ספר העיטור חלק ב קיח

אמר"ח בהמה חצי' של גוי מותר לשוחט' ביו"ט דאפשר לכזית בשר בלא שחיטה עיסה חציה של גוי וחציה של ישראל אסור לאפותה ביו"ט דאפשר למיפלגי' בליש' והא דתניא עיסת כלבים בזמן שהרועה אוכל ממנה חייבת בחלה ונאפת ביו"ט שאני כלבים דאפשר לפייסינהו בנבילה ומס' אליבא דר"ח בעי' דאי' לי' נבלה דל"ל הואיל:

אבל אנן דקי"ל כרבה אע"ג דלית ליה (א) הואיל בעי מני' מרב הני בני באגי דשדי עלוהי קמחא דבני חילא מאי לאפותה ביו"ט:

א"ל חזינן אי כי יהבי ריפתא לינוקא לא קפדו כל חדא וחדא חזיא לינוקא ושרי ואי לא אסור ופרכינין עלה מהא דשמעון התימני שלא בא אמש לביהמ"ד ושחרית פגע בו ר"י בן בבא א"ל בולשת של גוי' בא לעירנו ובקשו לחטוף את העיר ושחטנו להם (עגל) ופטרנום. א"ל תמה אני אם לא יצא שכרכם בהפסדכם:

שהרי אמרה תורה לכם ולא לגוים ואמאי הא חזי למיכל מני' אמר ר' יוסף עגל של טרפה הוא והא חזי לכלבים היינו דקאמר לכם ולא לכלבים. והא דרב ליתא. ואע"ג דלא קפדו אסור. ולא אמרינן כל מידי דחזי לישראל לאכילה שרי למיעבד כדאמרי' ופליגא דר' יהושע ב"ל דס"ל מזמנין את הגוי בשבת ולא חיישי' לשיורי כוסות ואין מזמנין את הגוי ביו"ט שמא ירבה בשבילו:

וכן הלכתא. ומדלא קאמר ובלבד שלא ירבה בשבילו. ש"מ שאין לו לומר אזמין ולא ארבה דשמא ירבה אבל בתר דגמר בישולא א"ל אי ניחא לך במאי דמטריח לן לחיי ואי לא אטריחו אדעתי' דידך לא מטריחינן והלכתא איתא לריב"ל ואיתא לר"ח דאמר עיסה של ישראל ושל גוי אסור לאפות ביו"ט והא דעיסת כלבים משום הואיל כדברירנא לעיל ודקשיא לרבינו אפרים הא דקי"ל כר"א דאמר לא תקרא לה שם עד שתאפה דאפי' מה דלא חזי ליה התם במי משום הואיל הוא. ולכתחלה נמי שרי משום דלא אפשר ור"ח דאמר האופה מיו"ט לחול לוקה משום דל"ל הואיל כר' יהושע כדברירנא לעיל ת"ר אך אשר יאכל לכל נפש שומע אני אף לנפש בהמה במשמע כענין שנאמר ומכה נפש בהמה ישלמנה ת"ל לכם ולא לכלבים דריה"ג. א"ל ר"ע לכל נפש אפילו נפש בהמה א"כ למה נאמר לכם לכם ולא לגוים כו' ופס' רבותא כריה"ג דסתם לן מתני' (ב) דעיסת כלבים כוות' וסתם במתניתן ומחלוקת בבריתא הלכה כסתם ומס' דוקא מידי דלא הוה מוכן מעיו"ט לא לאדם ולא לבהמה כגון סופלין דקס"ד שלא היו מוכנין מעי"ט לא לאדם ולא לבהמ' עד שיאכל האוכלין שעליו ואין מטלטלין וכגון עיסה שאינה מוכנת עד שתאפה אבל אם היה דבר מוכן לאדם או לבהמה אפילו לר"י מטלטלין ומאכילין לה אפילו בשבת כדתנא מאכילין את החצב וכו' א"ל ר"נ א"כ יטלטלי' חבילי זמורות שהן לפילים זה הכלל כל שהוא מן המוכן מטלטלין שאינו מן המוכן אין מטלטלין ושעורים וכל דבר המוכן מטלטלין ושעורים מוכנים לבהמתו מעיו"ט וגרסינן קודר קב חיטים וכו' וצדין חי' ועופות ונותנין לפניהם מזונות ומתירין פקועי עמור משום דמוכסן הם דאלת"ה מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים כמאן הא בשבת כתיב לכל נפש אלא משום הכנה. ותניא חבילי קש וחבילי זרדים אם התקינו למאכל בהמה מטלטלין אותו וספלי לחיות' שרי הואיל וחזין להסקה ואי' מ"ד הלכה כריה"ג לענין אפי' ובישול אבל לענין טלטול הלכה כר"ע. דהא איכא כמה סתמי' ויש מחכמי הדור דפסקו כר"ע משום דקשי' לי' כל הנו והא דאמרן מטלטלין להן אגב ריפתא מ"ס דאיכא עלייהו פת מעיקרא דומיא דבנינא אגב קוטמא אבל אניחו פת לא קאמר דהא קי"ל דלא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד:

