ספר העיטור צד

וידיעא לסהדי זימנא קדמאה כתבי מההוא זימנא ומסתבר' הכי דאי ידיעא זימנא לסהדי כתבי ההוא זימנא ואי לא מחזי כשקרא ואיתשיל קמי רבינו אלפס בענין מוחלת כתובתה ושדר מוחלת שדיברו חכמים אינה ביושבת תחתיו דאסור לאדם להשהות את אשתו בלא כתובה אלא כשמת או לאחר מותו מחלה ליורשיו אבל אם מחלה לבעלה יש לו לשייר מותר כתובה ואם מחלה כשהיא תחתיו כותב לה אחרת מאותו זמן אבל לא מזמן ראשון וכותב הכי איך פלנית כתבתי לה כתובה בשעת נישואין ומחלה לי ולפי שאסור לאדם להשהות את אשתו בלא כתובה כתבתי זאת כתובה אחרת והוו עלי עדים וכתבו לה שנתתי לה כך וכך וכותב זמנה מאותה שעה:

כתובה דמירכסא בכך וכך איך פלוני אתא קדמנא ואמר לנא דאירכסא מיניה כתובה קמייתא וכך אמר לה לפלנית אינתתיה הוי לי לאינתו ואנא אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס יתייכי כהילכת גוברין יהודאין וכו' ודא נדוניא דהנעלת לי עם נפשה כך וכך ואוסיפית לה כך וכך כנגדן וכך אמר לנא אחריות כתובתא דא ונדוניא דא קבילית עלי וקנינא מיניה וכו' רבי אלעזר בן עזריה אמר מן הנישואין גובה את הכל מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה ואיפסיק הלכה למעשה כר' אלעזר בן עזריה וה"מ לענין בני חרי אבל ממשעבדי לא איפסיק כדלקמן והילכתא חיבת חופה קונה ונכנסה לחופה ופירסה נידה סלקא בתיקו ואינה קונה וארוס' דאית לה כתובתא בדכ' לה וקשיא לי הא דגרסי' בפרק האיש מקדש ונמצא בקידושין בחלק שני ואפי' כתב לה ומתה הא אין לה כתובה כדאמרי' ארוסה שמתה אין לה כתובה שאין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר שהרי מתה היא וכתובה דאורייתא לית לה בשנישאת לאחר ואינו חייב בקבורתה אבל נשואה חייב בקבורתה תחת כתובתה שיורש הבעל נכסים הנכנסין והיוצאי' עמה ורבוותא מפרשי לה לכשתינשאי לאחר משמע כמו שאת נשואה ולטרוף ממשעבדי. ומיבעיא לן בנערה שנתפתתה ומיגבא מאימת גביא אמר רב הונא מנה מאתים מן האירוסין ותוספת מן הנישואין ואיפסיק הילכתא אחד זה ואחד זה מן הנישואין וכתב רבינו אפרים כגון שכתב לה כתובה משעת אירוסין והילכתא כר' מאיר דאמר אסור אדם להשהות את אשתו שעה אחת בלא כתובה. וכל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה בעילתו בעילת זנות דאמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כר' מאיר בגזירותיו וכל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה לעולם וכל זמן שהוא בבית אביה גובה עד כ"ה שנים ואם שתקה כ"ה שנים מחלה הכל בין כתובה בין תוספת ובשאין כתובה יוצאה מתחת ידה בתשובה דרב אלפס אפי' נישאת ולא תבעה כתובתה גובה כתובתה לעולה. דקי"ל תנאי כתובה ככתובה דמי וכתב דוקא בשאינה ניזונית אבל בניזונית מחמת כיסופא היא דלא תבעה ואפי' בבית אביה גובה כתובתה לעולם ואיכ' למימר בניזונית קאמר והא דחיא אריכא אדיפתי משום דאמר בכתפאי אמטינא לה דאמרי מחמת כיסופא הוא דלא תבעה. אבל ניזונות בעלמא לא וגרושה אפי' אין שטר כתובה יוצאה מתחת ידה הרי היא כבעלת חוב וגובה כתובתה לעולם בשחייב מודה:

