ספר העיטור צה

דמי ולשון חכמים מרפא הוא ואינהו שרו ועוד על דעת כן נדרו שאם ירצו רבים שיהא נדר יהא נדר. ואם לאו לא יהא נדר. כדאמרינן כל הנודרת על דעת בעלה נודרת. ורבינו יעקב אקשה הא דגבעוני' נמי מצוה הוה דהא כתב לא תחיה כל נשמה. ואמאי לא הוי הפרה לההיא שבועתא. ופריק דאפי' לדבר מצוה אין לו הפרה אלא כההוא מקרי דרדקי שדעתן שוה לנדר וחרטה. אבל גבעוני' וכיוצא בהן שאין הדיעות שוות דאמרינן שמא דעת אחד מהן לצאת למלחמ' או לינשא להן או להיו' ארצם רחבת ידים לפניהם. וצריך פתח לכל אחד ואחד ומסתבר' דקאמר לשם ה' אלהינו קבילו עלייהו תשוב' והרשות בידם להמית ולהחיות וליכ' מצות לא תחיה כדאמרי בסיפרי למען אשר לא ילמדו וכו':

הא למדת שאם עשו תשובה אין נהרגין. דאי לא תימא הכי שבועה נמי לא חיילא. דהא אין שבועה חלה על שבוע' אלא ש"מ כיון דקא מגיירי ליכא מצוה אלא שבועה עליהן והיכא דאתפסיה מטלטלין איתנייהו בעינייהו וליתנהו בעינייהו בלא שבוע' והוא דידיעא דמחמת קמאי נינהו יחד לה ארעא בארבע' מצרנהו ואפי' בחד מצר' בלא שבועה. אמר לעדים כתבו וחתומו והבו לה קנו מיניה לא צרי' לאימלוכי ביה לא קנו מיניה. איפסיקא הילכתא כבני מחסיא והילכך צריך לאימלוכי ביה וכתב רבינו אבן מגש הוא הדין במתנה לאדם אם אמר לעדים כתובו וחתומו והבו ליה כיון דלא קנו באמירה אלא בשטרי בעי לאימלוכי ביה דחיישינן דילמא הדר ביה מקמי דמטי שטרא לידיה אבל קנו מיניה לא צריך לאימלוכי דתו לא מצי למיהדר ומסתב' ה"מ במתנה אבל בהלואה דאיכא למימ' פרעיה אפי' קנו מיני' צריך לאימלוכי ביה כדפרשי' בחוב ודוקא במתנה אבל בהודאה כיון דאמר כתובו לא צריך לאימלוכי דבהודא' קני ושטר' גלוי מילתא הוא כדפרישית בהודאה:

השני אחריות כדתנן כתב לה שוה מנה במאתי' זוז ולא כתב לה כל נכסיו אחראין וערבאין לכתובתיך חייב שהוא תנאי ב"ד ירושלמי למי נצרכא לר' מאיר אע"ג דלר' מאיר שטר שאין בו אחריות אינו גובה מודה הכא שגובה גרסי' בפר' האשה ת"ר בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים ולאלמנה מנה והיו נמנעין ולא היו נושאין נשים כו' עד שבא שמעון בן שטח ותקין שיהו כותבין כל נכסיו אחראין וערבאין לכתובתיך ירושלמי חזרו והתקינו שיהא אדם נושא ונותן בכתובת אשתו מתוך שהוא נושא ונותן בה והוא מאבדה קשה בעיניו להוציאה וענין אחר מפרש במאמר אחריות:

השלישי פירעוני כדתנן לא כת' לה אם תשתבאי איפרקוניך ובכהנ' אהדרניך למדינתך חייב ת"ר נישבית לאחר מיתת בעלה אין היורשין חייבין לפדותה ולא עוד אפילו נשבית בחיי בעלה אין היורשין חייבין לפדותה שאין אני קורא בה ואותביניך לי לאינתו. נשבית והיו מבקשין עד עשרה בדמיה כו' רשב"ג אומר אין פודין את השבויין יותר מכדי דמיהן וכן הילכתא נשבית והיו מבקשין עד י' בכתובתה פעם ראשונה פודה מכאן ואילך כו' דברי ר' פסק רבי' אלפס בהא הלכה כר' מחביריו ת"ר תיקנו מזונות תחת מעשה ידיה ופרקונ' תחת פירות וקבורתה תחת כתובתה ופי' רבינו עמרם בתשובת תקנו מצוי למצוי ושאינו מצוי לשאינו מצוי קבורתה וירושת כתובת מצוי שבוית נשים אינו מצוי באלף ואי אתה מוצא אחת מאלף שמביאות מבית אביהן שדות וכרמים הרביעי כתובת בנין דיכרין לא כתב לה בנין דיכרין דיהוו ליכי מינאי אינון ירתון כסף כתובתיך יתר על חולקהון דעם אחוהון חייב מפני שהוא תנאי ב"ד אמר ר' יוחנן מפני מה תיקנו כתובת בנין דיכרין כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו ועד כמה עד עישור נכסי ואיפסיק הילכתא בב' מי שהיה נשוי והילכתא אחת בחייו ואחת במותו יש להן כתובת בנין דיכרין וכתובה נעשית מותר לחבירתה וכל שכן בע"ח ודייקינן לה ממתני' דתנן נישאת הראשונה ומתה שנייה ומת הוא שנייה ויורשיה קודמין ליורשי ראשונה ומקד' הוא דקדמי הא איכא שקלי ויורשי שנייה דקודמין לכתובת אמן דוקא שנשבעה ומתה כדאוקימנא בפרק כל הנשבעין אבל לא נשבעה אין אדם מוריש שבועה לבניו ואין יורשי שנייה נוטלין כתובת אימן בין כך ובין כך יורשי הראשונה נוטלין כתובת בנין דיכרין אע"פ שאין בני השנייה נפרעין מכתובת אימן ודוקא מתה אחת בחייו ואחת במותו הא לאו מתה אותו שבמותו אין על בני ראשונה כתוב' בנין דיכר' אע"ג דאיכ' מותר דינר וכן פסקו ר"ח והגאונים אלא דקשיא שנייה דקתני ומתו שתיהן במותו אם נשבעו נוטלין בניה של זה כתובת אימן ובניה של זו כתובת אימן כדין בע"ח אע"ג דליכא מותר דינר ואם לא נשבעו כולן חולקין בשוה אלא איכא נכסי דאיתת מבי נשא בעיניהו דאיהי שקלי בלא שבועה אינהו נמי שקלי בלא שבועה והשאר חולקין בשוה:

ואם מתו שתיהן בחייו אע"ג דלא נשבעין ונוטלין יש לכל אחד כתובת בנין דיכרין והוא שיהא שם יותר על שתי כתובות דינר בשעת נפילה וכשם שמרובין ונתמעטו זכו בהן יורשין כך מועטין ונתרבו חולקין בשוה וחזינא פי' אחרינ' ולא דייק לן ולא כתיבנא ליה ונשאל לגאון נשא אשה ומתה בחייו אחרת ומת הוא לזו בנים ולזו בנים ונטלה השנייה כתוב' ועודה בחיים יש להן לבני' הראשונה כתובת בנין דיכרי' או לאו והשיב דבר זה אינו מפורש בגמרא ואין דנין בדבר שאינו מפורש ולא שמענו בשתי ישיבו' מי שנתן כתובת בנין דיכרין לבנים ואשת אביהן קיימת אבל בתשובת רבינו קלונימוס מלוק' דיוק שנייה דומיא דיורשיה ובין היא ובין יורשיה מיקדם הוא דקדמי הא איכ' שקלי דהכי איפסקא במתיבת'. וכתיבא בהלכות גדולות וליכא למידנא מינה בני ראשונה דינא גבייהו למישקל כתובת אימן אע"ג דאינסיבא שנייה ושקלה לכתוב' דילה הני שקלי תקנת' דרבנן והני בני שנייה לא שקלי כלל. ותשובה דמר בר רב אשי הכי כתיבא:

ירושלמי הא דאמר ר' אמי כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו מעתה אין שם יותר אמר ר' אבין בשעה שאתה יוכל לקיים דבריהן ודברי תורה את מקיים דבריהן ודברי תורה בשעה שאי אתה יוכל שניהם אתה מבטל דבריהן ותקיים של תורה וקי"ל בכתובות דירושה שויוה רבנן ולא גביא ממטלטלין ולא טרפא ממשעבדי דיירתון תנן ומוכרת כתובה בין לאחר בין לבעלה יש להם כתובת בנין דיכרין ומוחלת כתובתה לבעלה אין לה כתובת בנין דיכרין אבל מזונות יש לה מן היורשין ירושלמי רב יהודה בשם שמואל המוחלת כתובתה ליורשין ניזונית משלהן וקשיא אילו אשה שאין לה כתובה שמא אין לה מזונות אע"פ שאין כתובה יש לה מזונות ברם הכא לא דייה שמחלה ליתומין על הכתובה אלא שאת מבקש להבריח מן המזונות ש"מ דהמוחלת כתובה שאין לה מזונות לאחר מיתה היא דאי בחייו מעשה ידיה תחת מזונות הוא ואע"פ שמחלה כתובה יש לה מזונות ואי אמר לה צאי מעשה ידיך למזונותייך אפי' לא מחלה נמי. ועוד שאסור להשהות אשתו בלא כתובה ומוכרת כתובה לבעלה לא שאמר לה אם תתגרש אלא אם תתאלמן תשובה לחנניה בן יהודה נ"ע היום כמה שנים בטלה כתובת בנין דיכרין מי שינתנו ולמה בטלה לפי שצריך דיקדוק בנשים שיש להן אחריות ובראוי ובמוחזק ובמותר דינר ואם אמרו יתומין הרי אנו מעלין על נכסי אבינו יתר דינר אין שומעין להן וצריך חקירת ב"ד ושומת זקנים שלא להוסיף על הדמים ועוד עיקר התקנה שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו והיום ולואי שיתן לבנו כבתו וכמה פעמי' הוצרך הדבר לנדות כל מי שירבה למתנת בתו וכיון שהוא כך בטלו כתובת בנין דיכרין ומר רב דוסא אמר לא חזינא רבוות' דהוו מקמן דדייני להו כתובת דיכרין ומשני נפישתא לא דייני להו בתרתי מתיבתא וכיון דעבדי להו כמה שני לכתחילה אנן לא דיינינן לכון בה כן אלא דמר רב האיי אמר היכי כי מבטלי רבנן כתובת בנין דיכרין ומר רב שמואל אמר הרבה חכמים הודו שכבר בטלה כתובת בנין דיכרין בזמן הזה ומסתבר' טעמ' דמר רב חנניא זצ"ל ואפי' למ"ד לא בטלה דוקא במקרקעי ולא במטלטלי שלא מצאנו בה תקנה ולא מנהג החמישי מזון האשה והבנות. כדתנן לא כתב לה בנן נוקבן דיהון ליכי מינאי יהון יתבן בביתי ומיתזנן מנכסיי עד דתלקחן לגוברין חייב מפני שהוא תנאי ב"ד וכו' ירושלמי בפ' הנושא הדה היא אומרת הבת לא עולה ולא יורדת תמן תנינן בנן נוקבן דיהון ליכא מינאי אינון יתבן בביתי ומיתזלן מנכסאי ומיתכסן בכסותי ותני עלה רב תני עד דתלקחן ולוי תני עד דתיבגרן בגר ולא אינסיב. אינסיב ולא בגר כ"ע לא פליגו:

כדתניא בפ' מציאת האשה. הבנות בין בגרו עד שלא נישאו בין נישאו עד שלא בגרו איבדו מזונותיהן כי פליגי בארוסה דרב סבר לית להו ופסקי כולהו רבוותא כרב דקאי כת"ק דתניא עד מתי הבת ניזונית עד שתתארס משום ר"א אומר עד שתתארס ודוק' נער' ארוסה אבל קטנה ארוסה יש לה מזונות עד שתיבגר מדתני' לקמן אלמנה בבית אביה וגרושה ושומרת יבם בבית אביה יש לה מזונות ופליגי ר"י ות"ק במזונות ש"מ היכא דלא נתארמלה ומיאנה ועודה בבית אביה יש לה מזונות ורישא וסיפא בקטנה מיירי וכן פסק ר"ח וכו' אמר ליה רב חסדא לרב יוסף מי שמיע לך מיניה דרב יהודה ארוסה יש לה מזונות או אין לה מזונות אמר ליה משמע לא מסבר' אית לה וכו' וחזינן לרבוותא ולבעל מתיבות ולרב אלפס ולכולהו רבוותא דמפרשי לה מזונות מארוסתו ופסק לישנא בתרא. והני מילי לאחר שנים עשר חדש. כדתנן הגיע זמן ולא נישאו אוכלת משלו ותמיהא לן מילתא מאי קא מיבעיא ליה מתני' היא ומסת' מארוסה דכ"ע בהגיע זמן תליא מילתא מה הגיע זמן אוכלת משלו חולין. אבל תרומה משנכנסה לחופה ומאחיה הוא דקא מיבעיא ליה והכי קא מיבעיא ליה ארוסה שלא הגיע זמנה אוכלת מאביה בתנאי ולאחר מיתה כרב או כלוי ואמר ליה משמע לא שמיע לי מסברא אית לה וכיון דארסה אביה לא ניחא ליה דתיטול וכיון דאיכא תרי לישני בגמר' וקיימא בתיקו אי הוא דאירוסת אי הויא דנישואין אזלינן לקולא דנישואין ולית לה מזונות ואית דמפרשי שמת הארוס ויש לו בנים מאשה אחרת ומיבעיא ליה אי ניזונית מן האחין וליתה דאלמנה מן האירוסין אין לה כדלקמן ר' שמעון אלמנה מן האירוסין לא תמכור אלא בב"ד לפי שאין לה מזונות. ואיתשיל