ספר העיטור חלק ב סז

המצות הנהוגות ביום דאמרי' וכולן משעלה עמוד השחר כשרין ואע"ג דשאר מצות הנהוגות מצוותן לכתחלה בהנץ החמה הכא בראייה תליא מלתא ומצותה משיכיר בין תכנת ללבן ומס' לן דמדאיבעי' לן בתפילין מהו שיכנס אדם לביה"כ ואמרי' תפילין צריכין גוף נקי שלא יישן ושלא יפיח בהן ש"מ כל אדם מתעטף בהם כדרכן ועושה בהן כ"צ ול"ח בהו מידי ולובשו בין בשבת בין ביו"ט ובלבד שיהא כהלכתו אבל שלא כהלכתו שנפסק א' מן הציצית או שלא הרחיק מלא קשר וזולתן וינא בהן חייב מלקות (ד) רבינא הוה אזיל אבתרי' דמר ברי' דרב אשי בשבתא דריגלי ומתוך רוב העם אפסיק קרני דחוטי נפסק ציצית הכנף א"ל אי אמרת ליה בעידנא דאיפסק שדי ליה כולי ה"נ כרמלית דרבנן היא ולכבוד הבריות לא רמי ליה ללאו דלא תסור אסמכוהו משום כבודו לא גזור רבנן והלכת' לכתחלה אינו יוצא. ואם נפסק בדרך בר"ה מקום שיש בו ס' רבוא אסור לטלטלו עד מ"ש ואם כרמלית דרבנן מותר לטלטלו עד ביתו. וכ"ש בעיר מגופפת שהיתר גמור היא:

חלק שני בברכות (א) ר"נ אשכחי' לרב אדא בר אהבה דקרמי חוטי מטיל ציצית ומברך לעשות ציצית כמו שמברך על המזוזה ועל הטבילה ועל התרומ' א"ל מאי ציצית דקא שמענא לשון לגלוג הכי אמר רב אינה צריכה ברכה בשעת עשייתה כדאשכחן במצות דעלמא כגון חליצה ויבום וזולתה. מי אמרי' ציצית אינה צריכה ברכה כו' (ב) והא מאי רמי' מאי תיובתא מהא דקסבר רב חסדא כל מצוה שכשרה בגוי כגון סוכה ולולב בישראל א"צ נברך דל"צ למימר אשר קדשנו כל מצוה שפסולה בגוי כגון הא בישראל צריך נברך וכללא. והרי מינה כו' ואפי' לר"י לא קאמר אנא היכ' דאיכ' כותי וארמאה הא ליכא כותי וארמאי מודי ר"י דימול ארמאי מידי הוא טעמא אלא לרב איהו מקשה ואיהו הא ס"ל דמינה בגוי פסולה. דאתמר מנין למילה בגוי שהיא פסולה כו' דס"ל כר"י כותי ולא ארמאה וה"ה כי ליכא כותי וארמאי א"נ רב תנא הוא ופליג סוכה מסייע ליה תפילין תיובתי' דלא מברך בעשייתו הרי סוכה דכשרה בגוי אם עשאה דתניא סוכת גוי כשרה וישראל בעשייתו צריך לברך דתני' העושה סוכה לעצמו וכו' וה"ה דקא מסייע מלולב אנא דלא אשכח מתני' דכשרה בגוי:

ותרומה נמי אשכחן דנכרי שתרם את של ישראל אפינו ברשותו אין תרומתו תרומה ובישראל צריך לברך להפריש תרומה. תפילין חיובתי' דפסולין בגוי וישראל א"צ לברך וכו' ש"מ דהא (ג) דגרסי' בירושלמי העושה סוכה לעצמו העושה לולב לעצמו העושה תפילין לעצמו והמכסה והמוהל בכולן כו' לא אזלא אליבא דגמרא דינן דהכי אמרי' בסוכה ותפילין לא אמרי' לעשות אנא לאו ה"ט כל מצוה שעשייתה גמר מצוה שאין אחרי' מצוה הצריכה נה כגון מילה שאין אחרי' שום דבר הצריך וכגון תרומה ומעקה ומזוזה ותרומה לכהן אף על גב דכשרה בגוי בישראל צריך לברך.. כל מצוה שעשייתה לאו גמר מצוה בישראל אין צריך לברך ובציצית בהא פליג' מ"ד מברך בעשייתו חובת טלית היא חובה על האדם נעשות ציצית בכל הטלית משעה שיש לו טלית אע"פ שא"צ נו (ד) משעה שעשה הציצית אין מצוה עכשיו עליו שהיא מתעטף באחרות שיש לו הלכך עשייתו הוא גמר מצוה ומברך נעשות ציצית באותו טלית הצריך לו ואע"פ שהוא חייב להתעטף מצות הטלית השלים וכגון מזוזה שאעפ"י שלא דר בה מ"ע ומ"ד לא מברך קסבר חובת גברא ואעפ"י שעשה ציצית בטלית לא קיים מנות ציצית עד שיתעטף בה כדכתיב אשר תכסה בה וכיון שקיים בטלית א' א"צ בטלית אחר וה"ה בסוכה ותפילין ודומיהן וא"צ לברך. ורבינו ז"ל אסקי להלכתא דבהא פליגו ומ"ס חובת טלית ומ"ס חובת גברא וכללא דברכות כל מצוה שעשייתה גמר מצוה צריך לברך וכל שעשייתה אין גמר מצוה א"צ לברך כר' חסדא ולההוא כללא קי"ל חובת טלית הוא וצריך לברך בשעת עשייתה כר"א ב"א דאמר מברך וכרבה בב"ח דאמר לי' מי סברת חובת גברא הוא חובת טלית היא זיל רמי לי' והא דמלאכא הא אמרי' לעיל דלא פליגי וליכא למיפשט מני' לאו חובת גברא ולאו חובת טלית דה"ק לי' טצדקא למפטרי נפשי' וציצית וכ"פ הגאונים קמאי ובתראי ור' טובי' אמר נמי צריך לברך לעשות ומסת' לן חובת טלית כר"א וכרבב"ח כדפרישית וראיית רבי' לאו ראי' הוא ואי משום דמברכינין להתעטף דמשמע חובת גברא היא ה"נ ליתא וע"כ ל"פ אלא לעשותו אבל להתעטף כ"ע ל"פ דחייב ומ"ק בברכות הוא דאע"ג דחובת טלית היא לא מחייב אלא משום עטיפ' דקא מחייב בי' כדכתיב אשר תכסה בה ומברך שצווהו הקב"ה שלא יכסה בטלית אא"כ יש עמו ציצית והלכתא מברך בשעת עשי' לעשות ואית לן סברא אחרינא דאית למימר כללא הוא דכל מצוה שפסולה בגוי בישראל א"צ לברך כר' חסדא והא דקאמר אנא לאו ה"ט כל מצוה שעשייתה גמר מצוה כו' תלמודא הוא דקאמר משום דקשיא דרב אדרב ולא מצי לשנוי' בשנויא אחרינא והשתא דקאמר לי' רב מרדכי לרב אשי אתון הכי מתניתו להו ה"ק להו אתון דקשיא לכו דרב אדרב איצטריך לשנויא האי טעמא אנן הכי מתנינין לה ול"ק לן דרב אדרב דרב ס"ל ציצית בגוי כשרה והלכך טעמא דר"ח כדקאי קאי דכל מצות שכשרה בגוי כגון ציצית וזולתן בישראל א"צ לברך והאי קושיא דקא מקשי תלמודא כללא היא ומותיב מתפילין לא חשבי' רב חסדא (ה) דהא דשלח רב הונא בר חייא משמי' דר"י על תפילין ש"י מברך וכו' לא משנה ולא ברייתא הוא ואיכא למימר דר"י ס"ל דמברך על עשייתן דאיהו לא קא איירי בהנחתן וסוכה הוא דמסייע לי' ותפילין לאו תיובתא ולא סייעתא וטעמא דרב חסדא