אמר רב נחמן תני יהודה בר ברקאי תבעה כתובתה הרי הוא כתחילה אליבא דרבנן כדאמרי' אתיא קודם שקיעת החמה גובה לאחר שקיעת החמה וכו' והא דאיבעיא לן מהו שתשלש רח"פ לר' מאיר בעי דטעמ' דידיה משו' הנאה אי מפסד' שליש בג' שנים ולית הילכתא כר' מאיר אית דמפרשי נתנה כתובתה ביד שליש ניזונית או אינה ניזונית וסלקה בתיקו ואינה ניזונית מתה יורשיה מזכירין כתובתה עד כ"ה שנים ואוקימנא בפ' כל הנשבעין בשנשבעה ומתה. אבל לא נשבעה לא כרב ושמואל דאמרי אין אדם מוריש שבועה לבניו. ודין אלמנה שמתה כדין יתומין מן היתומין ומאי דאית ליה למיגב' בלא שבועה כגון דאתפסה מטלטלין כדאיתא לקמן ואי נמי מתנה לחוד ונהגו למיכתב באתרוותא גביא מיורשין בלא שבועה. אבל מאן דאית עלה שבועה לא גביא ולמנהגא דילן דגביא שליש, בלא שבועה דהא מיפטר' משבועה ואיכא מ"ד דבהאי מילתא ליכא מנהגא ופקעא ומסת' דפקעה דאע"ג דאין אדם מוריש שבועה לבניו ושבועה ליכא חרם סתם איכא עלה. וכיון דיורשין לא מצי לקבולי ואי איהי קיימא הות מודיא דתפשה כתובה פקעה ולא עבדי' תקנתא לתקנתא ומיהו אי תפשי לא מפקי' מינייהו ודעת הרב המחבר דפקעא גרסי' בפרק הכותב הוציאה גט ואין עמה כתובתה גובה כתובתה כתובה ואין עמה גט וכו' גרסי' בפרק נערה שנתפתתה שני גיטין ושתי כתובות גובה שתי כתובות שתי כתובות וגט אחד או כתובה וב' גיטין או כתובה וגט ומיתה אינה גובה אלא כתובה אחת שהמגרש את אשתו והחזירה ע"מ כתובה הראשונה החזירה ודוקא בסתמא אבל כתב לה כתובה אחרת גביא תרוייהו כדקתני רישא שני גיטין ושתי כתובות גובה שתי כתובות ב' כתובות וגט אינה גובה אלא כתובה אחת ואי בעיא בהאי גביא ואי בעי' בהאי גביא ודוקא דאוסיף לה קי"ל דשני שטרו' היוצאין ביום אחד ביטל שני את הראשון קטן שהשיאו אביו כתובת' קיימת שעל מנת כן קיימה וכן גר שכתב וכו' ותניא חידשו נוטלין מה שחידשו לא חידשו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה ירושל' ניחא גר קטן וקטן מי מגרש אמר ר' חגאי קיימתי' כדאמר ר' אלעזר בשם רבי חנינא והוא שבא עליה משנתפקח ה"נ שבא עליה משהגדיל ובעל מתיבות קשיא לן כמה אתה נותן לבתך כך וכך ואתה לבנך כך וכך וכו' גרסי' בפרק אלמנה שהית' כתובתה מאתי' ומכרה שוה מאתים במנה או מנה במאתי' נתקבל' כתובתה ואמר ר' יצחק כאן שנה ר' הכל לבעל המעות כדאיתא בשלישות:

ירושלמי ניח' שוה מנה במאתים שוה מאתים במנה ואין סופן לחזור עליה משום מקח טעות תיפתר בשהוקר המקח אמר ר' בון הדא מסייע לריש לקיש דאמר לעולם אין במקח אונאה אמר ר' יוחנן אם היה דבר מופלג יש בו אונאה מסת' דרבי בון סביר' ליה ביטול מקח אין להן ולא איצטריך לאוקומה בשהוקר המקח היתה כתובתה מנה ומכרה שוה מנה ודינר במנה מכרה בטל אפילו אמרה אני אחזיר הדינר ליורשין וכתב רבי שמעון קיירא דליתה לרשב"ג היתה כתובתה ארבע מאות זוז ומכרה לזה במנה ולזה במנה. ולאחרון יפה מנה ודינר במנה של אחרון בטל ושל כולן מכרן קיים:

ירושלמי עד כדין שמכרה להן בשני שטרות מכרה להן בשטר א' פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש דאיתפלגון. כתב כל נכסיו לב' בני אדם והעדים כשירין לזה ופסולין לזה איתפלגון ר' יוחנן וריש לקיש חד אמר מאחר שהן פסולין לזה פסולין לזה וחרנה אמר כשירין לזה ופסולין לזה גרסינן בפ' השולח אין אלמנ' נפרע', מנכסי יתומין אלא בשבוע' נמנעו מלהשביעה התקינו רבנן שתהא נודרת וכו' ירושלמי שאימת נדרים עליהן יותר משבועה. ואמר רב יהודה אמר שמואל ל"ש אלא בב"ד אבל חוץ לב"ד משביעין אותה. ורבא אמר אפילו חוץ לב"ד אין משביעין אותה וקיי"ל כשמואל וגרושה משביעין אותה אפילו בב"ד כדרך כל הנשבעין ושמעינן מהכא כל היכא דאיכא למימר אתיא לאורויי התירא לנפשי' באלמנה לא משבעינן לה בב"ד.. וכתב הרב המחבר דאפי' לרב קפצה ונשבעה בב"ד כגון ההיא דאמרה איהי השם צבאות כל כי האי גוונא אפילו רב מודה כשמואל חוזרין ומשביעין אותה על דעת ב"ד ככל הנשבעין ונוטלין ומס' דלא צריכא שבועה אחריתי ודוקא בנקיטת חפץ ובשם וכן פר"ש ירושל' עברה ונשבעה רב הונא אמר נשבעה רב אמר לכלתי' אילולי דאנ' וותרן אפי' קלוסתר' דעל רישיך דידי הוא ושמואל אמר זכתה בכלים שעליה מתניתא מסייעא ליה אין לו לאיש וכו' והאידנא סליקו שבועת אלמנה ונדר אפילו חוץ לב"ד ומנהגא תקינו בתראי למיגבא שליש בלא שבועה דאי איכא פחות מכדי כתובה בנכסים להשביע א"א שאין לה כדי כתובה ובלא שבועה א"א דהבא ליפרע מנכסי יתומין לא יפרע אלא בשבועה ומשום הכי תקינו למחצה לשליש ולרביע לרבי משה בר חנוך ובאתר דמשביעין משביעין חוץ לב"ד וכן הילכתא ובתשובות הגאונים האידנא סליקו נקיטו חפץ אפי' בגברי אלא מטענינן ליה גזירתא ושיפורא ומשמתינן ליה וכו' ואלמנה המדירין אמר רב הונא לא שנו אלא לא נישאת אבל נישאת אין מדירין דאפילו ברבים יש לה הפרה דסבירא ליה לרב הונא כמאן דאמר יש לו הפרה ואע"ג דאמר המודר הנאה מחבירו בפניו לא ישאל אלא בפניו דוקא הניית חבירו כדאיתא טעמא בגמרא דבני מערבא ר' יוחנן אמר מפני הבושה ר' יהושע בן לוי אמר מפני החשד אבל האשה הנודרת על הנאה שעברה אין צריך בפניו וכתב רב שרירא דלא סביר' ליה כאמימ' דאמר על דעת רבים אין לו הפרה ואי איתה לידרה על דעת רבים ורבינו יעקב פי' על דעת רבים לא אשכחן אלא בהדרת מצוה כגון גבי אונס אבל הכא ליכא למימר על דעת רבים דאיפש' דמוריא התירא לנפש' דאיכ' חשש איסורא הילכך ליכא הדרא בנישאת ומסתברא על דעת רבים ליכא אלא בפני רבים ורבי' צריכין לאותה הדרה כגון גבי נושא נשים בעבירה או מקרי דרדקי והקדש וערכין והוא נדר של רבים דגרסי' בירושלמי נדר של רבים אין לו היתר ירושלמי נדר של רבים אין לו הפרה והנודר ברבים אין לו היתר ולא איפסיק הילכתא או רבים שלשה או עשרה ולחומרא ואפי' שלשה אין לו הפרה ומסתברא אין לו הפרה על ידי חכם אלא עד דאתו רבים דנדר קמייהו ואמר דנדר אדעתייהו גבי חכם דשרי ליה א"נ רבים גופייהו שרו ליה וה"מ לדבר הרשות אבל לדבר מצוה אפילו על דעת רבים יש לו הפרה על ידי חכם בלא רבים ומנהג אבותינו שנותנין חרמות על דעת הקהל. והן עצמן מתירין אותן על דעת הקהל. וכן כתב ר"ח דמדירין אותה על דעת רבים כלומר אין להנודר להישאל על נדרו אלא על רבים עד שיודעין. דאמר אמימר הילכתא אפילו למ"ד נדר שהודר ברבים יש לו הפרה על דעת רבים אין לו הפרה. ואע"ג דנוגעין רבים כדבריהן מתירין כל אחד ואחד מידי דהוה אקרובי דכיון דקי"ל כרבא אמר רב נחמן פותחין בחרט' ולאו' כדינא