ספר העיטור חלק ב ה

ודכפלא ודכוליא משום תרבא דביעי ודמיזרקי משום דמא רישא בכובשא אותבי' אבית שחיטה מידב דייב אצדדין מקוו קווי. ואסיקנא אי דץ בי' מידי שרי ואי לא אסור א"ד אנחירי ואבית שחיטה מידיב דייב אצדדין אי דץ בי' מידי שרי ואי לא אסור. ופסק האלפסי כלישנא קמא דקי"ל בשל תורה הלך אחר המחמיר ואנן דלא מותבינן לי' בכבשא ומחרכו לי' בעי לאזהורי לאותבי' בית שחיטה תתאי כי היכא דלידב דמא וכן תרנגולת מחרכין אותה ובית שחיטה למטה ואעפ"י שהלב והכבד מבפנים אין לחוש שאין מניחין אותה כ"כ ובה"ג מאן דמטוו רישא מנח בית השחיטה תתאי והיכא דאישתלי ואפך מיקרא הוא דאסור אבל כונה רישא שרי באכילה ואסור לבשל מוח שבראש אלא צלי ע"ג הגחלים ואסור הראש העוף לבשל עד שיוציא המוח ממנו ומנהג כשרוצין לצלות העוף כמו שהוא ואינו רוצה ליטול נוטלין מן העצם שבו המוח ומנקבין הקרום וצולה אותו כאחת ויש שחותכין ומולחין ומבשלין אותן ואי למי' טעמא דה"ג משום דלא חשיב לי' גבי אומצא ומיזרקי ולא דמיקרי ש"מ דמיקרי ל"ל דינא דביעי ואי לאו כולהו רבוותא גרסי מיזרקי גרסי' מיקרי דביעי ומיקרי קרמי דדמא היא וגבי מזרקי דלא שייך למימר חותכו ומולחו דאי אית' לימא חוטין דידין ודליעא ולעיל דחשיב דידא ודליעא וליחשוב מזרקי. ורש"י ז"ל פי' חוטין דקין דידא ודליעא קחשיב במזרקי שהן גסין לא קא חשיב מיהו במסתם ביעי ומיזרקי חד דינא אית להו וחתכו ומלחו אפי' לקדירה שרי והיכא דלא חתכו לרישא ומלחו מעיקרא ושרייא לקדירה אית מאן דשרי ואית מאן דאסר דלא גרע מצלי דאמרי' רישא בכבשא אנחא אבית השחיטה שרי וצדדין מקוו קוו ואסור ומסתב' דהאי בלא מליחה קאמר. שאלה לגאון מהו למלוג גדיים וטלאים בעורות ברותחין בכ"ר:

תשובה כ"ר מבשל ויש בהם איסור כחלב ודם ואפי' בכ"ש אית מ"ד צריך ליתן הרותחין בכ"ש ואח"כ נותן לתוכו העוף אבל להשליך קלוח ראשון על העוף אסור דקילוח ראשון ככ"ר הוא ומסתברא דליתא מדתנן אילפס וקדירה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי ש"מ דאינו אסור אלא לתוך הקדרה דא"א דנותן לתוך הקערה דקאמר הוא לאחר נתינת המים הא בלא"ה אסור נפלוג בקערה גופא אלא לאו ש"מ משיצא קלוח מכ"ר כ"ש הא וכן הלכה ירושלמי בפ' כירה ובפ"ק דמעשרות מהו ליתן תבלין מלמטה ולערות עליהן מלמעלה ר' יונה אמר אסור דעירוי ככ"ר היא חילי' דר' יונה מן הכא אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכו רותח ובההיא אמר כן אמר ר' יוסי תמן כלי חרס בולע תבלין אין מתבשלין מתיב ר' יוסי בר בון אף בכלי נחושת אית לך למימר כלי נחושת בולע מאי מהו לערות עם קילוחו אר"ח ברי' דרב הלל מחלוקת דר"י ור' יוסי ור' יצחק בר גופתי' בעי קומי ר' יונה עשה כן בשבת חייב משום מבשל עשה כן בבכ"ח חייב משום מבשל א"ל מדאמר ר' זעירא איזה חולט ברותח כל שהאור מהלך תחתיו ואיזה תבשיל ברור כל שהאור מהלך