ספר העיטור חלק ב ד

מליחה או דילמא לקדירה נמי אשור ומשמע דאפי' ע"י מליחה אסור והלכך אפי' לקדירה אסור והלכתא בעי לאזהורי טובא בהכי קודם שתצא נפשה שלא תשבר מפרקתה של בהמה והיינו כל זמן שמקלח (י) כר' יוחנן ואע"ג דרשב"ל פליג עלי' הלכת' כר"י. ומסתמא משום דדם הנפש מובלע בו וההוא אע"ג דלא פריש אסור ולא סגי במליחה אבל דם האיברים דפריש אסור דלא פריש מותר ובמליחה סגי וכ"כ רב אחא משבחא דם האברים דפריש הוא דאסור הא דלא פריש מיכליה באומצא ש"ד כלומר לא צלי ולא מבושל. וקשה לי למ"ד אגומרי מצמית צמתה ליה אמאי אסור לשתרי (הוא) דהא לא פריש הוא. תניא דם מהלכי שתים אסור ואין חייבין עליו ודוקא דפריש בל לא פריש שרי כדתניא דם שע"ג הככר גוררו ואוכלו ושל בין השני' מוצצו וא"ר חסד' דם דגים שכנסו אסור ודוק' דלי' ביה קשקשין אבל אית בי' קשקשין שרי א"ר ב"ר אשי (בחולין צ"ג ע"ב) הני ביעי דגדיא עד תלתין יומין שריין בלא קליפה מכאן ואילך אי אית בהו שורייקי סומקא אסור ואי לא שרינן אומצא ביעי ומיזרקי פליגי בה רב אחא ורבינא אומצא דאסמיק חותכו ומולחו אפי' לקדרה ש"ד תלייה בשפוד מידב דייב דמא ושרי אותבי' אגומרא קי"ל כר' אחא לקולא מישיב שייבה לי' וכן ביעי וכן מיזרקי. ורש"י ז"ל בחולין פי' אומצא דאסמיק פי' חתיכת בשר אדומה (יא) ובפסח שני פי' קורדיינא בלע"ז וגרסינן התם אסמיק היא וחליה אסור לא אסמיק היא וחליה שרי ופי' בשר אדומה שחלטו בחומץ הוא וחליה אסור שפולטת וחוזרת ובולעת כדאמרי' בכבד אי חליה אסור איהו נמי אסור מ"ט דהדר ובלע ואיפסקא הלכתא אסמיק איהו וחליה אסור לא אסמיק איהו וחליה שרי דדם האיברים שלא פירש במנא שרי. אבל רש"י גרס (יב) חליה אסור איתו נמי אסור ואית למידק מהכא דבישרא דלא אסמיק לא חיישינן לדמא וכגון דחליה שרי הוא נמי שרי בקדירה ולא בעי מליחה אלא היכא דאסמיק והיא בשר השחוטה שבו דם הנפש דההוא אע"ג דלא פריש אסור כדאמר לעיל בשרא דאסמיק (אסור) חותכו ומולחו אפי' לקדירה שפיר דמי הא לא אסמיק שרי אפי' בלא חתיכה ומניחה. מידי דהוה אחליי דשרי והא דאמר אין הבשר יוצא מידי דמו אא"כ מולחו יפה יפה בהני דאתחזק דמא (יג) כדאמרינן אומצא ביעי ומיזרקי ודידא ודלועא והדרא דכנתא והא דאמרי' אין מחזקינין דם בבני מעיים למעוטא הדרא דכנתא וא"נ (בני מעיים) מלח להו לבני מעיים בכשא"מ ונ"מ מדלא מחזקי להו איסורא אבל בשרא אחרינא מחזקינן ואי מלח להו בכשא"מ חזקה דם האיברי' הוא אבל לכתחלה לא בעי מליחה. דאל"ה מ"ש ביעי ומזרקי כולהו בשר נמ ותו הא דתניא הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית מבית השחיטה (יד) ומדיחו יפה מאי אתא לאשמעינן ומש"ה מסתברא כמו דקאמרינן בתשובת הגאונים הא דאמרי' מדיח ומולח דייקא בית השחיטה בעי לחללו בי טבחא דאית ביה דם הנפש אבל בשר דכולה בהמה לא והא דאמר שמואל אין מולחין בשר אע"ג כלי מנוקב כל