ספר העיטור חלק ב קט

ושבוע דשלמי מצוה שבעה שבועות ולית לי' למימני יום חמשים דאי כתיב יום חמשים תספרו ה"נ השתא דכתיב תספרו חמשים יום מנין שהוא סופר את החמשים כדאמרינן במכות אי כתיב ארבעים במספר כדקאמרת השתא דכתיב במספר ארבעים מנין שהי' סופר את הארבעים והא דלא מנינין שמיטות כי היכי דמנינין עומר דהכא כתיב וספרתם לכם ספירה לכ"א וא' והתם כתיב וספרת לך וב"ד. וא"ר יהודאי מאן דלא מני עומר ליל' קמא לא מני בשאר לילתא. אבל בשאר לילתא היכא דלא מני לאורתא מני ביממא וכן אמר רב עמרם משום דבעי' תמימות וליכא. ורב האיי אמר בתשובה אי משום דבעי' תמימות שכח באי משאר יומא נמי חסר המנין ואסיקנא דמצוה למימני ואם שכח סופר שלאחריו. והר"ר אבן גיאות כ' כר' יהודאי ור' עמרם שאם לא מנה מבערב אע"פ שמונה אח"כ לא עלו בידו תמימות ומס' כרב האיי דספירת העומר לדידן ליתא מדאוריית' דהשתא ליכא לא הבאה ולא קרבן וליכא לדקדוקי בתמימות והכי איתא בהגד' בשע' שאמר להן משה רבינו ע"ה תעבדון את האלהים על ההר הזה. א"ל ישראל משה רבינו אימתי עבודה זו א"ל לסוף חמשים יום והי' מונין כ"א ואחד לעצמו מכאן קבעו חכמים לספור העומר בזה"ז שהרי עכשיו אין אנו מביאין לא קרבן ולא עומר אלא שאנו מחשבין יום לס"ת כמו שישראל מנו באות' שעה וסמך סופרים היא ואע"ג דתנן כל הלילה כשר לספירת העומר אבל ביום לא הנ"מ בזמן שבית המקדש קיים אבל האידנא אי לא מני בלילא מני ביממא דומיא דקצירה שאם נקצר ביום כשר ולאפוקי מספיקא לספור בלא ברכה מדרבנן הוא ורבי' יעקב אומר לא מני בלילה לא יספור ביום מדתנן כל הליל' כשר לספירת העומר אבל ביום לא. ומהאי טעמא לא מברכין זמן אלא בדבר שיש בו הנאה ושמחה כגון נטילת לולב ומקרא מגילה שהוא לשמחה ופדיון הבן שיצא בנו מספק נפל וכגון אקרא חדתא דמברכין זמן. אבל לספיר' אין בו זכר להנאה ואסור למיכל חדש עד אורתא דשיבסר בניסן נגהי י"ח. דכתיב ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה וגרסי' התם ר"פ ור"ה ברי' דרב יהושע אכלי אורתא דשיתסר נגהי דשיבסר קסבר חדש בחוץ לארץ (כט) דאורייתא ור' יוחנן בן זכאי (ל) דאורייתא תיקן יום הכף דספיקא לא תיקן אר"ה אמרה לי אם אביך לא הוה אכיל אלא באורתא דשיבסר נגהי תמניסר. סבר לה כר"י וחייש לספיקא וכן הלכתא וגרסי' בספרא אלו נאמר קלי לא תאכלו הייתי אומר אף קטניות בכלל ת"ל לחם מה לחם מיוחד שהיא של חמשת המינים אף כאן חמשת המינין או אינו אלא חוטין שנקראו לחם שנאמר ממושבותיכם תביאו לחם תנופה וגו' מנין לרבות שעורין וכוסמין שיבולת שועל ושיפון ת"ל לחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם וגומר לרבות את כולן:

סליקו להו הלכות חמץ ומצה ת"ל הלכות יום טוב בס"ד תנא במכילתא אך ביום הראשון (תשביתו שאור) מקרא קודש כל מלאכה לא תעשו מגיד הכתוב שאסור בעשיית מלאכה מניין להתיר אוכל נפש. נאמר בפסח דורות מקרא קודש ונאמר בפסח מצרים מקרא קודש מה להלן הותר א"נ אף כאן הותר א"נ ויוה"כ אע"פ שנקרא מקרא קודש הזהיר בו הכתוב עינוי נפש ויצא מכלל היתר וקניבת ירק היא שהותר בו מן המנח' ולמעל' ואלו כ"ד דברים שבין ב"ש וב"ה ביו"ט ובכלל המחלוקת חלקתי הלכות יו"ט לפי הענין:

מחלוקת הא' ביצ' שנולדה ביו"ט בש"א תאכל ובה"א לא תאכל ואוקמי ר"נ בתרנגולת העומדת לגדל בצים ודאי' לי' מוקצה אית לי' נולד דל"ל מוקצה ל"ל נולד וב"ש כר"ש וב"ה כר"י וה"מ ביו"ט דסתם לן תכא כר"י דתנן אין מבקעין עצים לא מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה ביו"ט אבל בשבת (א) דסתם לן תנא כר"ש דתנן מחתכין את הדלועין מלפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים ב"ש כר"י וב"ה כר"ש ואמרי' מכדי מאן סתמי' למתני' ר' מ"ש ביו"ט דסתם לן תנא כר"י ומ"ש בשבת דסתם לן כר"ש דמקיל שבת דחמירא ולא אתי לזלזולי בי' סתם לן כר"ש דמקיל יו"ט דקיל ואתי לזלזולי בי' סתם לן כר"י דמחמיר. ולא מפני שהלכה כר"י ביו"ט דליכא מידי דבשבת שרי וביו"ט אסור אלא בין בשבת בין ביו"ט (ב) ב"ש ל"ל מוקצה כר"ש וב"ה אית להו מוקצ' כר"י דקרא בשבת כתיב והלכ' כר"ש אלא החמיר ביו"ט כי היכא דלא לזלזולי בי'. ומסתמא אע"ג דשנויא דר"נ ליכא כי קושיין גמרינין מינה דמחמירין ביו"ט כר"י כסתם מתני' דליכא מאן דדחי לה ודוקא כגון שנשברה ביו"ט שנולדה מן המוקצה דומיא דביצת תרנגולת העומדת לגדל ביצים וכגון נביל' דמעיקרא מוכן לאדם והשתא מוכן לכלבים אבל מוקצ' עצמה כגון גוף התרנגולת ועז לחלבה ורחל לגיזתה ותמרה דעסקא דפליגו ר"י ור"ש בין בשבת בין ביו"ט מותר לאכילה ולא החמיר רבי אלא בנולד ובמוקצה מחמת איסור והא דאר"ח חולב אדם עז לתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה מתוקמא בין בשבת בין ביו"ט ובעז העומדת לאכילה קאי ולית בה אלא משום מפרק דומיא דסוחט אדם אשכול של ענבים לתוך קדירה וכדמפרשי' טעמא דמשק' הבא לאוכל ה"ה כאוכל ובסוף המשנ' נפרש. וכן פר"ח בסוף מסכת. מיהא שמעי' דכל מידי דחזי לאינש דעתי' עלוי' והא דאמר ר"נ עז לחלבה וכו' באנו למחלוקת ר"י ור"ש. הא בהדיא קים כן דהלכ' כר"ש דאע"ג דביו"ט הלכ' כר"י ה"מ בנולד ובמוקצה מחמת איסור וכיוצא בו אבל הני כולהו שרי ביו"ט. אבל רב אלפס אמר ממילא שמעי' דה"מ דאמרי' עז לחלבה וכו' ביו"ט אסור' ומאן דחזי למיכל מנהון בשבת כגון תמרי דעסקא שרי ופסקינין כר"ח