ספר העיטור צג

למיכתב מאתן זוזי דחזו ליכי מדאוריתא משום חיזוק נהגו דלא לימרו כסף דבריהן הוא א"נ רווחא דמילתא כתבי כי היכי דכתבי שופרי אחריני לעשותה כדין מלוה כרשב"ג דאמר כתובה דאורייתא ואינה כשל תורה דהא כסף האמור בתורה הוא כסף צורי ואם כן כתובה בשקל הקדש הוא ומאתים, דינרין הן מ' אונקיאות וחצי והא רשב"ג קאמר אם נישאת בא"י וגירשה בא"י נותן לה ממעות א"י נשא בקפודקיא וגירשה בקפודקיא נותן לה ממעות קפודקי' ש"מ דמ"ד מן התורה אינה מן התור' ממש ומ"ד מדברי סופרים אינה מדברי סופרים ממש אלא דאורייתא היא ומחמרינן ומדרבנן היא ומקילינן והילכך נהגו, והחמירו. וכתבו דחזו ליכי מדאורייתא להחמיר ולא להקל שלא יהו בנות ישראל כהפקר אבל בבבל וסביבותיה נהגו לכתוב דחזו ליכי. ואין כותבין מדאורייתא וגרסינן בתוספתא תני רשב"ג אומר כתובת אשה בעל חוב במקום הנישואין חמש סלעים של בן שלשים של עבד ושל אונס ושל מפתה ומאה של מוציא שם רע כולן אעפ"י שהוציא בבבל גובה כסף א"י כסף שדיברו חכמים בכל מקום זהו צורי וזהו ירושלמי ש"מ דרשב"ג דאמר דסבירא ליה כתוב' דאורייתא אינו ככסף האמור בתורה ממש אלא בשל תור' וזה מנהג ספרדי שכותבין בכתובותיהן עשרים וחמש זוזי או לאלמנה שנים עשר דינרים ומי שדעתו קלה נושא אשה וכותב לה כתובה ועומד עמה שנה או שנתים ומגרשה ונותן לה כתובתה ונמצאו בנות ישראל כהפקר והילכך מנהגינו להחמיר ואין לשנו' המנהג וכיון שנהגו לחדש לכתוב דקנית ודאקני אין לשנות דלישנא דגמרא הוא דקנאי ודקנינא כדאיתא בפרק האשה וכל המשנה אין רוח חכמים נוחה הימנו גרסינן בפ' המקבל ר' יוסי היה דורש לשון הדיוט דתניא רבי יוסי אומר מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה גובה מלוה לכפול גובה מחצה נהרבלאי גבו תילת' והאידנא נמי איכא דעבדי לה מלוה וגובה החתן מן האב ובמה שגובה כותב בכתובה ועושה אותה מלוה וכותב בלא פחת. ואנן נהיגנן וגובה החתן שליש מן האב ולכל מאה שגובה החתן שלש מאות לכבוד וכל מה שכתב בכתובה הן נכסים צאן ברזל ואם מתו או פיחתו פיחתו לו ואפי' בכחישה וביתרות דמי. כדדייק רב אלפס מההיא דכהן ששם פרה מישראל ואם הותירו והוקירו הוקרו לו וכל שכן אם הוציא בהן הוצאות. ששמין לו וידו על העליונה ודוקא נכסי צאן ברזל אבל הוציא הוצאות על נכסי מלוג לא כדתנן הוציא הרבה ואכל קימעא מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ואפילו גרוגרת אחת והוא שאכליה דרך כבוד איכא מ"ד כאיסר ואיכא מ"ד כדינר עבד רב יהודא עובדא בחבילי זמורות וכן הילכתא. אבל המוציא על נכסי אשתו קטנה כמוציא על נכסי אחר דמי וכתב רבינו אבן מגש ישבע כמה הוציא ויטול כדין היורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות. לא דייק לן דהא ברשות הוא. ומסתברא כפירו' דרבנן דאמרי שמין לו וידו על העליונה והנ"מ דאכיל מפירא אבל לא אכיל מפירא אפילו אכיל מקרנא ישבע כמה הוציא ויטול פיר' רבינו אפרים האי דלא תני לה גבי נשבעין ונוטלין בשבועה דלא דמו דהתם לא תני בכולהו אלא בטענת בריא ובריא אבל בריא ושמא הוא ושמעינן מיהא דכל היכא דהאי ידע והאי לא ידע. ועשה ברשות נשבע ונוטל ודוקא שבח כנגד