ספר העיטור חלק ב קיא

נתנבלה זה מידי דהוה ארישא דמתני' דקתני דם נבלה ב"ש מטהרין וב"ה מטמאין ואע"ג דגבי חלב אינו בשר כדגרסי' התם בחולין דם לאו גדי היא ואם בשלו בחלב אין לוקה טומאת נבילה אית בה דגופי' היא ה"נ ל"ש. ירושלמי מ"ט דב"ש גמיר' היתה עד שלא תתנבל מעתה אפי' אין כיוצא בה נמכרת בשוק (יט) א"כ מתיר שליל אבל לב"ה טעמא בשעה שנתנבל נתנבלה הדם והבצים והגידים וכל הראוי לאכילה ת"ר כל שתשמישו ביום נולד ביום כגון תרנגולת ונ"מ לדרב מרי ברי' דרב כהנא דאמר בדק בקנה של תרנגולת מעיו"ט ולא מצא בה בצים ולמחר השכים ומצא בה בצים מותרות ואע"ג דבדק יפה אימור יצא' רוב' וחזר' וכדר' יוחנן דאר"י ביצ' שיצא' רוב' וחזר' מותרת לאכל' ביו"ט ודוקא בדאיכא זכר דכי איכא זכר לא ספנא מארעא וכיון דאיכא חזק' דכל שתשמישו ביום נולד ביום תלינין כדר"י אע"ג דלא שכיח הא ליכא זכר קים לן כר' יונתן בן שאול דאמר בדק בקנה של תרנגולין מעי"ט ולא מצא בה בצים אסורות ודוקא בדק כיון דליתא חזק' דכל שתשמישו ביום לא חיישי' להא דר"י דהא לא שכיח:

מחלוקת ב בש"א שאור בכזית וחמץ בכותבות ובה"א זה וזה בכזית תוספתא איזה שאור ואיזה חמץ שאור שמחמיץ אחרים חמץ שנחמץ מאחרים ואימתי קרוי שאור משנפסל לאכילת כלב ופירשתי בהלכות חמץ:

מחלוקת ג' השוחט חיה ועוף בש"א יחפור בדקר ויכס' ובה"א לא ישחוט אא"כ הי' לו עפר מוכן מבע"י ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכס'. א"ר זריקא אר"י והוא שיש לו דקר נעוץ מבע"י והא קא עביד כתישה, א"ר חייא אמר רב בעפר תחוח מהכא משמע שאפי' יש לו עפר תחוח בעי' דקר נעוץ מבע"י ולכתחלה משום הכנה ואין בו דקר נעוץ א"י לכסות אלא באפר כירה. ואע"ג דקעביד גומא כיון דבשבת פטור אבל אסור הכא דשחיט משום שמחת יו"ט מותר לכתחל' אר"י מכניס אדם מלא קופתו עפר ועוש' בה כל צרכו וא"צ הכנה דקר נעוץ דריש מר זוטרא והיא שייחד לו קרן זויות ותניא כוי אין שוחטין אותו ביו"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו ואפי' באפר כירה גזר' משום התרת חלבו אבל בחול ליכא למגזר דמאן דחזי סבר דמספקא אמרי' לי' זיל שחוט טרח וכסי ביו"ט מי אמרי'. אמרו לו רבנן שחוט טרח וכסי מספיקא. אלא מין חיה הוא ואתי למשרי חלבו הלכך אם שחט אין מכסין את דמו אלא במיו"ט ומדלא כסי' ביו"ט ש"מ דספיקא הוא וחלבו אסור. הא מתני' דהשוחט ה"ג לה בבחורתא ב"ש ולקולא וב"ה לחומרא והכי דוקא והלכ' כב"ה. וכההיא דאין מסלקין (א) את התריסין ביו"ט ב"ה מתירין אמרי' מוחלפת השיט' ודוקא. ק"ל לרבוותאי הא דפרכינין וליכסי' באפר כיר' ממתני' ופריך ולכסיי' בדקר נעוץ לב"ש ואפר כירה לב"ה דלב"ש (ב) אין מכסין באפר כירה ולא בדקר נעוץ לב"ה לכתחל'. א"נ אסיפא פריך דקתני אם שחטו אין מכסין את דמו. וה"ג בספרא הא דקתני אם שחטו אין מכסין את דמו מכלל דבאית לי' עסקינין ול"ג השאר. ומתני' דהשוחט דוקא הואיל ותנן בבחורתא הכי ומקולי ב"ש ומחומרי ב"ה והא דמסלקין את התריסין נמי דקי"ל כב"ה התירו סופן משום תחלתן הלכ' היא. אלא דב"ש וב"ה החליפו שיטתן והחמירו ב"ה בכ"מ ולא החמירו בתריסין משום טעמא דהתירו סופן משום תחלתן ירושלמי שאם אומר לא יחזור אף היא אינו פותח ולא יפתח אף ממעט בשמחת הרגל ור"ח ז"ל וכל המפרשים קבעו הלכ' כב"ה לחומרא בהשוחט ובתריסין לקולא ורבי' אלפסי הכין פי' רבוותאי קמאי הכי ס"ל:

אבל ר' יעקב אמר מוחלפת השיטה ממתני' דהשוחט ול"ד לן דכל מה דבבחירתא דוקא היא ואפר כיר' מוכן היא ואפי' לב"ש דאמרו אין מכסין באפר כדאיתא בפ' כסוי הדם מוכן לכסות בו צואה ולעשו' בו צרכיו א"ר יהוד' ל"ש אלא שהוסק מעיו"ט אבל ביו"ט אסו' דהו"ל כנולד ואסור ואם ראוי לצלות בו ביצה מותר לכסות ותנ"ה כשאמרו אפר כיר' מוכן היא לא אמרו אלא שהוסק מעיו"ט אבל הוסק ביו"ט אסור ואם ראוי לצלות בו ביצה מותרת. הכניס עפר לגינתו ולחורבתו מותר לכסות ירושלמי בשלא שחט אבל אם שחט מוטב שיטול מאפר שהוסק ביו"ט ואל יחפור בדקר ויכסה ירושלמי הביא עפר לכסות את גגו סיד לסוד את ביתו אית תנא מכסין בו ואית תנא אין מכסין בו ר' יוסי בר בון בשם ר"ח אמר מ"ד מכסין לשעבר ע"ד אין מכסין בבא לשאול לכתחל'. תני ר' חייא לא כוי בלבד אמרו אלא אפי' שחט בהמ' חי' ועוף ונתערבו דמן זה בזה אסור לכסותו ביו"ט. א"ר יוסי ל"ש אלא שא"י לכסותו בדקיר' אחת אבל יכול לכסותו מותר ולא גזרינן דקירה אחת אטו ב' דקירות. אמר רבא השוחט צפור מעיו"ט אין מכסין אותו ביו"ט גלגל עיסה מעיו"ט מפריש ממנ' חלתה ביו"ט (ג) לימא פליג' דאבוה דשמואל אדשמואל דא"ש חלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש אמר רבא מי לא מודה שמואל שאם קרא עליהן שם שאסורה לזרים ופסק רבי' אלפסי ז"ל כאבוהו דשמואל דגרסי' בפ' משילין אין מגביהין תרומות ומעשרות ביו"ט לא נצרכו אלא אפי' ליתנו לכהן בו ביום והכ"מ פרי דטבלא מאתמול אבל פרי דטבל' האידנ' כגון עיס' לאפרושי מני' חלה מפריש ויהבינן לכהן והאי נוסחא ליתא בנוסחא עתיקא דילן והגדה הוא. ור"ח ל"פ הלכה כשמואל גבי מוללין מלילות. והר"נ כתב אבל מלאכה שאפשר לעשותה מעיו"ט כגון הלש מעיו"ט (ד) מפריש חלתה ביו"ט ומאי דאיתמר בשמי' וכיון דרבא בתרא הוא קי"ל כותי' דהלכה כבתרא טעות' הוא וליתא כפירושא דיליה ואפילו איתא איכא לדחויי בחלת ארץ ישראל אבל בחלת חוץ לארץ אע"ג דטביל מאתמול מפריש חלתה ביו"ט דלאו תיקון הוא:

אבוה דשמואל אמר אפילו גלגל עיסה מעיו"ט אין מפרישין חלה ביו"ט וס"ל לרבה הא דתנן אין מגביהין תרומות ומעשרות ואוקימנ' אפילו ליתנו לכהן בו ביום כמ"ד בפירות מיירי ולא בעיסה. ובירושלמי גרסי' תניא. ובתוספתא גרסי' הלש עיסה ביו"ט בין טמאין בין טהורין מותר לטלטלן ומותר להפריש ממנה חלה. לשה מעיו"ט ושכח ולא הפרי' אסור לטלטלה ואסר להפריש ממנו חלה וההיא נמי בחלת ארץ ישראל מיירי ואיכא מאן דפסק' כרבא דהיא בתרא גרסינן בפ' ב' אר"ח בהמה חצי' של ישראל מותר לשוחטה ביו"ט כמחלוקת י"ז בפ' בתרא אין משקין ושוחטין את המדבריות אבל משקין ושוחטין את הבייתות ובמשניות מדויקות ובירושלמי גרסי' אלו הן בייתות כל שלנות בעיר מדבריות שלנות באפר ל"ל למימ' משקין מלת' אגב אורח' קמ"ל דלישקי אניש מיא והדר לשחוט משום סירכא דמשכא העור נוח לפשוט. ת"ר אלו הן מדבריו' כל שיוצאת ורועות בפסח ונכנסות ברביעה בייתות כל שיוצאת ורועות חוץ לתחום ובאות ולנות בתוך התחום. ר"א אלו ואלו בייתות הן ואלו הן מדבריות כל שאין נכנסות ליישוב לא בחמה ולא בימות הגשמים ובתוספתא אלו ואלו שיצאו חוץ לתחום אע"פ שאין נכנסות לתוך התחום אלא משחשיכה מותר לשוחטן ביו"ט:

ומקשינן (ה) מי אית ליה מוקצה והא בעי ר"ש ב"ר מר' פצעילי תמרה לר"ש מהו. א"ל אין מוקצה לר"ש אלא גרוגרות וצמוקים לבד. ירושלמי מפני שמסריחות בנתיים אב"א הני כגרוגרות וצמוקים דמי. ואב"א לדבריהם דרבנן קאמר לדידי אין מוקצה וכו'. וכתב ר"ח מהא שמעי' דכל מידי דחזי לאינש דעתי' עלוי וכו' כדברי תנא בביצה שנולדה לענין מוקצה. ולענין מדבריות פי' בעל ההלכות מוקצה דרבנן וכיון דאיכא תרי לישנא חד דאות לי' לר"ש מוקצה במדבריות וחד ל"ל עבדינן לקולא ושרי למשחט מדבריו' למ"ס מוקצה דאורייתא (ו) לחומרא ומדבריות ככגרוגרת וצמוקי' דמי ואסורין אפי' לר"ש כסתם מתני' דתנן אין משקין ושוחטין את המדבריות ובייתות אפי' לר"י מותרת ול"ד לתורא לרדיא עז לחלבה ורחל לגיזתה דאקצינהו אלא כל הראוי לאכילה דעתי' עלוי' דקים לן בהמה בחייה לאכילה עומדת ודעתי' עלוי' ומיהו רבי' אלפסי פסק כת"ק דר' דהלכה כר' מחבירו ולא מחביריו:

. ומ"ס כר"י דסתם מתניתין כוותי' דגרסינן במשניות ובירושלמי בייתות כל שלנות בעיר כסתם במתניתין ומחלוקת מברייתא הוא והלכה כסתם מתני' וכן מצאתי בהלכות שלו במשניות ובירושלמי ומבעיא לן בפ' א"צ דגים יש מוקצה לחצי שבת או אין מוקצה לחצי שבת ומסקנא גמרו בידי אדם לא קמבעי' לן כי קא מבעי' לן גמרו בידי שמים ולא אפשיט ולחומרא ומוקצה שיבש ואין הבעלים מכירין אותן מותר וכן הלכתא בפ"ג בהמה מסוכנת לא ישחוט אלא כדי שיאכל ממנה כזית צלי מבע"י שחטה בשדה לא יביאנה במוט ובמוטה אבל מביאה בידו אבר אבר ותניא אותו ואת בנו שנפלו לבור מעלה את הראשון ע"מ לשוחטו והשני עושה לו פרנסה במקומו בשביל שלא ימות ר' יהושע אמר מעלה את הא' ע"מ לשוחטו ואינו שוחטו ומעלה וחוזר ומעלה את הב' ע"ע לשוחטו. רצה זה שוחט רצה זה שוחט תוספתא רצה לשחוט רצה שלא לשחוט א' מהם הרשות בידו בכור שנפל לבור ר"י אומר