ספר העיטור פה

בו יתחייב ממון. אבל אין בו חיוב ממון אלא שבועה כגון שאמר נשתתפת עמי ונתחייבת לי שבועה ואמר לו הנתבע, לא נשתתפתי ונתחייב לו היסת על ממון אחר אין מגלגלין כדאמר עד היכן גילגול שבועה עד שיאמר לו הישבע לי שלא נמכרת לי לעבד עברי:

והיכא דאיכא גילגול על שבועה דאורייתא אע"ג דגילגול דאורייתא מצי למימר לי' שבועה דאורייתא לחודה עבידנא לך מה דאת מגלגל עלי תישבע ותשקול והיכ' דאמר ליה ראובן לשמעון השבעתני בב"ד והוא אומר לא השבעתיך אין ב"ד מחייבין אותו שבועה אלא על ממון. וראיתי שפסק רבי' האי בתשובות מי שנתחייב שבועת היסת ואמר השביעני ביני לבינך ולא הכחישוהו עדי' ולא הוחזק כפרן בב"ד ונפטר ולא לבעל להשביעו מי שנתחייב שבוע' דאורייתא ואמר נשבעתי ואין עדים מכחישי' אותו ישבע שבועת היסת ותמיה' לי אין ב"ד משביעין שבועה אלא על ממון (אבל היא מן הנשבעין ונוטלין בשבועת היסת) אין נשבעין אלא על דבר שבמידה ושבמנין וכו' וקי"ל כרבא דאמר אפי' בית זה פטור ואינו חייב עד שיטעון דבר שבמד' ויודה בדבר שבמדה כדתניא כותיה. ואלו נשבעין שלא בטענ' השותפין והאריסין חלקו אינו יכול להשביען וה"ה לכולן שאם חלקו אינו יכול להשביען כו' בכתב השותפות ירושלמי חד בר נש בעי אזיל מדון קומי ר' זעירא וחייבו שבועה על תרין דינר א"ל תרין דינרין אינון הא טריפן לך אמ' ומילת פלן ופלן א"ל ר' זעירא או הב ליה כל מה דתבע לך או אישתבע ליה כל מה דהוא מגלגל עלך וקשיא לרבוותא הא דגרסי' בפר' המפקיד אמר הריני נשבע.. וראה אותן מגלגלין עליו ואמר הריני משלם א"ר יוסי לא חייבה תורה שבועה להחמיר אלא להקל שאם רצה לשלם ישלם ואם אינו רוצ' לשלם ישבע ורבי' הביא פלוגתא דת"ק ור' יוסי בהלכות ור' זעירא כת"ק ס"ל דכל פלוגתא דלא איפסיק הילכתא הלכה כת"ק ומסתמ' מגלגלין דקאמר לאו גילגול תביעות קאמר דהא לאו מגלגלין קאמר אלא שבועה ולא מגלגל אלא מגלגלין ועוד כי שלים נמי אכתי מצי מגלגל עליה דהא משביעין אותו שבועה שאינ' ברשותו ולגלגל מאי דתבע ליה אלא אב"ד קאי שמגלגלין עליו ג' שבועו' שבועה שאינה ברשותו שבועה שלא פשעתי בה שבועה שלא שלחתי בה יד וכשראה גילגול שבועת אלו אמר הריני משלם. וא"ר יוסי לא חייבה תורה שבוע' להחמיר עליו אלא להקל עליו שלא תאמר שבוע' להחמיר הוא שמא יודה ששלח בה יד או גנב או מכר וחייב תשלומי כפל אלא אם רצה לשלם משלם גרסינן בפ' הגוזל הגוזל את חבירו או שלוה הימנו או שהפקידו לו ביישוב לא יחזיר לו במדבר דוקא דלא בעי מלוה או פקדון לאיפרועי מיניה בדברא אבל אי בעי למיתבעינהו בדברא ואיתנהו גביה שקיל מיניה דלוה בעל כרחיה כדתניא מלוה ניתנ' ליתבע בכל מקום אבל (אבד) הפקדון לית ליה רשותא למיתבעיה בדברא גרסי' בפ' הגוזל המלוה את חבירו על המטבע ונפסל המטבע היכא דאית ליה אורח' למישן ק"ל כשמואל דאמר יכול לומר לו לך והוציא במישן והוא דאית ליה אורח' למישן אבל לית ליה אורח' למישן לא וה"ה דלית ליה אורח' למישן ואין מלכיות מקפידות זו על זו שנותן לו מטבע שהלוהו ונפסל דקאמר שיוצא מטבע חדש ובעא מיניה רבא מר"ח המלוה את חבירו על המטבע והוסיף עליו מהו א"ל נותן לו מטבע היוצא באותה שעה ואפי' כנפיא כו' כדאיתא בהל' הרב ומסתמא כרש"י דאמר דוקא מלוה את חבירו פרקמטיא ליתן לו כך וכך מטב' אבל הלוהו מטבע אע"ג דלא זילי פירי כיון דשבח לענין נסכ' רבית הוא ונותן לו מטבע שהלוהו לפיכך כותבי' בשטרא מד' פשיטי' של כסף צרו' בדינר כך וכך הזקוק והיינו דאמר עד עשרה בתמניא. שהמוכר ירויח בפרקמטיא שלו חומש המשתכר אל ישתכר יותר מחומש. והא דאמר רב אלפס הוא הדין לפחתו מסתברא מדלא מיבעיא ליה פחתו או הוסיפו מהו ש"מ פחתו בזמן פירעון לא קא מיבעיא ליה הוסיפו קא מיבעיא ליה ומשום רבית אבל שדרו ממתיבתא באתרא דאוזיף זוזי ואיפחו' זוזא דאוזיף שוי מהנך דנפקי השתא ואיפחות לענין נסכ' דינא הוא דמשלם לפי שבחא וצ"ע לרבי' שלמה דקאמר דבעיא דרבא אליבא דמאן דאמר נותן לו מטב' היוצא באותה שעה הוא משמע דאליבא דשמואל דאמר לך והוציאו במישן היכא שהוסיפו עליו לא נפסל הראשון והרי הוא יכול להוציאו במדינה עצמה והיכי אמר נותן לו מטבע היוצא באותה שעה ולסברא דיליה ליתא דההוא דעבד עובדא עשרה בתמניא אליבא דהלכ' ובמתיבת' אסקו כרב הונא בריה דרב יהושע גרסי' בפ' האומנין הלוהו על המשכון שומר שכר כו' גרסי' בפ' שואל אדם איתמר הלואת יום טוב רב יוסף אמר לא ניתנה ליתבע רבה אמר ניתנ' ליתבע ואיכא פלוגתא ביני רבוותא ומסתבר כרבה דהוא בתרא דהא רב אויא דשקיל משכון לאפוקי נפשיה מפלוגתא עביד כדאמר לא בעי' דאוקי בדינא ודיינאי ומאן דמפיק שטרא איתמי וטעני דלית להו מאבוהון כלום תשובה לרבינו אלפס מדינא מטלטלי דיתמי לא מישתעבדי ושבועה שאין לו תקנתא דבתראי הוא וכי עבדי תקנתא בנקיטת חפץ אמלוה גופיה אבל ליתמי תקנתא לתקנתא היא והילכתא אי אתי מריה דשטר' בטענ' בריא דאית להו מטלטלין מאבוהון מישתבעי שבועת היסת ואי בטענת שמא חרם סתם ובתשובה מי שהוא מן הנשבעין ונוטלין ושכנגדו אין לו כלום אין אחד מהן נשבע שנתבע אינו חייב כלום עד שישבע התובע. והתובע אינו חייב שבועה עד שיהא ממון לזה אלא אם רצה התובע לישבע ואם נתן לו הנתבע כלום יתן ואם לאו ישבע שאין לו מה שיפרע לרבינו אלפס בעל חוב שאמר הכל משועבדין לכתובת אשתי מטלטלין אין משועבדין מקרקעי לא ניתנה כתובה ליגבות מחיים:

חלק השלישי מלוה על המשכון גרסינן בפרק שבועת הדיינין המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון כיצד סלע הלויתני עליו ושקל היה שוה והן ד' דברים ששנינו במשנה הא' המלוה תובע והלוה פוטר עצמו מכלום שאמר לו סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלה אומר סלע הלויתני עליו וסלע היה שוה פטור נשבע המלוה שבועה דרב הונא שאינה ברשותו וגילגול שישבע ויטול לא אשכחן אם אינו מאמינו שאבד או שאין לו ראיה דאם יש לו פטור אבל נשבע הלוה שבועת היסת ופטור השני מלוה תובע ולוה מודה מקצת שאמר לו סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלה אומר סלע הלויתני עליו וג' דינר היה שוה חייב. נשבע המלוה שבועה דרב הונא ולוה נשבע במודה מקצת. ועליו אמר מי נשבע תחילה מי שפקדון אצלו שאם ישבע זה יוציא הלה את הפקדון וכת' בעל מתיבות שבועה גבי לוה היא ואמור רבנן מישתבע מלוה אבל אם השבועה גבי מלוה לא איצטריך לאישתבועי שבועה שאינו ברשותו ומסתמא מילתא דרב הונא מילתא פסיקא היא השלישי לוה תובע ומלוה פוטר עצמו שאמר לו סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה פטור ונשבע המלוה כדרב הונא שבועה חמורה ויגלגל עליו שאינה שוה אלא סלע ופטור ואם יש עדים שאבד או שמאמינו נשבע שבועת היסת ופטור הרביעי לוה תובע ומלוה מודה מקצת שאמר לו סלע הלויתיך ושתים היה שוה והלה אומר חמש' דינר היה שוה מיגו דמישתבע שאינה ברשותו לישתבע כמה היתה שוה ש"מ הא דרב הונא שבועה חמורה היא דאם איתה דשבוע' היסת היא הא קא מישתבע שבועת היסת דבכולהו פטורי דמתני' שבועת היסת אינון ויש ד' דרכים שלא שנינו האחד שניהם תובעין זה את זה שאמר לו סלע הלויתיך ושקל היה שוה והלה אומר סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה אם אין עדים שאבד ממנו או שאינו מאמינו נשבע המלוה שאינו ברשותו ויגלגל שלא היה שוה יותר מסלע ופטור ואם יש עדים שאבד שניהן נשבעין שבועת היסת מלוה נשבע שלא היה שוה יותר מסלע ולוה נשבע שלא היה שוה פחות מסלע ופטור השני הלוה תובע כגון סלע הלויתני עליו ושקל היה שוה והלה אומר סלע הלויתיך ואיני יודע כמה היה שוה היינו מתניתין הלויתני ואיני יודע אם החזרתי לך ואם לאו נשבע הלוה דרב הונא ויתגלגל עליו שלא היה שוה אלא שקל ואם יש עדים שאבד נוטל בלא שבוע' ירושלמי סלע הלויתני עליו והלה אומר איני יודע א"ר לית את ידע אהן ידע' ר' יהוש' דרומי בעי קומי ר' יונה תמן אתמר א"ר לית את ידע אן ידע והכא אתמר הכין תמן יש חילול שבועה הכא אין כאן חילול שבועה והדין בתוספתא לא דייק:

השלישי הלוה תובע ואמר לו סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והלה אומר איני יודע נשבע המלוה ויגלגל עליו שאינו יודע ואם ש עדים שאבד נשבע שבועת היסת ופטור הרביעי שניהן מודים זה לזה אמר לו סלע הלויתני וסלע היה שוה והלה מודה לו בכך וכך נשבע המלוה שבועה דרב הונא אם אינו מאמינו ודרכים אלו מודים בעיקר הלואה אלא שיש ערעור ביניהם בעיקר משכון כמה שוה שאבד אבל אם יש ביניהם ההלואה ומודי' שיווי המשכון שאמר לו סלע הלויתיך והלה אומר שקל הלויתני ומשכון דברים שאין עשויין להשאיל שיכול לומר לקוח הוא בידי. אי נמי עשויין להשאיל ולהשכיר ולא שראה שיכול לומר החזרתיו לך נאמן עד כדי דמיו כדגרסי' בירושלמי אמר ר' יוחנן נאמן המלוה לומר עד כדי המשכון הלויתיך ובגמרא דילן גבי חושלי וסכינא דאשכבתא יכול לטעון עד כדי דמיהן וכתבי רבוותא ולא יותר כדאי' במחאה ואמרי' דשבוע' דרבנן כעין דאורייתא היא ומנו לה בהדי דנשבעין ונטלין ומצי אפוכה אשבועת היסת וכן כתב הרב המחבר ודינו כנשבע אסטרא ואנן כתבינן בפקדון דשבועת היסת היא ודוקא דאיכא עדים ולא ראה. ודברים שאין עשוין להשאיל ולהשכיר אבל דברים העשויין להשאיל ולהשכיר שאינו יכול לומר לקוחין הן בידי או החזרתיו לך ולא היו דברים מעולם אינו נאמן ונותן לו שקל ועל המותר נשבע שבועת היסת ופטור ואם א"ל פרעתי לאו כל כמיניה ואי אמר ליה אישתבע לי מישתבע ליה:

ירושלמי חד בר נש קם עם חבריה בשוקא אמר ליה תרין דינרין בעי לי בידך ומשכוני טב תרין דינרין א"ל חד דינר בעי למיתן לך אתא