הוצאה אבל הוצאה יתירה על השבח. אין לו אלא הוצאה שיעור שבח ובשבועה וכתב רבינו אלפס דוקא מתני' כשהבעל רצה לגרשה אבל מורדת בין לא אכל ישבע כמה הוציא ויטול דלא יהא אלא מתנה. דהא אמרינן כי אקני ליה אדעת' למיקם קמיה אבל אדעתא למישקל ולמפיק לא אקני ליה והוא שהיתה הוצאה כנגד השבח אבל הוצאה יתירה על השבח. אין לו אלא הוצאה שיעור שבח. ובשבועה ומסתברא לן כל דהא לא אקני ליה אלא אדעתא דפירי ולא אכל ליתה אלא גבי אלמנה דשמין מה שעליה אבל הכא לא דאי לא תימא הכי באלמנה נמי נימא כי האי טעמא אלא כיון דמורדת בדינא דגמרא אפי' עיקר כתובה לית לה לא משבעינן ליה לבעל דתקנתא לתקנתא הוא והיכא שהשבח כנגד הוצאה נוטל שלא בשבועה אי נמי איכא למימר דינא דמורדת בדינא דגרושה דיינינן לה כתקנתא דתקון במתיבתא. ובעל שהוריד אריסין תחתיו חזינן אי בעל אריס הוא איסתלק ליה בעל איסתלקו להו כולהו ואי לא ארעא לאריסי קיימא ובעל שמכר קרקע לפירות לא עשה ולא כלום משום רווח ביתא כרבא ולשמ' תכסיף לא חיישינן וכן הילכתא וכתב רבי' אפרים דנכסי צאן ברזל לא מיחייב בסתמ' באחריותן עד דשיימינהו עליה בדמים קצובין דגרסי' ביבמות בפרק אלמנה עלה דמתניתין אם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לו הא לא דמיא אלא לסיפא דתנן כהן ששם פרה מישראל מאכילה כרשיני תרומה. ומדההיא בשומא הא נמי בשומא ומיהו הני מילי בסתמא אבל קיבל עליה אחריות בנכסי צאן ברזל בפירוש אע"ג דלא שיימינהו עלי' מיחייב באחריות כדשוו ההיא שעתא דקביל עליה אחריות דגמרינן לה מההיא דגרסינן מתנה לית בה משום דינא דבר מצרא. ואי כתוב בה אחריות אית בה משום דינא דבר מצרא וקא פריש גאון בתר דמכרזינן עליה ושיימינן לה על בעל חוב כתבינן למיקבל טרפא דכי הוו ליה זוזי לנותן שקיל מיניה מקבל מתנה כי היכי דשיימינן ליה לבעל חוב אלמא אע"ג דקביל עליה אחריות סתמא מיחייב בה ולא איתברר לן פירושא דיליה דבסתמא לאו נכסי צאן ברזל נינהו ואי כתבינהו בכתובה בסתמא אע"ג דלית בה אחריות כמאן דכתב ביה דמי והדרי בעיניהו אע"ג דלא שיימינהו ודמי לכהן ששם פרה מישראל דהדרא בעינה. ומנהג נורבנא וארלדי לגבות מבני חרי שליש בלא שבועה לאלמנה אבל לגרושה גובה את הכל אע"ג דקיימא לן אי מכפל לא מיקנא ואי מקנא לא מיכפל והיכא דאיכא קנין גבי כוליה הני מילי דפרש בשעת קנין אבל הכא אע"ג דאיכא קנין לאו משום דגבי כוליה הוא דקנינא אלא משום דלא ליהוי כקולי דכתובה כדאמרינן בכמה דוכתי מקולי כתובה שנו כאן וכגון מחלקת בפניה והיא שותקת כך אמר רבינו יעקב זצ"ל ואי נמי לאחריות מטלטלין ולמיגבא משפר ניכסי ומסתברא דאע"ג דמנהגא בלא שבועה. ואי חשיד להחרים סתם לא פקע מיניה ובתשובות תקינו רבנן לרביע שליש ומחצה בלא שבועה. וב"ד כותבין איגרות נידוי ומנדין עליה ל' יום בבית הכנסת שתודה מה שתפשה מכתובתה ומסתברא לאשה הנושאת ונותנת בתוך הבית לא פקע מינה ומנכסים משועבדין נמי לא גביא אלא בשבועה. ומי שכותב בלא פחת כותב בלא חרם ולא שבועה וגילגול שבועה בין ממני בין מיורשי וכבר פירשתי ענין נאמנות במאמר עשירי והפוגמת כתובתה בשטר חוב גרסי' בפרק נערה שנתפתתה כתבה לו כסות וכלים