ספר העיטור צח

לעולם. והא דאמרי' כדי שתגבה כתובתה מן השאר עצה טובה קמ"ל וסמיך ליה ויצמצם ממזונות כדי שתגבה כתובתה מן השאר. ובתשובה שאלה לרבינו אלפס פסק רבינו האיי אינה מוכרת למזונות עד שתשייר שיעור כתובתה. אי אמרינן ה"מ אלמנה אבל מי שהלך בעלה למדינת הים ב"ד מוכרין למזונות עד שוה פרוטה או לא. את"ל אינה מוכרת מחלה ואמרה מוחלת אני כתובתי כדי שתהא ניזונית לעולם מהו ולגאון היינו טעמא דבעינן שיעור כתוב' כדי שתישבע עליהן לבסוף ויגלגל עליה מה שמכרה לצורך מכרה נשבעה עכשיו מהו ויש לומר שאם מכרה למזונות ולא נשתייר שיעור כתובה מכרה בטל כדי שיהא אחריו' לקבורתה. ואמר אמימר הילכתא מוכרת לו' חדשים ולוקח מפרנס אחד לשלשים יום ומס' דוקא קרקע שאינו ראוי למכור דבר מועט. אבל מטלטלין בזמן הזה אינה מוכרת אלא חפץ חפץ לריש מתיבתא כי אמרינן מוכרת לששה חדשים שלא בב"ד הדיוט לאלתר דשכיב דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד אבל מכאן ואילך מוכרין בב"ד אפילו לכמה שנים עד שתיטול כתובתה והני מילי בסתמ' אבל היכא דיהב רשותא לזבוני ואיתזוני מוכרין אפי' שלא בב"ד הדיוט ולא בריר לן ומסתברא לעולם אינה מוכרת אלא לו' חדשים ורבינו האיי בספר מקח וממכר כל יומי ארמלותא מוכרת לי"ב חדשים ולוקח מפרנס אחת לשלשים יום וזבין ולא איצטריכו ליה זוזי הילכתא הדרי זביני כדכת' במכירת קרקעות אלמנה בין מן הארוסין בין מן הנישואין מוכר' כתובת' שלא בב"ד. ובפרק אלו מציאות אינה צריכה ב"ד מומחין אבל צריכה ב"ד הדיוטו' דבקיאי בשומא לר"ח אם מכרה שלא בב"ד אפילו הדיוט מכרה בטל בין לכתובה בין למזונות. בשלמא מן הנישואין משום דהפסדא. אלא מן האירוסין מאי טעמא. עולא אמר משום חינא וגרושה שמא בעלה מוכרת ומסתברא משום חינא הוא ואפי' גרושה אם נפרעה שלא בפניו מוכרת לכתובה שלא בב"ד בחיי בעלה. א"נ גרושה שמת בעלה ואין לה מזונות מוכרין בנכסי יתומין. דגרסינן בערכין בפרק שום היתומין מרימר אגבי כתובה מנכסי דיתמי ואמר ליה רב ירמיה למרימר ואמר רב יהודה אמר רב אין נזקקין לנכסי יתומין אלא אם כן רבית אוכלת בהן וכו' אבל גרושה לא אמר ליה ההיא דרב יוחנן משום חינא מתנינן לה והכא נמי משום חינא הוא ואפילו גרושה וליתה לרבי שמעון דאמר וגרושה לא תמכו' אלא בב"ד ואפי' לרבי שמעון מגורשת ואינה מגורשת מוכרת שלא בב"ד. כדאמרינן כל שאין לה מזונות לא תמכור אלא בב"ד הא יש לה מזונות מוכרת שלא בב"ד. ולאייתוי מגורשת ואינה מגורשת. דאמר ר' ירמיה בר אבא כל מקום שאמרו חכמי' מגורשת ואינה מגורש' בעלה חייב במזונותיה. לר"ש קיירא וחייב בפרקונה ובהפרת נדריה ואם מתה יורשה. וכתב רבינו אלפס וה"מ בחיי בעלה אבל לאחר מיתת בעלה לא ואסיקנא הילכתא מוכרת שלא בב"ד.. צריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה. ואלמנה ששמה לעצמה. איכא דאמר הוקרו ואיכ' דאמר אעפ"י שלא הוקרו ואם רצו היתומין נותנין מעות ולוקחין קרקע שעדיין ברשות היתומין ואע"ג דאכרוז אמרינן לה מאן שם לך. אמר ר' יוסף ארמלתא דזבין אחריות איתמר בי דינא דזבין וכו'. גרסי' בפ' דייני גזירות מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות תישבע לבסוף וכו'. ירושלמי מאן דאמר באשת איש היא מתני' בתחילה