ספר העיטור חלק ב מ

רבה ור"א ס"ל כרב דאמר הלכה כר"ש בשלא עירבו אבל עירבו גזרי' דלמא אתו לאפוקי מאני דבתים לחצירות והתם נמי אמרי' בשני דיוטאת אמר רבא ל"ש אלא שלא עירבו אבל עירבו מותר ואי לא עירבו אמאי אסור אמר רב אשי דלמא אתי לטלטולי מאני דבתים לחצר ש"מ דכולהו אית להו האי גזרה. ובפ' כל גגות גבי שתי חצירות אחת עירבה ואחת לא עירבה וחורבה א' ביניהם כו' האי סוגיא נמי כרב אזלא וקי"ל כוותי' והא דאמרי' פעם א' שכחו ולא הביאו איזמל מע"ש והביאו בשבת ומסקנא שלא ברצון (יא) ר"ש אומר א' גגות וא' חצירות וא' קרפיפות כולן רשות א' להן התם איכא למימר בשעירבו הוה וס"ל כשמואל וכר"י דאפילו עירבו שרי ולא גזרי' דלמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחצר ואינהו דעבדי כר"ש שלא ברצון חכמים (יב) וליתא לההוא עובדא ואיכ' למימר בשלא עירבו אלא ברצון חכמים וכהלכתא דהא דאמר באיזמל העמידו דבריהם במקום כרת בשעירבו כדפי' והכין היא סברא דילן ורבוות' קמאי נמי אסרי לאתויי דרך גגות ודרך חצירות ודרך קרפיפות ורבי' אלפסי הכין כ' דליתא הל' כר"ש לגבי איזמל ואעפ"י דאמרי' בפ' כל גגות הל' כר"ש בהא קי"ל הלכה כרבנן וה"נ איפסקי הלכה כר"ע בהדי' דאמר כל מלאכה שאפשר וכו' ותו הא אמר רבא הזאה ערל ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת איזמל מאי היא וכו' ואיכ' מנייהו מאן דמסייע להא מלתא ממעשה דאשכחן בתלמוד א"י רב שמואל בר אבדימי הו"ל עובד' למיגזר רב שישנ' ברי' אנשיון מייתי איזמל שאל לר' מונא א"ל ידחה למחר שאל לר"א א"ל משתי קנדיטון לא אנשיתן איזמל אנשיתן דחה למחר ואנן ק"ל הא פסק' חד' דהא אפסק' הלכת' בהדי' כר"ש דכולן רשות א' הן ומותר לטלטל בכולן ואפילו בשבות דעלמ' מכ"ש לדבר מצוה:

ועוד הא עבדי' כר"ש דאמרי' לעיל אמר רבין בר רב אדא פ"א שכחו ולא הביאו וכו' וקיי"ל מעשה רב והנהו ראיות כולהן דגמרין מנהון רבוותאי דלא מייתי ליה דרך גגות חצירות וקרפופות איכא פירכא לכל חדא מנייהו וליכא למיגמר מינייהו דהא דאפסקא הלכתא כר"ע דאמר כל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינו דוחה את השבת ליכא למיגמר מינה אלא דלא דחי שבת ומייתי דרך רה"ר כר"א אבל לאתויי דרך גגות וחצירות לא שייכא בהא מלתא כלל אלא פלוגתא דר"ש ורבנן היא דרבנן סברי דרך גגות אית בהו איסורא שבות ולא דחינן להאי איסור' אפי' במקום מצוה ור"ש סבר כולן רשות א' ומותר לטלטל בהן אפי' במידי דרשות וכבר איפסקא הלכתא כר"ש והא דאמר רבא ערל הזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת לאו סברא דידיה קאמר ולאו הלכה נמי קפסיק אלא סברא דרבא קא מדכיר דאית להו דהבאת איזמל דרך גגות יש בה משום שבות ואוסרין לה במקום כרת וכיון דהעמידו דבריהם במקום כרת בא רבא וחשב לה בהדי ערל