ספר העיטור חלק ב כג

בבהמה דכתיב ושור או שה ולא בחי' דכתיב שור ולא חי' כו' שה ולא עופות והלא דין הוא מה בהמה כו' ת"ל שה ולא עוף ותניא אותו וא"ב נוהג בנקבות ואינו נוהג בזכרים חנניא אומר בין זכרים בין נקבות ואר"ה בר חייא א"ש הלכה כחנניא ול"ש אמא וברא ול"ש אבא וברא אסור דחוששין לזרע האב וכ' רבינו אית מ"ד דליתא לדחנניא דהא א"ל רבא לשמעי' כי עיילית לי' דוכרינייתא (ד) בהו ספק וכו'. ותניא רי"א פרדה שתבעה אין מרביעין עלי' לא סוס ולא חמור אלא מינה, וא"ר יצחק ושמעי' אמרו הל' כר"י בפרידות והל' כר"י דאין חוששין לזרע האב ואית מ"ד אם יתברר דהוא אביו ודאי אין שוחטין או"ב ביום מ' דהא א"ש הלכה כחנניא ומס' דליתא לדחנני' הדין הוא סברא דילי' ומס' דהלכה כחנניא דקרא מסייע לי' דכתיב אותו משמע זכר וכתיב בנו מי שבנו כרוך אחריו דמשמע נקבה. והלכתא נוהג בין בזכר בין בנקבה ואע"ג דהלכה כר"י בפרדות הא אמרי' דר"י ספוקי מספקא לי' אי חוששין לזרע האב אי לאו והלכך אין מרביעין עלי' אלא מינה לחומרא וגבי או"ב חוששין לחומרא ול"ק הלכתא אהלכתא וכ"פ רב אחא והא דאמר לשמעי' כי עיילית וכו' אלמא אין חוששין לזרע האב וסימנין דאורייתא ליתא דהא קי"ל בעלמא סימנין דרבנן (ה) בפ' כסוי הדם. וכן לענין או"ב חש"ו ואחרים רואין אותן אסור למישחט אחריהן בינן לבין עצמן ר"מ מתיר לשחוט אחריהן בינן לבין עצמן:

וחכמים אוסרין ואסיקנא מה הוה עלה ת"ש דשלח ר"א לגולה הורה ר' כר"מ וכן הלכתא ת"ר או"ב נוהג בכלאים ובכוי. רא"א כלאים הבא מן העז ומן הרחל או"ב נוהג בו מן הכוי אין או"ב נוהג בו ואר"ח הכל מודים בהיא צבי' ובנה תיש שפטור והכל מודים בהיא תישה ובנה צבי שהיא חייב דשה אמר רחמנא. ובנה כ"ד. ואסיקנא לענין או"ב משכחת לה בין בתיש הבא על הצבי' בין צבי הבא על התיישה וילדה בת:

ובת ילדה בן ושחט לה ולברה בתייש הבא על הצבי' לאיסורא:

. ובצבי הבא על התיישה למלקות וקי"ל כרבנן דבכולהו איכא איסורא למלקות לבר מצבי' ובנה תייש דפטור ור"ח ס"ל כי"א דאמרו כוי זה בא מן התייש ומן הצבי' ולר"י דאמר כוי בריה בפ"ע הוא או"ב נוהג בו:

כדתניא כוי יש בו דרכים שוה לחי' ויש בו דרכים שוה לבהמה ויש בו דרכים שוה לחי' ולבהמה:

ויש בו דרכים שאינו שוה לא לחיה ולא לבהמה. כיצד שוה לחי' דמו טעון כסוי כדם חיה ואין שוחטין אותו ביו"ט:

וכ' בפרק אחרון דבכורות והיכא דשחיט ולא אישתחיט שפיר שרי למישחט ברה בתרה דתנן השוחט ונמצאת טרפה השוחט לע"ז ר"ש פוטר וחכמים מחייבין השוחט ונתנבלה ביד הנוחר והמעקר פטור משום או"ב ואר"ח בר אבא אר"י ראה ר' דבריו של ר"מ באו"ב ושנאו בל' חכמים והשוחט ונמצאת טרפה והשוחט לע"ז אעפ"י שאינה שחיטה ראוי' אסור למשחט ברא בתרה והשוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר שרי:

ואו"ב דאסור דוקא דאיתיליד אבל שחט לה לחיותא ואשכח לה ולד לא מחייב משום או"ב:

דכתי' שור או כבש או עז כי יוולד לא מתקרי בן עד דנפיק לאויר העולם וכתיב הנך הרה ויולדת בן:

כן בדוד ה"א בני אשר ממני:

ואם יצא ראשו ה"ה כילוד:

ואם בן ח' ניתר בשחיטת אמו דתנן השוחט את הבהמה ומצא בה בן ח' חי או בן ט' מת קורעו ומוציא את דמו. מצא בה בן ט' חי טעון שחיטה וחייב באו"ב דר"מ:

וחכ"א שחיטת אמו מטהרתו וקי"ל כרבנן ואע"ג דקי"ל עובר לאו ירך אמו הוא הכא שרי דכתיב בבהמה כל שבבהמה תאכלו:

ירו' בהמה בבהמה תאכלו ולא שקץ. בבהמה תאכלו ולא עוף. רב אושעי' בעי מה בינ' לבין זיזים שבעדשים ליתושין:

שבכליכן לתולעין שבתמרה תמן בגופי' הן הכא אינן בגופו ואפי' מצא בן ח' חי קורעו ומוצי' את דמו ודמו אסור לכתחלה כדם המובלע באיברים שהוא בלאו ודוקא שלא הפריס עג"ק אבל הפריס עג"ק בעי שחיטה וחייב באו"ב ודינו כבהמה מעליא לבדיקת סכין ולריאה ולי"ח טריפות וניחא לדר"ש שזורי דאמר אפי' חורש בשדה שחיטת אמו מטהרתו וההוא בן פקועה דנפל עלה דובא ושחטי' שלא מדעת הוי דאין דריסה א"נ בגסה הוה וצ"ע בבן ז' שהפריס עג"ק אי דינו כבן ט' קרעה ומצא בה בן ט' חי טעון שחיטה לפי שלא נשחטה אמו והשוחט את הטרפה ומצא בה בן ט' חי קיי"ל כרבה דאמר מותר בשחיטה דארבע סימנים אכשיר בה רחמנא. ומס' בעסקא שחיטה כגון או"ב הלכה כרבנן מדקתני לה למתני' בלשון חכמים דקתני חכ"א שחיטת אמו מטהרתו אבל חלבו ושמנו וגידו אפי' לא הפריס אסור כר"מ דאמר ונוהג בשליל וחלבו אסור דקי"ל כר"י דאמר הושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב מבן ט' חי ואכל רי"א חייב דחדשים גרמי ואפי' לר"ל דא' פטור הנ"מ בהושיט ידו למעי בהמה דליכא אוירא אבל איכא אוירא כגון בן פקועה אסור כר"מ דאי כרבנן לידה בעי ש"מ דתרווייהו ס"ל כר"מ וכללא דקי"ל ר"מ ור"י הל' כר"י לאו כללא הוא דהא במבשל בשבת אר"י כי מורה רב לתלמידי' הורה כר"מ כי דריש בפירקא דריש כר"י משום ע"ה וגבי גיד דפליגו ר"מ ור"י הל' כר"מ כדאמרי' גבי בר פאולי דאורי לך כר"י אורי אבל הל' כר"י דכל גבי חלב וגיד אזלינין לחומרא ועוד דהל' כר"מ בגזירתי' והלכך הל' כר"מ והא דאמר ר"ח השוחט את הבהמה ומצא בה בן ט' חי טעון שחיטה אפי' לא הפריס עג"ק אינו ניתר בשחיטת אמו והיא הילכתא דהא אתמר משום ר"ח כוותיה ור' חייא נמי כוותיה משמע דכולהו ס"ל כר"מ דאמר בן ט' חי טעון שחיטה ההיא (ו) השוחט את הטריפה ר"מ ככולהו ונוסחא דרש"י הכי היא ואפי' לרבנן קאמר לה דאסיקנא ד' סימנין אית לה לההיא ומתכשר או בסי' דאמא או בסי' דידה והלכך השוחט את הכשרה ומצא בה בן ט' חי ניתר בשחיטת אמו ואין או"ב נוהג בו בשלא הפריס עג"ק כדברי רבא ודוק' בן ט' חי דחלבו וגידו אסור כר"מ אבל בן ח' חי או בן ט' מת אפי' לר"מ חלבו וגידו מותר כדאמר מחלוקת בבן ט' חי והלך ר"מ ור"י לשיטתו ואיכא מ"ד דלגבי גיד כי היכא דפליגו בבן ט' ה"נ בבן ח' חי או בבן ט' מת:

דא"כ היכא אמרינן בריש פירקא ולדות קדשים במעי אמן הן קדושים:

וקא סליק נוהג בשליל ואיסו' גיד איסור קודש בהדדי הדדי קאתו והא דאמרי' בר"פ ול"ד לבן ח' חי דהתם כיון דאתילידי לי' לולדות קדשים והו"ל בן ט' איגלאי מלתא למפרע דמעיקרא איסור גיד חל עלי' ורבי' אפרים פסק בן ט' חי טעון שחיטה וחלבו אסור:

ואינו ניתר בשחיטת אמו וחייב באו"ב ואפי' לא הפריס:

ואתי' סייעתא מהושיט ידו למעי בהמה ותלש חלבו ומהא דר"ח דכולהו ס"ל כר"מ ודר"ח ליתא כדפרישית והרב המחבר ובעל הלכות נמי כתבו היכא דלא הפריס לא בעי ניקר וחלבו מותר וניתר בשחיטת אמו ומשמע דס"ל דהאי דאסר ר"י בהושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב חי דאסור משום שלא נשחט' הבהמ' היא דכי שרו ליה רבנן כשנשחטה הבהמה משום דכתי' בבהמה כל שבבהמה תאכלו:

אבל היכא דלא נשחטה ד"ה אסור.:

ואנן ס"ל וכן דעת רש"י דפלוגתא אפי' נשחטה הבהמה:

ופלוגתא אליבא דר"מ דאמר טעון שחיט' דלר"י דאמר חדשים גרמי ולר"ל חדשים ואוירא גרמי והכא ליכא אוירא:

דהא הושיט ידו לפנים:

אבל לרבנן דס"ל אין טעון שחיטה ס"ל חדשים ולידה גרמי ולא מקרי בהמה לאסור חלבו ודמו עד שיוולד:

כדכתיב שור או כשב או עז כי יוולד ול"ש נשחט' הבהמה ול"ש לא נשחטה תלש חלב מבן ט' חי מותר דכתי' בבהמה כל מה שבבהמה תאכלו דא"א דפלוגתא בלא נשחטה היכא מקשה לר"י מהא דמוציא מכלל שליל. התם ודאי נשחטה הבהמה דהכי היא מותר כחלב חיה והיכא מקשה ליקרב הא לאו בר הקרבה היא. אלא ש"מ דפלוגתא בנשחטה והא דשליל בנשחט' וכגון שהושיט ידו למעי בהמה ומדפליגא אליבא דר"מ:

ש"מ הלכה כר"מ וכר"י דאמר חדשים גרמי.:

ורבי' אלפסי פירש כר"י דאמר אין נוהג בשליל ורובו מותר וניתר בשחיטת אמו ואין או"ב נוהג בו ואנן כתבי' מה דס"ל:

והיכא שהוציא ולד ראשו קודם שחיטה אעפ"י שהחזירתו ושחט את אמו אין שחיטת אמו מטהרתו דתנן הוציא את ראשו ה"ה כילוד וחייב משום או"ב וטעון שחוטה לולד בפ"ע:

ואסור לשוחטו עד יום ח' אבל הוציא עובר את ידו והחזירה מותר באכילה ודוקא עובר אבל אבר אסור כדגרסי' אר"י א"ר אבר עצמו אסור מ"ט דא"ק ובשר בשדה טריפה לא תאכלו:

כיון שיצא חוץ למחיצה נאסר ועולא אר"י אבר עצמו מותר וקי"ל כרב דהא איתותב ר"י במערבא מתני הכי רב אמר יש לידה לאברים ורי"א אין לידה לאברים מה בינייהו איכא בינייהו לאסור מקצת אבר שבפנים ופי' רב אלפסי דאפלוגתא דרב ור"י קאי דר"י סבר אין לידה לאיברים אלא היוצא בלבד הוא דאסור ושבפנים מותר ופי' הל' כר"י ומס' אתרי לישנא קאי דרב אליבא דמערבא דנקיט לישנ' יש לידה לאברים:

מיעוט אבר אסור:

וללישנא קמא אליבא דרב מותר. אבל לר"י דאמר אין לידה ליכא מידי בין לישנא קמא ללישנא בתרא דר"י קאמר אין לידה ואפי' אבר עצמו שיצא מותר וקיי"ל כמערבא אליב' דרב לחומר' וכל האבר שיצא אסור ואפי' מה שבפנים אעפ"י שהחזירו ושחט את אמו אסור אבל העובר ניתר בשחיטת אמו ומקום החתך נמי מותר כדאסיקנא והכי מס' דא"כ מאי דוקי' דוחקי' למימר או"ב מיעוט אבר שבפניה (ז) ליכא למיסר אבר שבחוץ כפלוגתא דלישנא קמא והלכך סוגיין כרב דאמר יש לידה כדברירנא:

שחט פרה ואח"כ שחט שני בני' סופג שמונים שחט שני בני' ואח"כ שחטה סופג