שלא שלח לה בסוף שלא הטמינה ושלא הערימה. מ"ד באלמנה היא מתני' בתחילה שלא הניח לה לבסוף שלא הטמינה ושלא הערימה. אמר רב שמואל בר ברכיה בשלא מחלה ליתומים על כתובתה. שמעינן מינה דאפילו יבמה דליכא למיחש לצררי. נשבעת בזמן שגובה כתובתה וקי"ל כחנין בין באשת איש בין באלמנה ולא תישבע אלא בסוף וכן הלכה איתמר רב אמר פוסקין מזונות לאשת איש ושמואל אמר אין פוסקין והילכתא פוסקין ואפי' לא שמעו שמת ובג' חדשים הראשונים אין פוסקין לפי שאין אדם מניח ביתו ריקם ותניא מי שהלך בעלה למדינ' הים ואשתו תובעת מזונו' אם אמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך רשאי. ואם קדמו ב"ד ופסקו מה שפסקו פסקו. יש גאונים שהורו שאין פוסקין מזונות לאשה שהלך בעלה למדינת הים. או שמת עד שתוציא שטר כתוב' מתחת ידיה ויש מי שאומר שפוסקין בחזקת שלא נטלה ושלא מחלה. ודעתי נוטה במי שהלך בעלה פוסקין שיש לה מזונות מן התורה. אבל אלמנה אין לה מזונות עד שתביא כתובה ומס' אפילו אלמנה אין פוסקין כיון שיש לה עיקר כתובה ומזונות נמי תנאי ב"ד הוא והטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום כמו שפירשנו וש"מ אלמנה שיש בידה אומנות אף עפ"י שמשועבד' ליורשין אינן יכולין לומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך אם לא תתרצה ולצררי לא חיישי' מפני שסופה לישבע על הכל. וכן באש' איש קי"ל דפוסקין. ולא חיישי' שמא אמר לה הבעל צאי מעשה ידיך למזונותיך וקיבלה עליה ותו אין אומר לה בעל כרחה. אלא מה שימצאו נוטלין. ואין על מה שעבר והילכתא כרב הונא בריה דרב יהושע דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה דקי"ל מזוני עיקר וכתב רבינו אבן מגש דוקא עיקר ה' סלעים. אבל מותר דבעל הוי אם נותן לה מעה כסף ולא מציא למימר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר. ומסתברא טעמא דכיון דתקינו מעשה ידיה ומותר בכלל משום איבה ומסתברא דעיקר מותר תקינו מעה כסף תחת מותר וצ"ע מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופירנס את אשתו חנין אמר איבד מעותיו וכו'. ודוקא פירנס אבל לוותה ואכלה בעלה חייב לפרוע. כדגרסי' כיצד אמרו ממאנת אין לה מזונות כשהלך בעלה למדינת הים ולותה ואכלה ועמדה ומיאנה. טעמ' דמיאנה. אבל לא מיאנה יהבינן לה וכן הילכתא:

ירוש' אמר אביי לא אמרן אלא אחר. אבל אב גובה. ר' יוסי אומר בין אב בין אחר אינו גובה על דעתיה דר' חגאי בין לקבורה בין למזונו' האב גובה אחר אינו גובה על דעתיה דר' יוסי בין אב בין אחר גובה שלא עלה על דעתו שתה' אשתו מושלכת בכלבים ולמזונות בין אב בין אחר גובה ואיתשיל ל לרב אלפס באשה שהלך בעלה למדינת הים ובעלה שיגר לה מזונות זמן אחר זמן ובחזרתו מצא עליה הוצאות שהוציאו עליה אביה ואחיה והשיב הכין שבעלה יחשב כל מה ששיגר לה ומה שהניח לה ואם יש בו כדי סיפוקה כשיעור שפסקו לה חכמי' על הדרך שאמר עולה עמו ואינה יורדת עמו עם מה שמתחייבת במעשה ידיה פטור במה שלוותה ואם יפחות יפרע כמה שנפחת ואם האשה אינה מודה חשבון בעלה ישבע שבועת היסת. ואם לא לוותה אלא אביה ואחיה הוסיפו לה שלא לשם הלואה פטור ועלה אמרינן איבד את מעותיו ירוש' לבעל מתיבתא מפורע שטר חוב שלא מדעתו