ספר העיטור חלק ב קז

טיבולו במשקה צריך שיטול ידיו בטיבול שני דכיון דבעי למימר הלולא ואגדתא דלמא מקרי ונגע והוו ידיו שניות אבל משום ברכת הלחם של מצה ל"צ נט"י דנט"י לחולין אסמכתא היא דר"א בן ערך וליכא למיחש להיסח הדעת לגבי פת דהא אמרינן נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום כולו אבל משום טומאה איכא למיגזר וצריך ליטול ידיו לטיבול שני וא"נ משום ברכת הלחם קאמר וה"ק צריך שיטול ידיו כשיגיע לטיבול שני והאי לא סגיא בלא פת ורבי' אפרים אוקמי כגון דקדיש אריפתא. ורבוותא קמאי אמרו דבפסחים נא מקדשי אריפתא כדלקמן ומס' הנ"מ לאוכלי טהרות אבל האידנא ל"צ אלא נטילה אחת כדרך כל השנה קודם קידוש או לאחר קידוש ואפי' בחוץ לארץ היו אוכלין חוליהן בטהרה והאידנא ליכא אסמכתא (יא) דר"א בן ערך אלא שנהגו והראשונים נהגו (יב) לברך וטעות הוא בידם דמים אחרונים של ברכת המזון לא צריך ברכה והכין שדר ממתיבתא ואומר אני אף בטיבול שני א"צ אלא דאינהו כתבו טיבול שני הוא אכילת מצה ולא מצינו מקום שפת נקרא טיבול ואר"פ לא לשהו מרור בהדי חרוסת דלמא אגב אוטא דחרוסת ובסם לו למרור ובעינין טעם מרור וליכא ואמר רבא בלע מצה ומרור ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא שהתורה קפידה על דבר מר ובלע מרור לא טעם אבל מצה טעם משהו יש בו כרכן בסיב ובלען אף ידי מצה לא יצא ואיכא נוסחא דאית בה איפכא א"ר הלל משמי' דגמרא לא לכרוך אינש מצה ומרור בהדדי דס"ל מצה בזה"ז דאורייתא ומרור דרבנן ואתי רבנן ומבטל לדאורייתא תניא אמרו עליו על. הלל שהי' כורכן בב"א ע"ש שנא' על מצות ומרורים יאכלוהו א"ר יוחנן חולקין עליו חבריו על הילל דתניא יכול לא יצא אדם י"ח אא"כ כורכן בב"א כדרך שהלל אוכלן ת"ל על מצות ומרורים יאכלוהו אפי' זה בעצמו וזה בעצמו והשתא דלא אתמר הלכה לא כהילל ולא כרבנן מברך לאכול מצה ומברך לאכול מרור ואוכל והדר כריך להו בהדי הדדי ואכיל להו זכר למקדש השתא דמספקא לן מנתא צריך שני זתים מרור ק"נ דהא רבנן מודו לי' להלל דכרכן דאפי' זה בפ"ע קאמר ניעבד כהילל בשתי זתים מצה וזית מרור ומנהגא דילן מצה לחודה ומצה ומרור כהילל בלא טיבול בחרוסת דקפא בחדא טבילה מייתי ואית דאמרו מצה מייתי לי' ולר"א בר' צדוק דאמר מצוה בחרוסת דמשום הכי בחדא זימנא סגי כ' רבי' יצחק אבן גיאות ז"ל בפסח מברך על חדא ופריסא ובשאר יו"ט על תרתי ריפתא שלימתא דאמר רבא חייב אדם לבצוע על שתי ככרות שלימות בשבת (ויו"ט) מ"ט לחם משנה כתיב ות"ר ששת ימים תלקטוהו למדנו שלא היה יורד מן בשבת ויו"ט מנין ת"ל שבת לא יהיה בו ומפרשי רבוותא כיון דביו"ט לא הוה הנחת מן ובעי למבצע על תרתי ריפתא שלימתא ובפסח אתי לחם עוני וגרעה לפלגא ובצעינן על חדא ופלגא ומסקנא אמר רבא הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלימה תוך דוקא ומניח פרוסה בתוך שני השלימות כמנהגא דילן וב' שלימות צריך כשאר יו"ט ולפי שאנו צריכין לומר כהא לחמא עניא במצה פרוסה פורס מצה חציה לאכילת מצה וחציה למצה אחרונה וע"כ מנהג לפרסה קודם הגדה ומנהג בבלי אחר ששתה כוס שני ומנהג להצניע תחת המפה זכר לצרורות בשמלותם ונהגו לברך על השלימה המוציא ועל הפרוסה אכילת מצה ומס' המוציא ואכילת מצה מברך כא' כדאמרי' ברכת הלחם של מצה וברכת היין של קידוש היום ש"מ דומיא דקידוש בב"א ובוצע אחת או שתיהן כאחת כדגרסי' חזינין לרבא דנקט תרתי ובצע חדא וכתב ר"ח מסתברא אפרוסה ויש אומרים אשלימה וגאון אמר אם הביאן לפניו פתיתין ושלימין בפסח אע"פ שאין הדר כיון דקרי' ביה לחם עוני מניח פרוסה בתוך שלימות ובוצע אבל אם מניח לפניו שלימין ל"צ פרוסה בתוך שלימות אלא בוצע אב' שלימות כשאר יו"ט אלא מיהו מנהגא דעלמא להניח פרוסה בתוך שלימה ולא ידעינין בדוקא אי נהוג הכין או כי היכי דסליק אדעתין והלכך מברך ברכת המוציא והמצה ואוכל בהסיבה יש שמטבילין בחרוסת ובתר הכין מברך על אכילת מרור ומטביל בחרוסת והסיבה ל"צ והדר כרך מצה ומרור ואכיל בלא ברכה כהילל ואכיל בהסיבה ובתר דאכלו כל צרכיהן יאכל כזית ומצה שמורה ובתר הכין לא טועמין כלום כה מכסא דבהמ"ז ונקטי' כל"ק דגמרא דאמר אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. וכ' רבי' אלפסי לישנא קמא אליבא דגמרא נ"ב דמר זוטרא כדכתיבנא ומסתברא טעמא משום דקי"ל דכל היכי דאיכא תרי לישנא בגמרא בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המקיל ומצה בזה"ז דאורייתא היא אמר רבה אכל מצה בזה"ז אחר קצות לרבי אליעזר ב"ע נא יצא י"ח ופי' ר"ת כראב"ע דסתם מתני' כוותי' ובאיזהו מקומן תנן ואינו נאכל:

אלא עד חצות:

ומסתברא מדקא אמרינין לרבי אליעזר ב"ע ולא קאמר אכל מצה אחר חצות נא יצא ש"מ הלכה כר"ע וסתמא אחרינא אשכחן (יג) כר"ע דתנן כל דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה ואמרי' עלה לאתויי אכילת פסחים ודלא כראב"ע וההוא דברכות ואיתשל מ"ט אין מברכין במצה כל ז' כדרך שמברכין על הסוכה דהא גמרי' מהדדי ולינה ראשון חובה מכאן ואילך רשות ומסתברא בסוכה כי בעי למיכל בסוכה איכא עניו מ"ע דבסוכות תשבו אבל גבי מצה כי בא למיכל ליכא עליו מ"ע דמצה אלא לאו דבבל תאכל חמץ ואין מברכין אלאו:

מזגו לו כוס שלישי מברך על מזונו רביעי גומר עליו את ההלל:

בין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה בין שלישי לרביעי לא ישתה:

ירוש' למה בשביל שלא ישתכר והלא כבר משוכר הוא יין שבתוך המזון אינו משכר יין שלאחר המזון משכר וישכח נגמור את ההלל ומס' טעמא משום שכרות אבל משום דאין מפטירין אסר הפסח אפיקומן לא קאמר ש"מ דיין אינו מפיק טעם מצה אע"ג דאיכא למימר דס"ל דמפטירין אנן לא אשכחן בגמרא דאסור אלא אכילה אבל שתיה לא שהרי כוס רביעי גומר עליו את ההלל ואומר עליו ברכת השיר ר"י אמר יהללוך ר' יוחנן אמר נשמת כל חי וחותם בישתבח ומדקאמר ברכת השיר ש"מ ברכה היא וחותמין עליו מלך מהולל בתשבחות ומנהג כרב יהודה וקשיא לן אמאי אינה פותח בברוך הא אינה סמוכה לחברתה דאלו ישתבח סמוכה לברוך שאמר אבל האי לא ודימו לה להא דברכות (יד) הושע ד' את עמך ויהיה כל צרכיהם לפניך בא"י שומע תפלה לרבינו צמח לגמור את ההלל בלילי פסחים אין מברכין ולמה מפני שחולקין אותו באמצע והצריך לומר והרביעי גומר עליו את ההלל ושהקשית וכי יש טעון ברכה לאחריו ואין טעון ברכה לפניו יש כיוצא בה אחרינא שבק"ש ודאמרו רבנן כל הטעון ברכה לפניו טעון ברכה לאחריו כו' הא אמר ר' יוחנן אין למדין מן הכללות כוס חמישי אומר עליו הלל הגדול (טו) ואיזה הלל הגדול אר"י מהודו עד נהרות בבל וכר"י נהגו בשתי ישיבות וחוזר וחותם יהללוך וכן שדרו ממתיבתא ויפה הוא לחתום בישתבח עד מנך מהולל בתשבחות ומס' דר"ט לא פליג אמתני' דמדקאמר לא יפחתו ש"מ אם בא להוסיף מוסיף מידי דהוה אקריאת התורה דתקינו ו' ז' ומוסיפין עליהן לרב שר שלום כוס חמישי רשות ואם רצה לשתות ישתה ואחר הודו אומר יהללוך וכ' רב אחאי (טז) מאן דלית לי' למיכל כולה סעודתא ממצה דמנטרא אכיל ברישא מהאי דלא מנטרא ומברך עלי' המוציא ולבסוף מברך על כזית דמינטרא לאכול מצה ואכיל ומברך אמרור והדר כרך מצה ומרור ואוכל בלא ברכה כהלל ורבי' דאמר דלית ליה אלא כזית דמנטרא (יז) דלית ליה לכולה סעודה בעי מימר ולית ליה אלא למצוה בלחוד קאמר ולישנא דרבי' שרירא נקט ואיפשיט מילין על ר' שמעון קיירא דאמר אכיל ברישא (יח) מהאי דמנטר כזית ומברך עלי' לאכול מצה ואכיל והדר אכיל מצה ומרור ונפיק י"ח ואמרי' עלה דלא (יט) וטעמא דרב יהודה ודכולהו רבוותאי והכי איתמר היכא דלית לי' אלא כזית דמנטרא כו' ומסתברא דאפילו במצה דלא מנטרא מברך המוציא לאכילת מצה