ספר העיטור חלק ב מד

עע"א בענין הזה אין לי אלא בני ישראל מנין לרבות גיורת ושפחה בין שהיא משוחררת בין שאינה משוחררת (אמו טמאה לידה) ת"ל אשה הא למדת שאפי' שפחה אמו טמאה לידה איני והא אתמר יוצא דופן ומי שיש לו ב' ערלות ר"ה ור"ח בר רב אמרו ח"א מחללין וח"א אין מחללין ע"כ ל"פ אלא לחלל הא לח' מחללין הא בהא תלי' כתנאי יש יליד בית נימול לא' ויש יליד בית נימול לח' כיצד לקח שפחה ועוברה עמה זהו מקנת כסף נימול לח' לקח שפחה וולדה עמה (כו) נתעברה אצלו וילדה זהו יליד בית נימול לח' ר' חמא אמר ילדה ואח"כ הטבילה זהו יליד בית נימול לא' הטבילה ואח"כ ילדה זהו יליד בית נימול לח' מקנת כסף נימול לח' כגון שלקח שפחה ועוברה עמה מקנת כסף נימול לא' כגון שלקח זה שפחה וזה עובר ואע"ג שהטבילוה ואח"כ ילדה אבל לקח שפחה ואפי' ולדה לא אצטריך לי' דהא אמרי' אין אמו טמאה אבל לת"ק ל"ש לי' ומשכחת לה כולהו כדאמרי' ויליד בית הנימול לא' בלוקח שפחה שלא להטבילה ודוקא שלא התנה על ולדותי' כלום אבל התנה עליהן שלא להטבילן אינו נימול כלל כ' ר"ח ז"ל דלישנא קמא משמא דרבוותא ר' אבא בג' מקומות חדא היא ואידך בהאשה שנפלו לה נכסים רב אחא אמר שאלתי את סומכוס. ובשבת פר"א אומר אם לא הביא כלי ר' אבא אמר הטבילוה ואח"כ ילדה ובספר שלנו ר' חמא ומס' לן דקם לי' רבא אמר רב אסי בר חמא דפליגו עלי' בין ילדה ואח"כ הטבילוה דאין אמו טמאה לידה להטבילה ואח"כ ילדה דאמו טמאה לידה ומאן דאמר. ביוצא דופן ומי שיש לו ב' ערלות אין מחללין עליו אח השבת קם לי' כוותיה וללישנא דגאון בהני דהלכתא כר' אבא ובהלכות דר' שמעון קיירא שלנו שבאו מא"י והלכתא כרב חמא לחומרא אבל רב אחא פסק כת"ק ורבי' אלפסי לא פי' מידי ביוצא דופן ובמי שיש לו ב' ערלות. ואנן כתבינן מאי דס"ל וספיקא היא ולא דחי שבת העשירי שיש לו ב' ערלות ודינו כיוצא דופן כדלעיל:

הי"א יליד בית הנימול לח' וכגון שלקח שפחה וילדה זה היא יליד בית הנימול אח"כ הטבילוה:

הי"ב:

הטבילוה ואח"כ ילדה זה הוא יליד בית הנימול לח':

הי"ג מקנת כסף הנימול לא' וכגון שלקח זה שפחה וזה עובר הטבילוה ואח"כ ילדה אבל לקח שפחה וילדה עמה נא אצטריכא ליה למימר לר' חמא כדפרי':

הי"ד קטן חולה אין מוהלין אותו עד שיבריא אמר שמואל חולצתו חמה נותנין לו ז' להברותו איבעיא להו מעל"ע בעי' או לא ואסיקנא הכי דבעי' מעל"ע ביבמות נמי הכי ס"ל לרבא דאמרי' התם כשחולצתו חמה וליתן ליה כל ז' דיהבי' ליה ז' ונימול ליה מצפרא בעי' מעל"ע והיכ' דכאיב ליה עינא או חד מאברייהו לא מהלינן ליה עד דאיברי התם רפ"א כגון דכאיב ליה עינא ואתפח ביני ביני ואי אשתכח כחישותא בגופא דחינין ליה כדאמרי' תניא אמר ר' נתן פ"א הלכתי לכרכי הים ובאה לפני אשה כו' ומעשה נמי וראיתי שהיא ירוק ואמרתי המתינו לו עד שיבלע דמו המתינה וחיה וכו' גאון כך ראיתי כל תינוק שהוא מצער בין מחמת חולה בין מחמת ד"א אין מוהלין אותו עד שיבריא ואם מחמת חולי כבד חולצתו חמה נותנין לו ז' להברותו או מחמת ד"א כדתניא א"ר נתן פ"א וכו' הלכך כל קטן שהוא בצער אי כחוש בעצמו ממתינין לו עד שיבריא:

הט"ו:

קטן שעבר זמנו שלא מחמת חולי כגון איזמל או מכשירין שאין לו או מחמת דבר אחר:

הי"ו. גר ועבד בפני ג' כדאיתא בהלכות גרים:

הי"ז:

טומטום שנקרע ונמצא זכר:

חלק הרביעי על המברך ת"ר המל אומר ברוך אתה י"י אמ"ה אקב"ו על המילה צריך לברך מעומד כדאיתא בה' ציצית ובגדול אמרי' צריך לכסות ערוותא דידיה אבל קטן כ' הרב דלא ברירא מלתא שפיר דאית מאן דמדמי ליה לצואה דלא מפרשי מניה עד שיאכל כזית דגן ואית מ"ד דל"ד לצואה (כז) ולא צריך לכסויי ומס' דלא הוי ערלה עד שיהא ראוי לביאה כדגרסי' בק"ש היה ישן במטה ובניו וב"ב בצדו לא יקרא ק"ש אלא א"כ טלית מפסקת ביניהם ואם היו בניו וב"ב קטנים מותר ועד כמה תינוקת כו' אבי הבן אומר בא"י אמ"ה אקב"ו להכניסו בבריתו של א"א וצריך לברך מעומד כדי שיברכוהו העומדים שם אומרים כשם שהכנסתו לברית כן תכניסהו לתורה ולחופה ולמע"ט. ומס' או הכל בב' או הכל בלמ"ד וי"ל להכניסו לבריתו של אברהם אבינו ושמעתי שבסוריא בשתי ישיבות מדקדקים ואומרים להכניסו בלא וי"ו מסתברא ופי' בהלכות ציצית לקמן אבי הבן אומר כשהוא מוהל על המילה ולא למולו וטעמא כדאיתא התם וכשהוא מוהל מברך שתים על המילה ולהכניסו ושדר רב שלום מנהג בשתי ישיבות אבי הבן אינו מברך אלא אחר המילה שמא יתקלקל וכ"ת שחיטה ושופר נמי ל"ד שחיטה ושופר בידו הוא אבל מילה שהיא ביד אחר מאן יימר דמיקיים לה. והגאון ר' אלפס ז"ל השיב על ברכת ארוסה שצריך לברך קודם קידושין וכן המילה צריך לברך אבי הבן קודם המילה שכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן חוץ מן הטבילה ומי שאומר כיון שניתר הפריעה יכול הוא לברך שעובר לעשייתן היא דהא קי"ל מל ולא פרע כאלו לא מל האי לאו דוק' דפריעה שיורי מצוה היא ואינו עובר לעשייתה ומס' כרב שלום לא מטעמי' דאי משום דמקלקלי מילה על המילה נמי (כח) ליברך עובר לעשייתה אלא כל מצוה שהיא תולה באחר לא מברכין אנא אחר עשייתו כגון מילה שהוא ביד אחר ואבי הבן מברך וכגון האירוסין שהיא תלוי ביד האשה אינו מברך אלא אחר עשייתה כדאית' בשער ברכת חתנים וכ"כ ר"ת בה' מילה וכן עמא דבר והאי דלא מברכין שהחיינו במילה כדמברכינן בפדיון הבן מס' לן משום דמצוה היא דרמיא אב"ד ומנהג שאבי הבן עומד על המוהל להודיעו שהיא שלוחו כדאמרי' בתענית אפשר קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד ע"ג ולפיכך התקינו הנביאים שביניה' שיהא מעמד בירושלים כהנים לוים וישראלי' להודיעם שהם שלוחים של כל ישראל. לגאון כשמברך אבי הבן להכניסו בבריתו העומדי' שם עונים אמן תחלה ואח"כ עונים כשם שהכנסתו כו' ומי שמקדים לומר כשם מלמדין אותו תחלה ושאילו מקמי רב יהודאי ב"ד שמלין במקום אב מי מברך להכניסו ואמר הכל מברכין ואע"פ שהאב מוהל מברך להכניסו ולפי שהאב מצווה על בנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה הוא מברך כי מהיום הולדו ואילך מצוה מוטלת עליו להכניסו בברי' ותורה ומצות ולהשיאו אשה וברכת האב על הבן הכל הוא. אלא שהעם העומדין משלימין לו הברכה ואומרי' כשם שהכנסתו לברי' כן תכניסהו לתורה ולחופה ולמע"ט שאלו הן מצות הבן המוטלו' על האב ומצאתי כשמברך על פדיון הבן הכהן אומר כשם שזכי' לזאת המצוה כן תזכה לקיים כל מצות התורה ויש מקומו' כשמגיע לי"ג מברך בשם שפטרני מעונשו של זה ובב"ח תמצ' עיקרה המברך אומר אשר קידש ידיד מבטן וחוק בשארו שם וצאצאיו חתם באות ברית קודש ע"כ בשכר זו אל חי קיים אלקינו צורינו צוה להציל ידידות שארנו משחת למען בריתו אשר שם בבשרינו בא"י כורת הברית ושמעי' דאיתשל מרבי' האי גאון ז"ל אם ציוה או צוה והשיב ציוה ולא צוה ובהלכות אל חי יהא חלקינו צורינו. צוה להציל ידידות שארינו משחת י"מ אל חי הב"ה שהיא חלקינו וצורינו צוה להציל. יש סומכין על ב"ר ונתתי לך ולזרעך אחריך והייתי להם לאלקים אם בניך מקבלין אלוקותי אני הוה לאלקים פטרון:

אם לא אין אני הוה להם לאלקים פטרון ואם נכנסין לארץ בניך מקבלין אלקותי אם מקיימין את המילה נכנסין לארץ ואם לאו אין נכנסין לארץ כו':

אמר הב"ה לאברהם ונתתי לך ולזרעך אחריך עד עולם וגו' והייתי להם לאלקים ע"מ ואתה את בריתי תשמור ומסתבר' לן לפי שהמוהל והמוצץ ידו ופיו מלוכלכות בדם הברית היה מנהג שא' מוהל וא' מברך לפיכך אמר המל ואמר המברך ושמעתי שמנהג טליטולא וכל סביבותי' המל מברך על המילה והחזן נוטל ומברך אקב"ו:

ומנהג ליתן מן היין בפי התינוק אחר ברכת היין ואחר כורת הברית ואח"כ נהגו להתפלל על הקטן או"א קיים את הילד הזה לאביו ולאמו כו' ובקשת רחמים אינה הפסקה כדפרי' בכסוי הדם וכן בהבדלה ר"ע מאריך אחר הבדלה כמה ענינים בתפלה וי"א כיון שנתן היין בפי התינוק לאו הפסקה. ויש סדרים כתוב בהן אומר כורת הברית ושותהו ירושלמי ר' יעקב איש כפר נטוראי שרי הורי בצור למיגזר בשבת' בן ישראל הבא על הנכרית מהכא ויתילדו למשפחותם לבית אבותם שמע ר' חגי אמר איתיני' דילקי א"ל מן הקבלה את מלקני כו' עד חביט חבטא דהיא טבא בקלט' ואית' נמי בב"ר:

וקטן שנולד כשהוא מהול אמרי רבוות' דלא מברכין על המילה אא"כ נראי' לו ערלה כבושה מיהו לסבר' דידהו להכניס בברית אשר קידש מברכין אבל על המילה לא דמשמע דס"ל כמ"ד דחיישינן שמא ערלה כבושה ואין מברכין על הספק ואנן כתבי' בהלכות כסוי הדם מאי דמברכינן אבל לסברא דילן ודאי ערלה כבושה הוא ומברכין על המילה ואפי' לסברא דרבוות' כיון דקי"ל צריך להטיף ממנו דם ברית ויברך על המילה או להטיף ולא חזינן לסברא דידהו אי מברך מידי או לא:

ותשובה לגאון ממזר אעפ"י שהורתו באיסור מטיפה כשרה הוא וה"ה כישראל לענין ירושה וכל דבר כדתנן מי שיש לו בן מ"מ פוטר את אשתו מן החליצה ומן היבום וחייב על קללתו ועל הכאתו וה"ה כישראל לכל דבר ואמרי' בכל מקום לאתויי מאי לאתויי ממזר והלכתא מברכין עליו ברכת המילה עד כורת הברית אבל לבקש עליו רחמים