ואפילו אישתכח דאית ביה דוחקא דסכינא בדיעבד מותר בהדחה שהרי בכל ישראל מנהג להדיח בשר לקדירה וצריך שיהא לו ב' כלים א' שמדיח בו בשר וא' שמדיח בו חלבים ואמר אמימר לא ליסחוף אינש כפלי עלווי בשרא דדילמא דאיב תרבא ובלע בשרא ומדקאמר וניעבד חד ולחתוך בשר ואח"כ חלבים ש"מ כשיבא בהמה אחרת סגי בקינוח או בהדחה כסכין טריפה ואם חתך בה בלא קינוח לא בעי קליפה אמר רב גיד שצלאו בחלבו אסור לאכול אפי' מראש אזנו ודוקא שמן אבל כחוש קולף עד שמגיע לחלבו דכחוש נא מפעפע כדאי' בגיד הנשה אית דמפרשי חלב כחוש דמותר דמועט הוא ובטיל בס' והכין פסק רב אלפס ז"ל ואיכא לעיוני דאפי' כחוש אסור דהא רב הונא בר יהודא פליג ואמר (ד) כוליא בחלבו הוה ואתו ושיילי' לר' יוחנן ואמר ליטעמי' קפילא ש"מ חלב בבשר בטל בס' והלכתא מנקר הבשר צריך לנקר יפה יפה ואם נשתייר משהו בשוגג נתבטל לד"ה בס' וכל כלי ישראל בחזקת היתר עומד ומותר לכתחילה והרב המחבר ז"ל צווה להרחיק מכל כלי ישראל שאינו מדקדק באיסור משהו בין בחלב בין בדם ומסת' שהחמיר עליהן שלא לצורך. ההיא כזיתא דתרבא דנפני לדיקו' כו':

השלישי איסור גיד דתנן גיד הנשה נוהג בין בארץ בין בח"ל בין בפני הבית בין שלא בפני הבית בחולין ובמוקדשין בבהמה ובחי' בירך ימין ובירך שמאל ואינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף עגול ובעי ר' ירמיה אית ליה לעוף ועגול:

אית ליה לבהמה ולא עגול ליה מאי תיקו וסלקא בתיקו ולחומרא ומיהו לא מחזקינין איסורא ולא בדק':

מ"ד אי"ח טרפות וגרסי' התם באגדה דויקרא בפ' אחרי מות מה שאסרתי לך התרתי לך. אסרתי חלב בהמה:

התרתי חלב חי':

אסרתי גיד הנשה בבהמה התרתי גיד הנשה בעוף אסרתי בלא שחיטה בעוף התרתי בדגים כו' ת"ר ונוהג בשליל וחלבו אסור דברי ר"מ רי"א אינו נוהג בשליל וחלבו מותר וא"ר אושעיא מחלוקת בבן ט' חי וכו' כדלעיל:

ואמר שמואל שמנו של גיד מותר לד"ה מדאורייתא ופליגו ר"מ ור"י מדרבנן וליתא דקי"ל דשמנו של גיד מותר וישראל קדושים נהגו בו איסור וכן הלכתא אמר ר"ה לא אסרה תורה אלא קנוקנת שבו:

עולא אמר עץ הוא והתורה חייבה עליו ורב אחא כתב בשאילתות אע"ג דאמר אביי כוותי' דעולא מסתברא מיהו דרבנן אסור ויש שנוהגין בו איסור כמו שמנו של גיד. ירושלמי פקקלתא דגיד הנשה ישראל קדושים. נהגו בו איסור אין הטבחים נאמנים על ג"ה דר"מ. וחכמים אומרים נאמנים עציו ועל החלב ובזמן הזה נאמנין:

מעיקרא סברוה כר"י:

והדר סברוה כר"מ כמה דהוה דכירו לר"י. לא מהימני:

ש"מ דליתא לר"י (ה) ודלא כר"מ דאמר צריך ליטול את כולו:

ומסתברא כי היכי דנשים כשרה בשחיט' ונשים מהימני עלה ה"נ מהימני אניקור חלב ודם והא דגרסינן בפסחי' הכל נאמני' על ביעור חמץ אפי' נשי' וקטני' ואוקימנ' דכיון דבדיק' חמץ מדרבנן הימנוה רבנן בדרבנן דמשמע דנא מהימני בדאוריית' האי שנויא אקטנים קאי אבל נשים בכולהו מהימני כע"א דנאמנים באיסורין שולח אדם ירך לנכרי וג"ה בתוכו מפני שמקומה ניכר שלמה אין חתוכה לא גזרי' שמא יתננו לו בפני ישראל ובמקו' (ן) שמכריזין מותר דחתוכה מידע ידעי וכ' רש"י מכאן סמך רבי בשונק ירך לחבירו ע"י גוי בלא חותם וחתיכה כדרך שישראל חותכו אחר חטיטת הגיד שמותר אבל באבר אחר אסור ומסת' נמי עוף שחוט או בהמה שחוטה מותרת וביה"ש סימן דהאידנא גוי לא שחיט עוף כזו ובהמה נמי לא שחיט כישראל כהאי דמצא (ז) גדי שחוט ולא תיקשי אהתם ג"ר דף ק"ד ע"ב מיהא דרב דאמר בשר כיון שנתעלם מן העין אסור ואסיק רב היכי אכיל בשעתה וכו' א"נ צרור וחתום א"נ סימנא ואי אית בה טביעת עינא שרי קי"ל טביעת עינא סימנא והא דגרסי' באילו מציאות דוקא צורבא מרבנן. ה"מ מצווה אבל מלתא דשריא לדידי' ולאחריני כיון דלדידי' מהימן לאחריני