ספר העיטור חלק ב קטז

יומא יבשה יפה מן הלחה ש"מ דבר שא"א לעשותו מעיו"ט שלא יהי' יפה כבו ביום מותר ודוקא מלישה ואילך אבל קצירה ותלישה אסור כדאיתא בירושלמי ויש שפרשו החם לא אפשר באכילה כך היא המובחר. אבל חרדל אפשר בלא מיתוק שא"צ אלא למפונקים וגבינה אפשר בלעדי' כי החלב טוב ממנה וליתא. ירושלמי מהו להעמיד חלב אם אתה אומר כן אף היא חולב למעמיד ביו"ט. גרסי' בחבית אר"י א"ש סוחט אדם אשכול ענבים לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה. אר"ח מדברי רבי' נלמוד חולב אדם עז לתוך הקדרה. אבל לא לתוך הקערה קסבר משקה הבא לאוכל ה"ה כאוכל ואי אית בי' פרורין מותר ותניא פלוגתא ביני רבוותא. איכא דמוקים להא דשמואל ור"ח ביו"ט ואיכא דמוקים להא דשמואל בשבת והא דר"ח בשבת. ואמר לית הלכתא כוותייהו לא ביו"ט ולא בשבת מהא דגרסי' בפ' חרש שנשא פקחות דאפי' לינק מן הבהמה ביו"ט לא התירו אלא במקום צער ופסקינין הלכה כר' יוחנן דמותר לסחוט כבשים ושלקות לגופן אבל לא למימהן ואם סחט למימיהם נעשין כמו שסחט זתים וענבים וחייב חטאת ולא יש הפרש בסחיטה למימהן בין קדרה לקערה אלא הכל אסור דהא סחיטת זתים וענבים בין לקדרה בין לקערה הוא. ש"מ דאין הלכה לא כרב ולא כשמואל ורבי' אלפסי דחה לההיא סברא דחרש שנשא פקחית דהיונק מן הבהמה סוחט משקין לתוך פיו היא וחולב לתוך הקדרה דמשקה הבא לאוכל היא ואוכל לתוך אוכל סוחט. ואי איתא דקשי' לי' גמרא הוה מותיב תיובתא מני' והא דקאמר ולא הפריש בסחיטתן בין קדרה לקערה נמי ליתא כדאיתא בהלכותיו והכי מס' דרב ושמואל דאמרו לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה ליכא מאן דפלוג וההיא מימרא דשלקין וכבשין מימרא באפי נפשה היא וכ"ש כבשין ושלקות דלתוך הקערה מותר ופ' כרב ושמואל וכר"ח ביו"ט ובכבשין ושלקות פ' כשמואל:

ומס' דרב ושמואל ור"ח בין בשבת בין ביו"ט איתא והלכה כוותי'. ובכבשין קי"ל כרב דהלכה כרב באיסורי ואע"ג דר' יוחנן פליג ליתא לההוא דר"י דהא תנא רבי מנשיא דאמר אינו חייב חטאת אלא על דריסת זתים וענבים בלבד והלכך פלוגתא דרב ושמואל לחוד היא והלכתא כרב. ועוד דכולהי אמוראי אמרי משמי' דרב לצירו אפי' לתוך הקערה מותר דהיינו כבשין ושלקות. והלכתא כבשין לגופו מותר למימיהם פטור אבל אסור ושלקות לגופן ולמימיהן מותר אפי' לתוך הקערה יראים שאמרו הנותן בשר למרק או שרה פת ביין ומחזיר לפיו חוששין לו מחטאת ליכא כלל. ואפי' למוצץ משקה וענבים בפיו מותר לכתחלה שאין דרך סחיטה בפיו אבל יניקה בפה לכתחלה אסור. וכל דבר שאין דרכו בכך לא גזרו רבנן ואינו תולדה וכן מה שאסר פירות ופרר פירורין שרוים משום טוחן ליתא אלא בסילקי ובסילתא דגזרי דאורחייהו בהכי:

מחלוקת יג בש"א אין משלחין אלא מנות ובה"א משלחין בהמה חי' ועוף בין חיין בין שחוטין תני ר' יחיאל ובלבד שלא יעשנו בשורה תנא אין שורה פחותה מג' בני אדם. ולרבינו אפרים שנראה שאחד מוכר ואחד לוקח וא' סרסור וג' מיני וג' גברי קם בתיקו. משלחין שמנים יין וסלתות אבל לא תבואה:

תניא רבי שמעון מתיר בתבואה של חטים לעשות מהם לודיות. שעורים ליתן לפני בהמתו עדשים לעשות רסיסין ומדברי רבי' נראה דהלכה כר"ש. ור' אפרים אמר דלית' לר"ש בתבואה דר"ש לטעמי' דל"ל מוקצה ולא מסת' דכה"ג אסור דאמרי' לא ימדוד אדם שעורים ליתן לפני בהמתו אבל קודר היא קב או קבים וכו' ותנן נמי חבילי קש וחבילי עצים אם התקינו למאכל בהמה מטלטלין אותן ותנן מתירין פקועי עמור אלא טעמא דת"ק דר"ש כדגרסינן בירושלמי ואיתימא דר"ש בשיטת ר"ע רבו דר"ע אמר לכל נפש אף נפש בהמה בכלל כן רש"א אף נפש בהמה בכלל ות"ק דאסור ס"ל כריה"ג והתבוא' לא היתה מוכנת לבהמתו של זה. ורבינו אלפסי אומר הכא משמע דהלכה כר"ש דס"ל כר"ע ולקמן פ' כריה"ג. משלחין כלים בין תפורין בין אינן תפורין אע"פ שיש בהן כלאים והן לצורך המועד יש בהן כלאים אקמוהו בקשין כגון נמטא דנרש וערדילין דאין בהם משום כלאים אבל לא סנדל המסומר. אמר אביי סנדל המסומר אסור לנועלו ומותר לטלטלו זה הכלל כל שנאותין ממנו בו ביום משלחין אותו ביו"ט. גרסינן בפ' המביא כדי יין לא יביאם לא בסל ולא בקופה אבל מביא על כתפו או לפניו המוליך את התבן לא יפשול את הקופה לאחוריו תנא אם א"א לשנות מותר אתקין רבא במחוזא דדרי בדוחקא לדרי ברגלא דדרי ברגלא לדרי באגרא דדרי באגרא לדרי באכפא דדרי באכפא לפרוס סודרא עלוי' ואי לא אפשר שרי. כלומר דאיכא למיחש לסחיטה כדאמר לקמן פריס סודרא זמנין דמשתמיט ואתי לידי סחיטה ואי' דמפרש דליכא למיחש לסחיטה כדתנן ומסננין את היין בסודרן. תנן אין מספקין ואין מטפחין ואין מרקדין והאידנא דחזינן דעבדי הכי ולא אמרינן להו ולא מידי א"ל ולטעמיך הא דאמר רבא לא ליתיב אינשי אפומי דלחיא דזמנן דמגנדר לי' חצבא ואתי לאתיו'. והא הני נשי דמלין חצבייהו ואזלין ויתבין אפומא דמבואה וקא מגנדר חצבייהו וקא מריחין (מייתי) להו ולא אמרין להו ולא מידי אלא הנח להן לישראל מוטב שיהי' שוגגין ואל יהי' מזידין וה"מ בדרבנן אבל בדאורייתא לא. ולא הוא ל"ש בדרבנן ל"ש בדאורייתא דהא תוספת עינוי יוה"כ דאורייתא ואכלי ושתי עד חשיכה ולא אמרינן להו ולא מידי ומס' דוקא בדאורייתא כגון תוספת עינוי אבל מידי דאורייתא ולא מדרשא לא ירושלמי לר"ח תני אין מפרקין המנעול מן האמום ביו"ט אבל מפרקין מיו"ט לחול (א) כו' תני' ר' חלפתא בר שאול תכשיטין אסור לשלחן.. עד כדין בתכשיטין של זהב ואפילו תכשיטין של כסף. אמרינן בשם ר' ירמיה ואמרו לה משום ר' ירמיה אסור א"ר חזקיא אנא ידע רישא וסיפא עלין דקיקין הוה מתרביין בדרתי' דר' ירמיה אתא שאיל לר' זעירא א"ל לא תאסר ולא תשרי:

מחלוקת יד י"ט שחל להיות ע"ש לא יבשל מתחלה מיו"ט לשבת אבל מבשל היא ליו"ט ואם הותיר הותיר לשבת. עושה תבשיל מעיו"ט וסומך עליו לשבת בש"א ב' תבשילין ובה"א תבשיל א' ושוין בדג ובצה שהן שני תבשילין. מנה"מ אמר שמואל א"ק זכור את יום השבת לקדשו זכריהו מאחר שבא להשכיחו ומ"ט אסמכוהו אמר רבא כדי שיברור (כרבא או כר"א ומתני' תבשיל נקט. ובתוספתא עוש' תבשיל מעיו"ט ואופה ומבשל. ע"כ צריך למחוק) מנה יפה לשבת ומנה יפה ליו"ט רב אשי אמר כדי שלא יאמרו אין אופין מיו"ט לשבת ק"ו מיו"ט לחול ותנא מייתי לה מהא את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו מכאן אר"א אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל ומס' דשמואל דמייתי לה מזכור את יום השבת לא ס"ל עירוב דפת כלל אלא תבשיל לחוד וטעמא כדי שיברור כדרבא או כרב אשי ומתני' תבשיל נקט. ובתוספתא עושה תבשיל מעיו"ט ואופה ומבשל עליו לשבת ומטמין את החמין ותנא דמייתי לה מאשר תאפו ס"ל פת ותבשיל ובגמרא דבני מערבא פליגו ר"א ור' יהושע וה"ג רא"א אופין על האפוי ומבשלין על המבושל. רי"א אופין ומבשלין על המבושל ואפילו להך תנא הל' כר' יהושע וא"צ אלא תבשיל ובגמרא דילן לא איירי בפת כלל ולאפוקי היא דאפקי' כדאמרינן עושה תבשיל אמר אביי ל"ש אלא תבשיל אבל פת לא דמידי דמילפת בעי' ופת לא מילפתא ודייסא נמי לא מלפתא דאמר רב נחומי בר זכריה משמי' דאביי אין מערבין בדייסא דא"ר זעירא בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא והלכתא בשר בתבשיל אופה ועושה כל צרכו אבל ר' יעקב ס"ל דאין אופין אלא על פת ותבשיל א' חוץ מן הפת קאמר ולא מס' ומנהג הפת שמור היא לכזית שעליו ומדתני' ושוין שאם פרפר ביצה ונתן על הדג שהן ב' תבשילין וחזקי' בפסחים אמר דג וביצה שהן ב' תבשילין ש"מ ביצה תבשיל היא בעירוב. תנא תבשיל זה שאמרו אפי' מבושל אפי' צלי אפי' קולייס האספנין שנתן עלי' חמין מעיו"ט תחלתו וסופו אין לו שיעור למעלה אבל יש לו שיעור למטה. דאר"ה אמר רב עירובי תבשילין צריך שיהיה בהן כזית בין לא' בין למאה תני ר' חייא עדשים שבשולי הקדרה סומך עליהן משום ע"ת. והיא דאית בהו כזית. וכן שמנונית שעל הסכין ודגים קטנים מלוחין אם צלאן גוי סומך עליהם משום ע"ת. ופירשו רבוותאי מעיו"ט ירו' רבי חייא רבה אעיל לביתי' אמרין לי' אנשיין מעירובי א"ל (א) אין הדא אמרה אפי' מין א' הוה תרדין הדא אמרה אעפ"י שאין בהן כזית אי הוה בהון שיעורא. הדא אמרה א"צ להתנות תנוי הוה לר' חייא הגדול. ומהכא משמע דלא בעי' פת אר"ה א"ר ע"ת צריכין דעת פשיטא דעת מניחה בעי דעת מי שהניחו לו בעי או לא בעי ת"ש דשמואל מערב אכולה נהרדעי. ורב אמי ור"א מערבי אכולה טברי' מכריז ר' יעקב בר אידי מי שלא הניח ע"ת יבא ויסמוך על שלי. ועד כמה עד תחום שבת. ש"מ צריך שיאמר בשעת הנחה לפ' ופל' אני מערב או על כל מי ששכח ולא עירב אבל א"צ שיודיעם מעיו"ט בשעת הנחה. וכשהיא מערב מברך אקב"ו להניח עירוב תבשילין. בעי ר"כ ע"ת בעי לזכות או לא מאי תבעי לך דא"ש צריך לזכות וכשהיא מזכה אין מזכה ע"י בניו ובתו הקטנים ולא ע"י עבדיו ושפחתיו