שיבואו לה מבית אביה לבית בעלה ומת לא זכה הבעל בדברי' הללו משום ר' נתן אמרו זכה כר' אלעזר ומאן דאמר לא זכה. עד כאן לא קאמר ר' אלעזר בן עזריה אלא מדידיה לדידה שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה אבל מדידה לדידיה אפי' ר' אלעזר בן עזריה מודה דמשום איחתוני והא איתחתני להו ובעל מתיבות ור"ח פסקי כתנא קמא ויהבי טעמא דשמעתא כרבי אלעזר בן עזריה אזלא והא ליתה דמילתא דרבי נתן אף לר' אלעזר בן עזריה אתי' כדמפ' דמדידה לדידיה אף ר' אלעזר בן עזריה מודה ומסתברא כר' נתן. דר' נתן דיינא הוא ואע"ג דיחיד אצל רבים הוא. כטעמא שכתב הנגיד דיהיב טעמא ואמר דאיכא למימר דהלכה כמותו דהא דיינא הוא וצ"ע ותמהתי על רב אלפס דלא אייתי לה כלל והא דגרסי' בהפוסק מעות לחתנו ומת חתנו בירושלמי מפרש פוסק הוא על מנת לכנוס אפי' לר' נתן היא דהתם לחתנו פסק ומת חתנו ואינו יכול לכנוס אבל הכא אע"ג דמיתה היא הא קאי חתנו ואיחתן ביה ודוקא שכתב לו בשעת אירוסין דמשום איחתוני הוא אבל נדוניא שפסק שלא בשעת אירוסין אין הבעל יורש אלא משעה שמסר האב לשלוחי הבעל כדתניא הלך האב עם שלוחי הבעל או שהיתה לה חצר בדרך ונכנסה עמו ללון אע"פ שכתובתה בבית בעלה ומתה אביה יורשה מסר האב לשלוחי הבעל או שהיתה לו חצר בדרך ונכנס עמה וכו' וכ' זקינו היכא שנישאת ומתה בלא בנים שהאב זוכה בכל מה שנתן לחתן אלא מה שהוציא הוציא ומה שהוא בעין גובה הימנו. ומסתברא דמנהגא הוה למיכתב בכתובה. כדגרסי' בירושלמי אילין דכתבי אי מיתא בלא בני תיהדר פורנא לבי נשא תנאי ממון הוא וקיים ומשום דלא מקדמי פורענותא לנפשיהו אמרו אע"ג דלא כתב כמאן דכתב דמי וזה המנהג פשוט בינינו דקיימ' לן בכתובה הכל כמנהג המדינה ורבינו יעקב כתב דפלוגתא דרבי נתן ותנא קמא בנישאת דאמתני' דקתני נישאת יתר עליו הבעל קאי וסבירא לן כתנא קמא דר' נתן דאמר לא זכה דסבירא ליה כר' אלעזר בן עזריה דאמר שלא כתב לה אלא על מנת שתגבינה ממנו דאזלינן בתר אומדנא דהאב לא נתן לה אלא כדי שירשו בניה כתובתה הכין פ' דרבינו יעקב מיהו רבינו יעקב דיקדק מדקאמר שיבוא עמה מבי' אביה לבית בעלה ש"מ לאחר שנישאת הוא ואיחתוני לא שייך אלא בנישואין דאי אירוסין איקרובי הוה ליה למימר מיהו רבינו יעקב לא אמר לא בנדוניא שלא גבה חתנו וצ"ע מיהו קשיא בריתא דקתני אעפ"י שכתובת' בבית אביה מתה בעלה יורשה דמשמע כר' נתן וליכא לאוקומה אלא בארוסה דכתב לה בשעת אירוסין ומשום איחתוני אבל נתן לה אביה נדוניא קודם נישואין ולא בשעת אירוסין דברי הכל אביה יורשה כדקתני ברישא דבריתא וכתובת שבויה וכתובת אשה שגירשה בעלה שתיהן שוות כדתנן המגרש את אשתו והחזירה על מנת כתובה ראשונה החזירה וכן שבויה וכתב גאון שלא נקרעה כתובתה ולא גבתה אותה אבל נקרעה או איבדה אותה או גבת' אותה כותבין לה כתובה מנה כבעולה:

כתב כנוסחא דילן ובנוסחא דילן כסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאורייתא ובאלמנה מנה דחזו ליכי מדרבנן וכתובה דמירכסא איכא מ"ד כתבי' זמן מהשתא כדכתב בשטרא דמירכסא דילמא גירשה ואתפסה צררי והשתא מהדר לה ואתי למיטרף לקוחות שלא כדין ואיכא מ"ד כיון דאיכא סהדי דאיתתיה הות