ספר העיטור פג

ממון שלא כדין הרשות בידו. ואי נמי אמר איני נשבע עד שאחרים על כל מי שמשביע אותי שלא כדין רשאי. ואע"פ שיצא מבית הכנסת חרם חלה עליו שכל חרם שבית דין גוזרין אין צריך בעל דין לענות אמן. לרבינו אלפס מי שנתחייב שבועה ואמר טול שבועה או פטור אותי משבועה. או מתביעה זו. ואמר לו איני משביעך עכשיו ואיני פוטרך הדין עמו שמא תחזור שבוע' למקומ'. וכתב רבינו בכתוב' אי פקח הו' מייתי לי' לידי שבוע' דאורייתא נפק' מינה דאי לא בעי אישתבועי וקדמה ותפשה לא מפקינן מינה דקיימ' לן בדרבנן לא נחתינן לניכסיה כו' כדאיתא בהלכות.. ומשמע דסבירא ליה דהאי דאמר מאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן בשבועת המשנה קאמר. ומסתמא דשבועת המשנה ושבועת התורה חד דינא אית להו לכל מילי ואפילו למיחת לניכסיה. ולא אמרינן לא מגבינן ליה ושבקינן ליה אלא בנשבע ולא משלם וגבי שבוע' היסת הוא דשיילינן מאי בינייהו. אבל כעין דאורייתא ודאורייתא כהדדי נינהו וליכא בינייהו אלא דאי שבועה דרבנן מפכינן לה לשבועת היסת ואי שבועה דאורייתא לא מפכינן ליה אפילו לשבועת היסת עד דפרע ליה מיהו בתר דפרע ליה מצי לאשבועי כדין שבועת היסת והיינו דקאמר אי פיקח הוא מייתי ליה לידי שבועה דאורייתא ויש מחכמי דורינו שכת' נ"מ דאי חשידא אשבועתא בדרבנן לא מפכינן ושקלא בשבועה ואי דאוריית' מפכינן לה ומישתבע בעל ושקיל וליתה דאי דרבנן היא חזרה לשבוע' היסת ולא שקלה כדאיתה לעיל וכל מי שאינו יכול לישבע אם הוא מן הנשבעין ונוטלין מפסיד ואם הוא מן הנשבעין ולא משלמין משלם. ועוד קושיין לא מיתרצא דמתני' לאו בחשודה מיירי ורש"פ שבועה דאורייתא בשם או בכינוי ושבוע' דרבנן אלא כשבוע' שלנו בארור:

בתשוב' הגאוני' מאן דמפקיד זוזי גבי איתתא ולא איתא גבר הוית מינסבא ואינסבת ותבעו מינה לבי דינא ואיתרמי שבוע' עילויה לית מן דינא לאשבועה בדיתבא תותי גבר' ואי אמר בעל' לא מפיקנא איתתי לבי דינא הדין עמו והיינו דאמר העבד והאש' פגיעתן רעה וכו' ואי מצבי למיכתב ליה פסק דינא דאי היה פנויה מישתבע ליה כתבינן כדקתני נתגרשה חייבת לשלם ואי אמר ניחא ליה לשמותיה כל מאן דאפקיד גבה והיא כפרה בית דין לא יהבי ליה רשותא ואי עביד מנפשיה עבד לרבינו שרירא דוקא חבלות אבל הלואה ופקדון וגזל אם הוא בידה וברשות' חייב' להחזיר ומזמינין אותה לדין עם בעלה אם הודה אלא שאין לו עכשיו משביעין שניהן שמא קינוניא עשו על נכסיו על זה ואם כפרה נשבעין כשאר בני אדם לרבינו אלפס דוקא חובות וחבלות שאינ' חייבת כלום תחת בעלה. אבל תבעה בפקדונות או דברים שאפשר שהן ברשותה חייבת ואם כפרה נשבעת ומסתמא חבלות וגניבות ופקדונות וחובות דינן שוה כדגרסי' בפ"ק דבבא מציעא האומר לאשה ולעבד צאו וגנבו דלאו בני חיובא נינהו הכי נמי דלא מחייב שולחן ש"מ גניבה כחבלה ואי יתבה תותי בעלה לית לה לשלומי ודוקא דליתיה בעיניה:

מנה לי בידך. אמר לו הין למחר אמר תנהו לי נתתיו לך פטור משביעין אותו שבועת היסת אמר רב יהודה אמר רב אסי המלוה את חבירו בעדי' אין צריך לפורעו בעדים ואם אמר אל תפרע אלא בעדים צריך לפרעו בעדים ואם אמר לו פרעתי' בפני פלו' ופלו' והלכו להם למדינת הים אינו נאמן ולא שנא אמר ליה בשעת הלואה ולא שנא אלא התראה הויא ולא מהימן אלא בסהדי וכת' רבינו אבן מגש אי ליכא סהדי שקיל בלא שבועה ואי בתר דפרעיה תבע ליה בהנהו זוזי קמאי דיהב ליה בלא סהדי משביע ליה שבועת היסת וכדגרסי' בכתובות יהיב לה כתובה באפי סהדי ומוקים להו לקמאי בהלואה והיכא דאמר ליה אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלו' ופרע ליה באפי סהדי אחריני ומסהדי ליה לא מהימני ופרע ליה דקיימא לן כרבא דאמר להכי אמר ליה פלו' ופלוני לא דלא לידחייה דאפילו אסהידו ביה בתר דפרע כפסולין דמו להאי הלואה ומישתבע שבועת היסת ופטור והדין היא סברא דרבינו אלפס וסברא דלא לידחייה קשיא לן דהוה ליה למימר הא פסלינהו ומסתמא כפי' קמא דליתנהו קמן ולא נטרינן להו עד דאתו אלא אמרינן פרעיה השתא ואי אתו ומסהדי דפריעה מיחייב לאהדוריה ומאי דקשיא ליה בההוא עובדא דאי לא אמר ליה ראובן ושמעון מצי מדחי ורבא הא קאמר לא מצי מדחי ליה ואנן גרסינן בנוסחא דילן נאמן בהא דרבא ואינו מוגה וסברא דקמאי נאמן סבירא להו דאי אינו נאמן קשיא דאביי וקשיא דרבא כקושיא ואפשר דאיתה לההיא גירסא ונאמן ורבא דאמר כי היכי דלא לידחייה דליתנהו קמן הא איתנהו קמן לא מצי למיפסלינהו ולאחזוקי בשקרי ולא דמי לההוא דאמר ליה מהימנת לי כבי תרי כל אימת דאמרת לא פרענא דהתם הא הימניה אבל הכא טעמא משום דלא לידחייה הוא והכין הוא פירוש' דה"ר משה דאבא מיון זצ"ל והיכא דאמר לא היו דברים מעולם ואתו סהדי דאוזפיה חייב דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ואע"ג דסהדי אמרי אוזפיה ופרעיה אוזפיה מקבלינן פרעיה לא מקבלינן כיון דאודי בבית דין דלא פרע אודי ולא מצי למימר אישתלאי בההיא אודית' ואע"ג דאיכא סהדי דקא מסייעי ליה ובתר דפרע מישתבע אזוזי קמאי וגרסינן נמי ביש נוחלין מלוה אומר לא נפרעתי ולוה אומר פרעתי מחצה והעדים מעידין אותו שפרע וכו' כדאמר לעיל. גרסינן בכתובות מנה לי בידך והלה אומר איני יודע רב נחמן ור' יוחנן אמרי פטור וקיי"ל כרב נחמן בדיני ואמרי רבוותא מישתבע דלא ידע ופטור דלא עדיף שמא מבריא ודוקא דקאמר אינו יודע עיקר ההלואה אבל אמר איני יודע אם פרעתי חייב כדאמר בפ' בתרא דבבא קמא האומר לחבירו גזלתיך. הלויתני ואיני יודע אם החזרתי לך ואם לאו חייב ומההיא לא פרכינן לר' יוחנן ודכולי עלמא חייב והרב המחבר פסק פטור וליתיה והא דגרסי' בהשואל משאיל אומר שאולה מתה והלה אומר איני יודע חייב ומותבינן מינה לרבי יוחנן התם נמי כיון דקי"ל דשואל לא מחייב באונס אלא בשעת אונסין כי אמר ליה האיך איני יודע אי בעידן שאלה מתה אי לא הוה ליה כמ"ד איני יודע מה הלויתני ואם לאו אבל אמר איני יודע אם החזרתי לך חייב ודוקא דקא תבע ליה הא לא תבע ליה פטור ובבא לצאת ידי שמים חייב ואפי' אמר איני יודע עיקר ההלואה חייב לצאת יד"ש כדגרסי' התם. א"ר חייא בר אבא מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב בבא לצאת ידי שמים ירושלמי רב הונא אמר לו לית את ידע ההין ידע ואי איכא חד סהדא איכא מ"ד הוי מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם. ואיכא מ"ד כיון דליכא הכחשה דעד א' וליכא אלא שבועת היסת ופטור והרב המחבר כתב הוי ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי ומסתמא כיון דאיכא חד סהדא דכ"ע בריא ושמא בריא עדיף וקרוב אני לומר אע"ג דליכא סהדא דבא לצאת ידי שמים חייב נשבע ונוטל דברי בשבועה עדיף דלא אשכחן עלה שבועת ספק כדכתב ר"ח בהמוציא הוצאות על נכסי אשתו דש"מ דכל היכא דהאי ידע והאי לא ידע מישתבע האי דידע ושקלי דהיינו שבועה דמתני' והיינו דאיכא בין איני יודע לאין לך בידי דאי איתה הדדי נינהו תקנתא דרב נחמן גבי איני יודע הוה ליה למימר גבי גט פשוט ר' יצחק בר יוסף הוה מסיק זוזי בר' אבא:

אמר ליה פרען זוזאי א"ל פרעתיך בפני פלו' ופלו' א"ל יבאו פלו' ופלו' ויעידו ואסיקנא לברר קאמינ' צריך שיבואו ואם אמרו לא ידענו חייב וקמ"ל הא דגרסי' בשבועות פ' כל הנשבעין ולאו פרעתיך בפני פלו' ופלו' ואתו סהדי ואמרי להד"מ ואמר רבא כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתי' ואיכא מ"ד סתם ולאו פרעתי קאמר ושמא הוא ומש"ה פטור אבל הכא בריא קאמר דצריך לברר וחייב ומסתמא הכא כגון דאמר ליה אל תפרעני אלא בעדים דקי"ל צריך לפורעו בעדים דמילתא דרמיא עליה אי נמי הלוהו בעדים וצריך לברר וההיא דשבועות דלא אמר ליה אל תפרעיני אלא בעדים אי נמי הלוהו שלא בעדים.. וה"ג בירושלמי מנה לי בידך אמר לו אל תתנהו לי אלא בפני עדים למחר אמר לו נתתיו לך בפני פלו' ופלו' מעשה בא לפני ר' ואמר יבואו פלו' ופלו' ויעידו הבא לדין בשטר ובחזקה ר' אומר נידון כשטר רשב"ג אומר נידון כחזקה מעשה בא לפני ר' ואמר כרשב"ג אבל רבינו אבן מגש פירש לברר קאמר אם באו באו ואם לא באו שהלכו להם למדינת הים או שמתו נאמן לומר פרעתי וחביבי פי' אפי' עד מפי עד ואפי' קרובי' ופסולין לגלויי מילתא הוא וכשרין ור"ח אמר אם יעידו שפרעת נתברר האמת ואם אמרו להד"מ אמר רב ששת הוחזק כפרן בפ' שבועת הדינין ורבא אמר כל מילתא דלא רמיא עליה וכו' ואם אמרו שכחנו או אין אנו מכוונין עדות זה היטב וכיוצא באלו נשבע שפרע ופטור ודבריו סתומין ורבינו האי גאון אמר דלא גמרינן מינה לדיינין אחרים לברר הדבר אלא בטוען פרעתי בפני פלוני בלחוד והטוען את חבירו כדי שמן והודה לו בקנקנים אסקה רבא בכתובת היכא דאמר ליה מלא י' כדי שמן. שמן טעין ליה קנקנים לא טעין ליה י' כדים מלאים שמן:

שמן וקנקנים קא טעין ליה כי פליגי דאמר עשרה כדי שמן יש לי אצלך אדמון סבר יש בלשון הזה לשון קנקנים. ופסק רבינו אלפס כאדמון דכל מקום שאמר רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו. והילכך מודה לו בקנקנים וכפר בשמן כדין טענו חטים ושעורים והודה לו באחת מהן ומישתבע נמי אשמן שבועה דאורייתא כאדמון ובעל מתיבות כתב לית הילכתא כאדמון. ולסברא דרבינו אלפס קשיא לן. הא דגרסי' בשבועו' בפ' שבועת הדיינים דמותבינן לר' חייא בר אבא מיהא דתניא טענו שור וחמור והודה לו בא' מהן ושני ליה. הא מני אדמון היא ומשמע דלית הילכת' כוותיה. וכן כתב ר"ח. ועוד דהא כל מקום שאמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו ליתה דהא דמי שמת והניח בנים ובנות נפקא מהילכת' והטוען את חבירו איכא למימר נמי דליתה אלא דרבינו אלפס סמך על רבינו שמואל בן חופני בספר המבוי הילכתא כאדמון בשתי הלכות וממתיבתא שדרו כותיה ועוד דהא דר' חייא בר אבא מוקים להא דאדמון בגילגול שבועה כדאיתא התם אבל טענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהן ד"ה חייב וצ"ע להא דטענו