מחלוקת יח בש"א לא יחם אדם חמין לרגליו אלא א"כ היו ראוין לשתי' ובה' מתירין ועושה אדם מדורא להתחמם כנגד' וב"ש אוסרין וכ' רבי' אלפסי דוקא לרגליו אבל לגופו לא כדתנן אמרו להן חכמים בחמין שהוחמו ביו"ט אסורין ברחיצה ומותרין בשתי' ולענין רחיצה בחמין שהוחמו בע"ש דוקא בשבת אבל ביו"ט מותר לרחוץ כל גופו בחמין שהוחמו בעיו"ט דלא דבר שחייבין עליו משום שבות אלא משום גזירה. וכי נגזר בשבת אבל ביו"ט לא גזר ומס' בין קטן בין גדול אסור כל גופו ירושלמי חד פליסוף שאל לבר קפרא אבינו שאל לר' לוי סריסא מותר לשתות ואסור לרחוץ א"ל אם תראה סריס מתחבק עד אשתך שמא אינו רע לך א"ל אין א"ל ומכי היא לך כלום א"ל שלא תתפרץ וה"נ שלא יתפרצו כיון שיצא א"ל תלמידי' רבי לזה דחית בקנה לנו מה אתה משיב א"ל והלא כבר נאמר אך אשר יאכל לכל נפש כו' כלומר רחיצה א"צ לכל נפש. וגרסינן התם חמין שהוחמו ביו"ט וכן חמין שהוחמו בע"ש וכו' ומסקא מרחיץ בהם כל גופו אברים אברים. ועושה אדם מדיר' ומתחמם כנגדה דב"ה וב"ש אוסרין ואע"ג דרחיצת גופו אסור לב"ה ה"מ רחיצה משום גזרה דמרחצאות ודבר שא"צ לכל נפש היא אבל מדורה מותר גרסינן בפי' המביא ההיא מדורתא ממטה למעלה שרי ממעלה למטה אסור וכן ביעתא וכן קדרה וחביתא ופוריא:

מחלוקת יט ג' דברים ר"ג עוש' כדברי ב"ש אין טומנין החמין מיו"ט לשבת ואוקמיהו רב בשל' הניח ע"ת הרי אופין לו ואפ"ה ב"ה מתירין ר"ה לטעמי' דאר"ה מי שלא הניח ע"ת הרי אופין לו פת אחת וטומנין (א) לו קדרה אחת ומדליק לו את הנר. ר' יצחק אמר אף צולה לו דג וכן הלכתא דקי"ל צרכי שבת נעשין ביו"ט וכדי חיי' שרי אע"ג שר"ג מחמיר הלכה כב"ה ירוש' לא עירב ולא עירבו לו אחרים רי"א צולה לו דג ר"ה מחמין לו חמין שמואל אמר מדליקין לו את הנר. תני ר' ממלא לו חביות של מים ומדליק לו את הנר. מעשה באחד שהדיר את בנו לת"ת ובא מעשה לפני ר' יוסי בן חלפתא והתירו לו למלאות חביות של מים ולהדליק לו את הנר ורבי' אלפסי לא אתיא הא דר"ה והלכתא היא:

מחלוקת כ' אין זוקפין את המנורה ביו"ט כדב"ש מאי קעביד הכא במנורה של חוליות עסקי' משום דמחזי כבונה ופיר"ח טעמייהו דב"ש דאמרו יש בנין בכלים ויש סתירה בכלים וב"ה מתירין דאין סתירה ואין בנין וקשי' לרבוותא דאמר' במס' שבת במנורה של חוליות בין גדולה בין קטנה אסורה ומוקמינין לה כגון שצריך אומן להחזירה תוספתא של בית ר"ג לא היה זוקפין את המנורה ביו"ט. ומעשה שנפלה מנורה בלילי יו"ט ברומי לפני ר"ג וזקנים עמד ר"ע וזקפה א"ל ר"ג מה לך שאתה מכניס ראשך בין המחלוקת א"ל למדתנו רבינו אחרי רבי' להטות אעפ"י שאתה אוסר והן מתירין הלכה כמרובין:

אמר ר' יהושע משום ר"ג מטלטלין מנורה ביו"ט אבל לא זוקפין והלכה כב"ה עולא איקלע לבי רב יהודא קם שמעי' וזקפי' שרגא איתבי' הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר והמסתפק ממנו חייב משום מכבה ומכבה אסור ביו"ט א"ל לאו אדעתי'. אמר רב יהודא קונבא שרי ופי' רבינו אלפסי בהלכותיו ואינו דומה למסתפק ממנה שאין העצים מחוברים לה. בעי מני' אבא בר מרתא מאביי מהו לכבות את הנר מפני ד"א. א"ל אפשר בבית אחר אין לו בית אחר ואין לו לעשות מחיצה ואין לו לכפות עלי' כלי מאי א"ל אסור אותבי' אין מכבי' את הבקעת כדי לחוס עלי' ואם בשביל שלא יתעשן הקדרה מותר:

כס"א דר"ח ודרבי' אלפסי ההוא דר"י הוא. דאמר לכם לכל צרכיכם כי קאמינא אנא לרבנן ולכבות את הדליקה במקום דליכא סכנת נפשות מאי א"ל אסור וההיא דבקעת ר"י הוא וכ' רבי' אלפסי ש"מ דלית הל' כהא מתני' ואסור לכבות את הבקעת כלל וסמך רבי אהא דאומר הלכה כר"י ואין מורין כן ומס' ההיא ר"י היא (ב) דאמר מלאכה שא"צ לגופה פטור עלי' וגבי יו"ט מותר לכתחלה ולכם לכם ולכל צרכיכם לא שייך באיבוד ממון. ובנוסחא דילן ר"ש היא דאמר דבר שאין מתכוין מותר ירוש' בקעת סומכה לכותל בשביל שלא תכסכס ותני אין מכבין את הבקעת כו' ואם בשביל שלא יתעשן הבית והקדרה מותר:

א"ר חנינא בשאין שם אויר אבל אם יש שם אויר משליכו לאויר ודיו וא"ר כסא ויאות כן אין אמרין הדין קולוריתא שרי למשרף מינה ומכחיל מינה ביו"ט אתמהתא פי' א"כ שבשביל שלא יתעשן הבית והקדרה מותר נאמר שמותר לכחול את העין א"ר מונא כאן לשמור כאן לרפואה והכי מוכח בגמרא דילן דמקשינין מהא דבקעת לאביי דאמר אסור לכחול את העין וכר"י איפסק לה באין עושין פחמין א"ר איסו ויאות כו' תוספתא לא יתן אדם תבן ע"ג בקעת בשביל לשברה אבל מכניסה באור ושוברה. בעי מני' מאמימר מהו לכחול את העין ביו"ט כגון סוף אוכלא ופצוחי עינא מהו א"ל אסור. וה"מ מישראל אבל מגו' שרי דאמימר שרי למיכחל עינא ביו"ט. ואי' דאמרו אמימר גופיה כחיל עינא מגוי וא"ל רב אשי מה דעתך דאמ' עולא כל צרכי חולה נעשין בשבת ע"י גוי וא"ר המנונא כל דבר שאין בו סכנה אמר לגוי ועושה ה"מ דלא קמסייע בהדי' מר הא נמי מסייע בהדי' דקא עמוץ ופתח. א"ל איכא ר' זביד דקאי כוותי' ואמרו ליה מסייע אין בו ממש וה"מ במקום צער. אמימר שרי למכחל