מי שרוצה למלוח בשר קאמר מפני שהמלח מוציא הדם ואי מלח בכשא"מ הו"ל דם האברים דלא פריש דאסור מדאורייתא והבשר והכלי אסור כדאמרינן קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח ואע"ג דכי בשיל לה בקדרה פליט הא לא פריש ע"ג כלי והו"ל כדם השנים אבל א"צ מליחה אלא בשר הידוע והיינו דגרסינן השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא ואי במליח בשבת מי שרי. וישראל קדושים שהחמירו למלוח כל בשר. משום חששא דשובר מפרקתה של בהמה כדפי' לנסחא הדין אלא דאית למימר משום פלוגתא דרב אחא ורבינא נקט בשרא דאסמיק הא לא אסמיק אפי' מ"ד בדאסמיק שרי בדלא אסמיק ואפי' מוצמת צמית דם האברים הוא. ואי לא פריש שרי ואית מ"ד אומצא דאסמיק בעי חתיכה ומליחה אבל לא אסמיק לא בעי אלא מליחה לחודיה וקי"ל הא דחתכיה ולא משום מליחה נקט לה דאע"ג דלא אסמיק בעי מליחה. והוא וחלייה מותר הא בכולהו בעי כלי מנוקב ופי' ביעי ביצה זכר (טו) מוזריקן וורידין ומסת' דוקא וורידין שלא ניקבן בשעת שחיטה אבל ניקבן הרי הן כבשר ואע"ג דקי"ל כר' יהודה דשלא בשעת שחיטה קריר ה"מ ניקב אבל חותך מהני ומהכי איכא למשמע דליכא הילכתא כר"י אלא כרבוותא קמאי דפסקי כרבנן וממילא ליתא לדר' חסדא דאי כר' חסדא הא אמרי' הואיל ומנתחה אבר אבר לא צריך לנוקבה כלל אפי' לקדרה וצ"ע. ואמר רב משרשיה אין מחזיקין דם בבני מעיים תרגומא הדרא דכנתא והן דקין הסובבין את הכרכשתא ורב הונא מסורא דתקן דינא דמורדת ותני הויה דאשה ניקנית אסר כנתא ובמליח שרי אפי' לקדירה דקטיני אסור משום שורייקא דקטיני. אבל דתורי דאלימא ומצי למשנפינהו שפיר דמי ובנ"א בספרא אע"ג דחתכה ומלחה אסור ל"ש דתורי לא שנא דקטיני ומהלכות גדולו' הוא ולא דייק לן ול"ג בספרא אע"ג דחתכה ומלחיה אסור ל"ש (טז) דתורא אבל כנתא לא אלא הא קמ"ל דבהני תלתא לא מחזיקינין דם ואי מלח להו לא בעי כלי מנוקב אבל אינך כולהו בעי כלי מנוקב ומה שתמצא בתשובת הגאונים ז"ל שיבשה לצלות' בשפוד מותר ואעפ"י שיבשו החוטין שע"י האש יוצא דמו אבל לקדרה אסור. שהלכה רווחת היא כבדא וכנתא אסור לבשלן בקדרה לא בריר לן דאסור (יז) אלא שלא במליחה ואר"י אמר שמואל שביד אסורין ואי חתכי' ומלחי' אפי' לקדירה ש"ד אבל לצלי לא בעי חתיכה ומליחה כדאמרי' בפ' הזרוע חוטין שבלחי אסורין כל כהן שא"י ליטלן אין נותנין לו מתנות ולא היא אי לנורא מידב דייב ואי לקדירה איידי דמחתיך להו ומלח להו ש"ד ש"מ לנורא לא בעי מליחה וחיתוך וכן שדר רב עמרם ממתיבת' כל שהוא משום דם לקדירה אסור לצלי מותר כ"ש משום חלב אף לצלי אסור כדאמרי' דקרמי הווי וכו' תשובת הגאונים בר יונה או בר אווזא דמטוי להו לא בעי קריעה ומליחה ולא עדיף מכבדא ולא אשכחן צלי דבעי מליחה כלל. ממתיבא דלית ליה מלחא לטווי דשייב נורא ובתר דמטוו פלגא אי בעי לבשולי ש"ד ואיכא למ"ד יטבלנו במים רותחין בקדרה כדי