והזאה שהם דבריהם והעמידו במקום כרת ור"ש חלק באיזמל על רבנן ואמר דליכא בה מלתא אסורא כלל בדרך גגות כמו שפירשתי ור"ש נמי אית ליה הא דרבא דלא פליג ר"ש עלייהו דרבנן אלא בכלים ששבתו בחצר אבל בכלים ששבתו בתוך הבית א"ל לר"ש דאסור והעמידו דבריהם במקום כרת הלכך ליכא ראיה נמי מהא דאמר רבא ערל הזאה ואיזמל מאן דאמר נמי דר"ש יחיד במקום רבים. ואין הלכה כיחיד הנ"מ היכי דלא אפסקא הלכתא בהדיא אבל הכא הא איפסק בחדא כר"ש ועבדין עובדא נמי כוותי' וההיא מעשה נמי דאשכחן בתלמוד ירושלמי ליכא למגמר מנה דאסור לאתויי דרך גג דהא אמר ידחה למחר משום דלא הו"ל איזמל בשבת בחצר דהא אר"ש לכלים ששבתו בתוך החצר ולא לכלים ששבתו בתוך הבית ולא לאפוקי מר"ש אתא אלא מדר"א אתא ואפילו תימא לאפוקי מר"ש לא סמכי' אלא אגמרא דילן והדין סבר' דילן. ולית בה ספיקא ע"כ כ' רבינו אלפסי ז"ל ואיכ' מ"ד רב אשי ברצון ר"ש ה"ק:

הכא באיזמל ששבת בתוך הבית הוה כר"ש שאוסר בדבר הרשות ומתיר בדבר מצוה וע"כ אמר הגאון זה שעשה ע"פ ר"ש אין הלכה כמותו וגמירנ' מעובד' בתר' דאמרי' מבוי שלא נשתתפו בו דאי לאו דמותר לטלטל בכולה לא היו מתירין באיזמל ולא נהיר' לן דככלים ששבתו בחצר לרבנן דמי ול"ש בין לדבר מצוה בין לדבר הרשות ותו מהדר תלמוד' אהיתר' ונסיב לה מתני' לאיסור' דקאמר ולא לכלים ששבתו בתוכן ואנן כתבי' מאי דס"ל דהלכ' כר"ש בשלא עירבו בו ערבינן כשעירב כרב מבוי שלא נשתתפו קי"ל כרבנן דאתמר מבוי שלא נשתתפו בו עירבו חצירות עם בתי' אין מטלטלין בו אלא בד"א לא עירבו מותר לטלטל בכולן וטעמא דרב אשי דאמר מי גרם לחצירות שנאסרו על המבוי בתים. ש"מ דהכי קי"ל דהיכא שעירבו בתים עם החצירות אסורין החצירות עם המבוי אבל לא חצירות וקרפף דמבוי דרשות א' הן וכן הלכתא ואין זה מקומו להאריך אלא כל מכשיר שבדבר הרשות אסור בדבר מצוה נמי אסורין דהא קי"ל כר' יעקב דאמר מכשירי מילה לא דחי שבת והיכא ששכח ולא הטמין חמין מע"ש דין הוא נמי מכשירי מילה ולא דחי שבת אלא דחיין לה למילה לבתר שבתא ואפילו לר"א דאמר מכשירי מילה דחי שבת הנ"מ היכא דגבר' חזי כדאמר בפסח שני לדברי ר"א קטן בריא מחממין לו מים חמין להברותו ולמולו דהא חזי קטן חולה אין מחממין לו חמין להברותו ולמולו דהא לא חזי ואמר רבא אי בריא חמין ל"ל. אלא א"ר הכל אצל מילה חולין הן ול"ש בריא ול"ש חולה אין מחממין להברותו ולמולו דהא לא חזי כ"ז שלא ירחצוהו בחמין חולה הוא וקטן חולה ממתינין לו עד שיבריא והל' אפילו לר"א דאמר מכשירי מילה דוחה שבת הכא לא דחי דהא לא חזי למילה בלא חמין ואי לית לי' א"נ אשתפיך חמימי וכן בחול שאינו במקום מוכן שיהא לו חמין להברותו ולמולו (יג) ומאי דכתב בה"ג בתרי דוכתי הכל אצל מילה חולין וא' בריא ואחד חולה מחמין לו מסת' לן דטעותא היא ומכשירין דמקמי