תחתיו ש"מ קילוח אין ככ"ר וק"ל מאי דקאמר אית לך למימר כלי נחושת בולע והא כתו' ובכלי נחושת בושלה ומורק ושוטף במים ואי' למימר דבכלי נחושת אינו בולע אא"כ האור מהלך תחתי' ש"מ אם עירה יורה בשר בתוך יורה חולבת של נחושת או מאיסור לתוך כלי נחושת של היתר א"צ הגעלה וכן מצאתי בהגדה דאבות דר"נ ג' דברים נאמרין בכלי חרס בולע ואינו פולט ואינו מבאיש מה שבתוכו וג' בכלי נחושת אינו בולע וכו' והלכתא קערות שתשמישן ע"י עירוי הן אף פליטתן ע"י עירוי והני קערות כי עבד בכ"ש ושקיל מדורא ושדי עלייהו ש"ד וכן כפות של עץ ושל קרנים דרך תשמישתן בכ"ר ושתשמישן בערוי הגעלתן בערוי ושדרכן בכ"ש הגעלתן בכ"ש שדרכן ללבן ילבן והסכין בד' ענינים בהדחה בשיפוי בהגעלה בליבון כדפרישית בשער ראשון של שחיטה ושפודין של עץ שצולין בהם כמ"ש כל רבוותא שאין להם היתר כלל ובוריא דגללא שקורין לבונ"ש בלעי וכלי אבנים וכלי גללים הנקראים מאני דפחרא דידן ככלי מתכות וסגי להו בפליטה ואע"ג דמחברין ל"ד לכ"ח דתנן אבן שזפתה גוי מטבילה והיא טהורה וקתני סיפא ושל חרס אע"פ שקלף את הזפת אסור מדקמפליג בין של אבן לשל חרס ש"מ ככלי מתכות דמי וגרסי' התם נעוה (יט) ארתחי (כ) ור"י אבן גיאות אמר משום כלי מתכות כירה של אבן טהורה כלי מתכות אלמא ככ"ח דמי ולא נהיר לן דגבי טומאה פשיט לן דכלי אבנים לא מקבלי טומאה כלל ואין דינן ככל הכלים אבל גבי בליעה כלהו בלעו ובתשובת דקמאי אקילו בהו ומכשרי בהגעלה ואתון אחמירו בהו ולא תשתרי אלא בליבון ולא ככלי מתכות דמי. מדאמר ר' יצחק בר יוסף זבן מאני מרדי מגוי והן כלי אבן סבר לאטבולי א"ל כלי מתכות אמורין בפרשה והני כלי אדמה נינהו וא"צ וליתא דלענין טביל' הוא דאמר הכי אבל לענין בליעה ככלי מתכות דמי וכן הלכה ואמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו אא"כ מולחו יפה יפה והיכא דחללי בי טבחא מולח ומדיח לא חללי מדיח ומולח ומדיח ושדרו ממתיבתא בבית השחיטה קאמר משום דם הנפש אבל בכולא בשרא ל"צ ועבידנא כר"ה דאמר מולח ומדיח רב דימי מנהרדעי מלח לי' במלחא גללנותא ומנפץ לי' דכי היכא דאי הדר מנח לי' בכשא"מ ומחוור לה דלא ניפול מלחא במיא וליהדר דמא וליפוק במיא והדר שתי לי' בשרא בדמא אבל לנפצה אבראי והדר לחוורה ש"מ מים שהמלח בה אסורה וש"מ שהמליח מניח אותה בכשא"מ בנ"א לשון ה"ג לחיורה במיא ומלח לי' במלחא גלניתא ומפקא לי' נדמ' ולא ליעצרי' דקמיט לי' לדמא ולנפקא ולנפצא מן מלחא ולחיור' שפיר ומשתרי לבישולי ושיעור ממלח בשרא כל שאינו נאכל מחמת מלחו ובעי לשהויי במלחא כשיעור טויה וכ"כ הרב ורב אחא אמר כשיעור מיל וסברא נינהו ולא מגמרא דהא גרסי' במנחות כיצד מביא את הבשר ונותנין עליו מלח והופכו ונותן עליו מלח ומעליהו ואמר וכן לקדירה וגבי קדשים לא היו משהין לשעה ופי' בנדרים (כא) מן מה דתנן הרי עלי כבשר מליח הדא אמר מליח לשעה מליח הוא