שלא יפלוט הדם שבתוכו גרסי' בפ' שני דחולין רי"א עד שישחוט הוורידין ואר"ח לא אר"י אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחת אבל בהמה הואיל ומנתחה אבר אבר ל"צ. ובת' הגאוני' ליתא לדר"י וממילא ליתא לדר"ח אבל הרב אלפסי פסק כר"ח וצריך לשחוט את הוורידין או לנקבן בשעת שחיטה. ואסור לצלותן כאחת עד שינתחנו ומסת' מדאמר לא אר"י אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחת ש"מ דלא מהני צליי' בדם הוורידין ולא אמרינן מידיב דייב ודם הנפש חשיב ול"ד לחוטין בעלמא וכתב ר' אפרים דלא שרי רבנן למיעבד לעוף כולו בלא נתוח אנא צלי כדאמרת וצולהו כולו כאחת אבל לבישולי בעי לאנתוחי ולאדוחי מזרקי דדמא א"נ לחתכינהו ש"ד וכן הלכתא ש"מ דכי לא בעי חתכו בוורידין משום דמנתחה אבר אבר ה"מ לצלי אבל לבישול לא סגי דלא מנקיב להו צוורידין בשעת שחיטה ומסתברא אפי' לבישול סגי בלא נתוח כיון דנקבינהו לוורידין בשעת שחיטה בין בעוף בין בבהמה והיינו דקאמר משום דצולהו כולו כאחת משום דדרכו לצלותו קאמר ולפיכך אפי' בבישול צריך וכיון דנקבינהו שרי בהכי ואי לא נקבינהו מחתך להו אברים ושרי ומיזרקי דאמרי' חותכו ומולחו כגון דלא נקבינהו בשעת שחיטה ושקלינהו מקמי נתיחה אמר אביי חמשה חוטי נינהו תלתא משום תרבז ותרי משום דמא דידא ודליעא משום דמא אי מלח להו ומחתך להו ש"ד ומסתב' מדלא מני אלא דידא ודליעא ש"מ הני הוא דאסורי אבל חוטי אחרינא לא דאי איתא מניינא ל"ל הא חוטי אחרינא נמי אסירי ומניינא למעוטא מאי דכולהו אחרינא שומנא בעלמא הוא כדאמרי' בטחול והגאון שאמר שהבהמה יש בה כמה גידים וכמה חוטים שמלאים דם וצריך לחתוך כל המקומות כדי שיצא הדם במליחה חומרא בעלמא קאמר והרי הרב אמר דעוף שמן שפותחו מלמטה ומכניס ידיו לפנים ומוציא כל בני מעיו ומשליך הוורידין ומולחו אעפ"י שבשלו בקדירה אין חוששין לנתחו אבר אבר ואם איתא דכולהו חוטי אסורי הרי חוט בירך העוף ובגפיו מלא דם אלא לאו ש"מ חומרא הוא לעשות סייג וכן ר' יהודאי גזר בכלתא אפי' חתכה ומלחה לקדירה ועל מוח שבראש שלא תתבשל בקדירה לעולם והחמירו בכל הבשר שצריך מליחה ומצינו ברבותינו שהחמירו באיסור חלב ודם וכן כל ישראל החמירו בו והנהיגו איסור בדבר המותר ומנהג צרפת ליטול חוטין שתחת הלשון שהלשון בכלל הלחיים שהתורה אמרה הזרוע והלחיים והלשון בכלל (יח) ומנהג דמשק וסביבותיה אין מניחין בשר מליחה בקדירה לבשל אלא במים חמין ויורה רותחת כדי שלא יפלוט הדם ושדרו ממתיבתא דלא בעי רותחין דכי בעי רותחין לחליטה ה"מ דשרי ליה בלא מליחה דחליט לה עמודא דרותחין וכיון דלאו כל אינש יכול למיקם על שיעורי' דחליטה תקינו הדחה ומליחה והדחה ומנהגינו ליטול חוטין שבראש הצלעות נגד החזה שהן מן הורידין והגרנ"וליש שנוטלין לא משום איסתוניסיות וכל המחמיר תע"ב אמר אביי חמשה קרמא הוו תלתא משום תרבא תרי משום דמא דטחלא