פלוגתא דחנין ובני כהנים גדולים א"ר יוסי טעמא דבני כהנים גדולים תמן לא עלתה על דעתו שתמו' ברעב ברם הכא מפייס הוינא ליה והוא מחל לי הגע עצמך דהוי גבי משכון מפייס הוינא ליה עד דיהיב לי משכוניה ואפי' בב"ח כשהוא דוחק' נשמעיניה מן הדא ושוקל לו את שקלו לא שקל אין ממשכנין אותו הדא אמרה אפי' ב"ח שהוא דוחק ריב"ל אומר אין לו נתפש על חבירו והוא חייב אלא בארנון וגולגולת רב אמר כל הנתפש על חבירו חייב ליתן לו חייליה דרב מן הדה הגוזל שדה ונטלוה מסיקין ולא שמ' דא"ר יוחנן קנס הוא שקנסו גזלן בעל מתיבתא אייתי ליה אבל ר' חננאל לא אייתי כלל ור' אלפס לא אייתי טעמא דר' יוסי משום דגמרא דילן לית ליה האי סברא דאם איתה ה"ל לשנויי פורע לו את חובו אליבא דברי הכל. ואפי' בלוה ע"מ לפרוע מיהו תמיה' לי ר"ח מאי דוחקיה לאוקומיה לפרוע את חובו במזונות אשתו לוקמה בבעל חוב דעלמא:

גרסי' בפ' יש נוחלין שלח רבין באיגרתיה מי שמת והניח אלמנה ובת אלמנה ניזונית מנכסיה נישאת הבת אלמנה ניזונית מנכסיה דשוייה רבנן כיורש משום פסידא דאלמנה והא דאמר ר' חנינא האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות שויוה רבנן כלוקח ולא חיישי' לפסיד' דלוה ואיהו דאפסיד אנפשיה דלא איבעי לי' לאוזופי בלא שטר דבעל שויוה רבנן כיורש וכלוקח והכא דטבא ליה עבדו ליה. ומסתמא דאיפשיט האשה שהלכה היא ובעלה למדינ' הים ובאה ואמרה מת בעלי רצתה גובה כתובתה אמרה גירשני בעלי מתפרנס' והולכת עד כדי כתובתה איתשיל. ממר רב עמרם הבעל מוציא מיד הלקוחות בדמים אי לא ואמר בלא דמים וכן אמר רב נחשון ורב נטרונאי ומר רב מתיבתא ומר רב הילאי אמר בדמים כדרבא דאמר הכיר בה שאינה שלו ולקחה מעות יש לו שבח אין לו וכן אמר רב צמח בר שלמה בר דיינא דבבא חוזר וגובה הדמים מבעלה של אשה בשעה שמוציאין מידו מפני שהוא יורשה והיא מכרה דבר שאינו שלה ולוקח בדמי' ממנו ולא עוד אלא שאם השביח לוקח בנכסים גובה את השבח דאמר רבא המוכר שדה ונמצא שאינו שלו הילכת' יש לו מעות ויש לו שבח והא דאמר הבעל מוציא מיד הלקוחות ולעולם לא להפסיד דמים אלא למיקנא דלא קני בהו לוקח לנכסים אלא הבעל מוציא מיד הלקוחות ולעולם בדמים והא דאמר איהו דאפסיד אנפשיה דלא איבעי ליה למיזבן מאיתת' דיתבא תותי בעלה בהכין לא פסיד שאף הלוקח ממי שאינו שלו יודע שאינו שלו ולקחה לא קנסינן ליה ללוקח ורב נטרונאי גאון ורבוותא דאמרי בלא דמים מדאמר התם אינהו דאפסיד אנפשיה דכיון דאיכא בעל לא איבעי ליה למיזבן מינה וכיון דשויוה רבנן כלוקח לא יהיב דמים דאי כיורש הוו הדרין לקוחות על האשה וכיון דמתה האשה הדרי על יורש דילה. דהוא בעל אבל השתא דשויו' רבנן כלוקח אע"ג דיורש אשתו הוא יכיל למיהדר ור"ח בלא דמים אלא אע"ג דאית לה לדמי ביד האשה בעידנא דמתה שקיל להו לוקח ולא בעו למימר אחריני נינהו ומציאה אשכח אלא שקלינהו ואפי' הודה הבעל שהדמים בידו אינו חייב להחזיר ללוקח כלום אבל אם הודה הבעל או שיש עדים שברשותו מכרה אינו מוציא מיד הלקוחות דכשלוחו דמיא והלוקח לא עבד בערמ' ומאן דמכרה לדעתו ולהנאתו לא מידי אית לה מן דינא והילכ' אין לאשה למכור בנכסי מלוג שלה בחיי בעלה אלא בטובת הנא' בין שנפלו לה עד שלא נתארסה ובין נפלו לה משנתארס' נישאת