כדקאי קאי הלכך איכא תרי לישנא כמימרא בתרא ציצית בגוי כשרה וכיון דכשרה בגוי בישראל א"צ לברך נעשות וכמימרא קמא ציצית בגוי פסולה וצריך לברך ור' עמרם ורבי' אלפסי פסקו כלישנא קמא דפסולה בגוי ול"ק לן טעמייהו ומסת' לן כלישנא בתרא דקאמר אנן הכי מתנינן לה ציצית בגוי כשרה ואע"ג דתניא בתרומות הנכרי שתרם את של ישראל אפילו ברשות אין תרומתו תרומה ומפרש בירושלמי דבר אל בני ישראל ויקחו. אבל הכא לא כתיב ויעשו אלא ועשו משמע ועשו אחרים והלכתא סוכה ולולב וציצית כשרין בגוי וא"צ לברך והיינו מנהגא דלא מברכי' וקי"ל בברכות פוק חזי מה עמא דבר ואע"ג דגרסי' בירושלמי העושה סוכה לעצמו מברך לעשות לא אזלא אליבא ש"ס דילן וליכא למסמך דיהי' מברך לעשות. ובגמרא דילן לא מברך הלכך ליכא למסמך ואזלי' כגמרא דילן ונשאלתי מאת הרב החסיד העניו למסור לו מפתח על המצות שמברך עליהן עובר לעשייתן כגון מי שעומד בפני רבו והנותן צדקה לעני והשבתי העבוט ושלוח הקן ומעקה ועל מעקה אי מברך מברך בתחלת עשייתו או בסוף כי מי שמברך על המצוה אין נו לעסוק בשיחה עד שיגמור את כולה ומביקור חולים ומנחם אבלים ומלוה את המעות ומכניס חתן וכלה לחופה ולקט שכחה ופיאה ופרט ועוללות ופטר חמור בעריפתו ונתינתו כדתנן מצות פדי' קודמת למצות עריפה ונתינת בכור לכהן וראשית ומתנות ונותן שקלי' וחזה ושוק ומניף ומגיש וסומך ומלוה לעני דהבאת שלום ומורא וכבוד ומוכיח חבירו והשמטת כספים ושילוח עבדים ומשמח גר ויתום ואלמנה ברגלים והשבת אבידה. טעינה ופריקה ומצות חליצה ויבום כללו של דבר כל מ"ע שמנה בעל הלכות מפני מה מברכין על קצתן כגון לולב וסוכה ושופר וציצית וספירת העומר ונ"ח ומגילה והדומה להן ומקצתן אין מברכין על מ"ע שיש בה אזהרה כגון לא תקח האם על הבנים שלח תשלח עזוב תעזוב עמו לא תראה חמור שונאך עזוב תעזוב וכן בפריקה וטעינה ומוכיח את חבירו ובחליצה ויבום ויש שדומין לאלו ות"ר פסח ומילה מ"ע שאין בה אזהרה והרי שחיטה שיש בה אזהרה לא תאכל כל נבלה ומברך עליהם וא"ת בנחירה בעלמא סגיא לה להוציאו מידי נבלה והשחיטה מצוה בפ"ע בקדשים באותה שעה שהיתה בשר נחירה מותרת ואע"פ שיש עכשיו בנחירה משום נבלה כיון שהוקבע אותה ברכה הקבועה זה הטעם אינו שבשעה שהיתה בשר נחירה מותרת לא היו מברכין על השחיטה אלא בקדשים אבל לא בחולין שהיתה בשר נחירה מותרת ובהלכות פסוקות מי שעושה מעקה מברך לעשות מעקה אעפ"י שכתוב בו אזהרה. וצריכין אנו מפתח ותשובה זה הכלל כל מצוה שאינה בינו לבין עצמו ותלוי' באחרי' כגון צדקה והשבת אבדה והעבוט וביקור חולים ודומה להם א"צ לברך אע"ג דבעשייתה גמר מצוה וכל מצוה שהיא בינו לבין עצמו כגון סוכה ולולב שופר וציצית וכל הדומה להן צריך לברך והלכתא צריך לברך במעקה שילוח הקן ופדיון הבן ומיל' כיון דקטן הוא כבינו לבין עצמו דמי וא"נ אי לא מהלי' אבוה ולא פרקי' כיון דאיהו חייב למול ולפרוק נפשי' חייב לברך:

ואיכא למימר נמי כל מצות שנוהגות בגוים אין מברכין עלי' דומיא דטעמא דר' חסדא דאמר כל מצוה שכשרה בגוי בישראל א"נ לברך:

אלא קשיא לן חליצה ויבום ואיכא למימר במצות