דלא דחי שבת דוקא היכא דליכא גוי אבל אי איכא גוי אמרי' לי' לגוי דליתי איזמל או לאחומי חמין ומס' לן כלישנא קמא דבה"ג כדגרסי' בעירובין ההוא ינוקי דאשתפיך חמימי אמר רבה לית' לי' מגו ביתא א"ל אביי והא לא ערבי א"ל ניסמוך אשיתוף והא לא שתפו אמרי' לי לגוי דליזיל ולייתי לי' אמר אבני בעי לאותובי למר ולא שבקו רב יוסף דא"ר כהנא כי הוינא בי ר"י בדאורייתא אותבינן תיובתא כו' א"ל רב יוסף מה בעית מימר לאותובי א"ל הזאה שבות ואמירה לגוי שבות מה הזאה אינה דוחה את השבת אף אמירה לגוי אינה דוחה את השבת וא"ל שפיר (יד) עבדית דל"ש לך בין שבות דאית בי' מעשה לשבות דלית בי' מעשה והכין לישנא דרב אחא משבחא ותשובת הגאונים ורש"י ז"ל ל"ג בה דתניא הזאה שבות ול"ג נמי דהא מר לא אמר זיל אחים לי' והאי עובדא מקמי מילה הויא דאי לבתר מילה אשתפיך מייתי ליה ע"י נכרי מחצר אחרת וא"ל לגוי אחים לי משום דאמירה לנכרי שבות דלית בה מעשה היא ואי משום טעמא דהכל אצל המילה חולין וכל צרכי חולה נעשה ע"י נכרי בשבת ואר"ה כל דבר שאין בו סכנה אומר לנכרי ועושה מש"ה לא שרינין לי' דהא לאו חולה אלא אצל מילה דאי לא מהלי לי' לאו חולה הוא הלכך אי לאו טעמא דשבות לא מהלינן ליה ולא מחללין שבת עלוי' ודחו ליה עד למחר כי היכי דתנן פסח אפי' במקו' שבות משום דאית בה מעשה היא אבל הכא משום שבות דלית בה מעשה אלא אמירה לחודה ולא דחי לה מילה בזמנו וכל מכשירי מילה עושין ע"י נכרי למימר לנכרי לצבותי' ואיתויי איזמל אחרינ' או איפגום ולאחמומי חמין ולאברי' ינוק' כפסק' דרבוותאי קמאי ה"ה כל מידי דמצוה עבדינין ע"י נכרי דמשום דלא ידחו מצוה וקרוב אני לומר דהדלקת נר בשבת מצוה בשעת אכילה מדליקין ע"י נכרי בשבת ולא צרכי חולה שאין בו סכנה מקיים מצוה דהא קי"ל כ"ד שאין בו סכנה אומר לנכרי ועושהו וא"ר המנונא כ"צ חולה נעשין בשבת ע"י נכרי ואפי' אבות מלאכות ולא עדיף ישוב א"י מקיום מצוה בזמנה דאמרי' כותבין עלי' אונו ואפי' בשבת ואסיקנ' אומר לנכרי ועושה ואע"ג דאמיר' לנכרי שבות משום דאמרי' משום ישוב א"י לא גזרו רבנן ה"נ ל"ש ורבי' אלפסי צוה להגיה בהלכות (טו) דילי' והאי מימר' דכתיבנ' הכי אשכחנ' לי' בה"ג ועינינ' לי' ואשכחנ' דלאו מילי דסמכי נינהו ומגופ' דההי' עובד' ולפת דאסור למימר ליה לנכרי לצבותי' או לאתי' דרך ר"ה מדקאמר דהא מר לא א"ל זיל אחים ליה מכלל דאסור למימר לנכרי זיל אחים וכמה מרבוותא טעו בההי' מימר' דקס"ד דהא דאמרי' ול"ש לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה דשבות דהזאה מעשה בידים ואמירה דבור' בעלמ' היא ואקשי' בה הכי ואמרי הואיל ואמירה שבות דלית ביה מעשה היא מה לי אחים מה לי אתויי לי' תרווייהו שבות דלית בה מעשה ושרי ואטעי לכולהו נוסחא דגירסא דקס"ד דליכא בגמ' דהא מר לא א"ל זיל אחים