איזה מליח לשעה כההוא דתנן כיצד הוא עוש' נותן את האברי' ע"ג המלח והופכן א"ר אבא מרי שנייה היא שאם משהא אותן כו' ור"א אמרה לדא הנוטל זתים מן המעטים טובל אחת אחת במלח ואוכל הדא אמר מליח לשעה מלוח היא. ואומר שמואל אין מולחין בשרא אלא ע"ג כלי מנוקב בנ"א לשנא לדהלכות ואי לא הו"ל כמאן דאבשיל בדמי' ואסור דמליח ה"ה כרותח ומאני דמלח עלוי' בעי לאכשורי ושרי למימלח עליו וארבלא ועלוי גילא כללא דמלתא. כל מילי דכי שדית בי' מיא דייב שרי למימלח עלי' ול"ש חד גרמא ול"ש תרין גרמי שרי. פרש"י כ"ז שטרודין לפלוט אינן בולעין. ומנהג דילן למימלח בכלי שעומד במדרון. אעפ"י שאינו מנוקב ובלבד שלא יהא שם בית קיבול והיכא דאשתהה בישרא במלח בכלי מנוקב כשיעור מליחה והדר אנתחי' בכשא"מ אע"ג דאשתכח בגווה צללתא דדמא לא כלום היא כשומנא בעלמא היא. דהא אמרינן אומצא דאסמיק חתכי' ומולחו אפי' לקדיר' שרי והתם לא אפשר דלא פליט לקדרה ויש שמחמירין ואין מבשלין אלא ביורה רותחת כדלעיל וכ' הרב המלח לא יהא עבה אלא דק דק דקקתא כגון חוטי דבהכי נפקי שפיר ורש"י פי' דקשרי גלנותא היא דבעי לנפוצי משום שנבלעת הדם. אבל דקקתא לא בעי ניפוץ שנתכת מעצמה ומסתמא ר"ד דמלח במלחא גלנותא למעוטי דלא בעי הדחה בסוף. דכי אמר מולח ומדיח מפני הדם שעומד על פני' אבל גלנית' למעוטי דלא בעי הדחה אלא בניפוץ סגי ואמר שמואל אין מניחין כלי תחת הבשר של צלי עד שתכלה כל מראה אדמומית שבה. מנא ידעינן ואסיק א"ר אשי לית לי' תקנתא עד דמיית' תרתי תלת גללי דמילחא בין על הבשר בין תוך הכלי ושדי בה ובתר הכי שפי ושביק ליה עד דצלי ושפי ליה והשומן למעלה ודם למטה כדאמרי' דמא דבשרא שפין וכ' הרבוותא דוקא מועט אבל הרבה פוסק כח הדם ועושהו כמים שהיא נעכר ומתערב עה השומן ואסור ומסת' מדאקשי לשמואל מהא ככר שחתך עליו בשר אסור לאכלה ולא שני ליה אחר הא דאסיר דאסמיק הא דלא אסמיק (כב) דוקא דאסמיק הא לא אסמיק מניח כלי תחתיו כגון אילו שמניחין כלי תחת אווזין ותרנגולין ובדאסמיק אסור משום שדם התחתון שבישולו הכלי דם הוא ואין אדם יודע בו ואר"נ א"ש ככר דאברי אבל דלא אברי לא. וגרס רש"י ה"מ סמיכתא אבל קלישתא לא. ש"מ דלא אסמיק שרי. ואפי' אברי ואפי' שהה רבא אכיל ליה וקרי ליה חמר בשר ובדאסמיק קאי:

והלכתא אפי' אסמיק שרי ואפי' אברי ואפילו סמיכתא ודוקא שנצלה אבל לא נצלה ועדיין ע"ג האש אין מניחין תחתי' כדאמרי' בי דיגי כבדא אסור דאמרר"נ א"ש אין מניחין כו' בעא מני' ר"ד מח"נ מהו לאנוחי כדא דמילח' גבי כדא דכמכא א"ל אסור דחלא מותר דהאי איתא לאסורא בעינא ומסת' דדייקא מהכא דאסור לאפות פת ישראל בפורני סמוך לטפלאתא דאיסורין של גוים שמא יפלוט מן האיסור ויבלע בפת. ור"י הלוי אתיא ליה מהא דאין טשין את התנור באלי' ואם טש כל הפת כולו אסור.. ול"ד דהתם מילתא דשכיח הוא למיכל פת בגבינה אבל מהכא ראיה דגזרי' מהאי