נקטינן ומיהא מתני' מתוקמ' אפי' בתרנגולת העומדת לאכיל' כרבה דאוקמוהו ביו"ט שחל להיות אחר שבת ומשום הכנה וקסבר כל ביצה דמתילדה האידנ' מאתמול גמרה לה. והכא לטעמי' והי' ביום הששי והכינו חול מכין לשבת ואין יו"ט מכין לשבת. ואין שבת מכינה ליו"ט ושבת דעלמא אסורי משום גזירה דיו"ט אחר שבת ושבת אחר יו"ט. הלא"ה אע"ג דתרנגולת אינה עומדת לאכילה בשבת דלאו בת שחיטה היא ביצה אוכלא דאפרת היא שא"צ כלים כחלב הבא מן העז. וקים לן בהכנה כרבה דכי איפסקא לומר בשבת ויו"ט נולד' בזה אסור' בזה כרבה. ואית לי' הכנה ומוקצה ב' דברים הן ובהכנה אין בו איסור מוקצה דהכנה שהיא (ג) ביו"ט עצמו מותרת כדאמרינן בעירובין מי סברת סוף היו' קונה עירוב תחלת היום קונה עירוב ושבת מכינה לעצמה:

והא דתניא השוחט את התרנגולת ומצא בה בצים גמורות שהן בצים בלא קליפה מותרין לאוכלן ביו"ט אפי' ביו"ט אחר השבת דאלת"ה כי פרכין עלה ואמרי' ואם איתא נגזר משום הנך דמתילדין ביומי' הא גזרה לגזרה היא אלא ביו"ט אחר השבת קאי ואפ"ה מותרת משום דאין הגמר הכנה חשוב עד שתלד. ותהא ראוי' לאכילה שאלמלא הגמר לא נולדה היום. וה"ה כאלו נגמרה ונולדה בשבת אבל ביצה שבשחיטה אין הגמר הכנה לפי שכשהיא במעי' לא היתה ראוי' כדאמרי' ביצה עם יציאת' נגמרת ובירושלמי אינה נגמרת לאפרוח עד שתצא לחוץ הלכך מותרת אפי' ביו"ט אחר שבת ור' אפרים אסרן ביו"ט אחר שבת שמא בשבת נגמרה ואין שבת מכינה ולאו גזירה היא אלא ספיקא דאורייתא כדקתני בברייתא וספיקא אסור ולא דייק לן אתמר שבת ויו"ט רב אמר נולדה בזה (ד) מותרת בזה ואיפסקא הלכתא כרב ולא משום דשבת ויו"ט קדושה אחת היא דהא קי"ל הלכה כד' זקנים ואליבא דר"א דאמר ב' קדושות אלא משום דס"ל כרבה דאמר מתני' משום הכנה ולידה היא ההכנה ור' יוחנן ס"ל מתני' כרבי יוסף ור' יצחק דאמר משום גזרה וק"ל כרב ואע"ג דרבא ורב אשי ס"ל צרכי שבת נעשין ביו"ט הנ"מ לבשל ולאפות דבר המוכן מבע"י אבל דבר חדש שאינו בעולם ביה"ש והיום הוכן דכ"ע אסור כרבה. ויש מחכמי הדור שאמרו דרבא ורב אשי ל"ל הכנה דרבה. ולא דייק וקי"ל כרבה ל"ש יו"ט אחר שבת. ול"ש אחר יו"ט. נולדה בזה אסורה בזה. ואפילו בתרנגולת העומדת לאכילה ותנ"ה אחרים אומרים נולדה בשבת תאכל ביו"ט ביו"ט תאכל בשבת רי"א משום ר"א עדיין היא מחלוקת בש"א תאכל ובה"א לא תאכל וגרסינן בירושלמי (ה) ר"מ הורה לצפרייה בספוחי חרדל ובביצה כר' יהודה ושמעי' מדרבה אפי' בדבר שהיא מוכן מבע"י לצורך יו"ט ואירע בו דבר חדש שלא הי' בעולם בין השמשות ואין ההכנה בידו אינו מוכן למחר כגון תרנגולת שעומדה לאכיל' שנולדה בה הביצה שלא הוכנה ואסורה ביום שלאחריו וכגון הא