ספר העיטור פא

חלק השני מלוה על פה גרסינן בגט פשוט המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדין ע"י עדי' גובה מנכסים בני חורין. ואסיקנא הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשין כו'. כדכתב באחריות:

ירושלמי. בפ' המקבל ר' אבהו בשם ר' יוחנן ובלבד שירשו קרקע הדא דתימר בדקאי גביה עד שעתא דמית אבל אי עאיל ונפיק אמרי' פרעיה וכתבי רבוותא אי נמי דמית בגו זמני' א"נ דמית בשמתיה דשמתיה הא לאו הכי לא גבו. ומסתברא לא מבעיא היכא דליכא אלא מטלטלין דליכא שבועה כלל דתקנתא לתקנתא לא עבדינן. אלא אפילו איכא מקרקעי שבועה שלא פקדנו אבא ליכא דליתה אלא היכא דאיכא שטרא ומשתבעי ושקלי ושבועת היסת נמי לדידיה תקינו רבנן לבריה לא תקינו רבנן וליכא שבועה אלא היכא דאתי בטענת בריא שאביהן ציוה לפרוע וגבי יורש שפגם אביו שטר חובו גרסינן בירושלמי בדין היה שאפילו אביו לא ישבע תקנה תיקנו בו תיקנו בבנו לא תקינו. וכיון שמת אביו העמדת בנו על דין תורה:

גרסינן בפ"ק דמכות המלוה את חבירו סתם אינו רשאי לתובעו פחות מל' יום אחד מלוה על פה ואחד מלוה בשטר ושאילת כלים נמי סתמן ל' יום מדגרסי' בטלית שאולה כל ל' יום פטורה מן הציצית ומסתבר' שאלה לא מדגרסינן גבי שואל אדם השאילני לא אתי למיכתב הלויני אתי למיכתב ש"מ הלויני לזמן מרובה השאילני זמן מועט ול' יום דטלית שאולה משום דכת' כסותך ולא של אחרים כדגרסי' וכל ל' יום פטור דילמ' חבריה תבע לי' (בזמן שאלה לאו זמן מועט הוא וחייב) גרסי' בפרק השותפי' אמר ריש לקיש הקובע זמן לחבירו ואמר לו פרעתי בתוך זמנו אינו נאמן ולוואי שיפרע אדם בזמנו וקיימא לן כריש לקיש אפי' מיתמי הילכך לא שנא מלוה על פה ולא שנא מלוה בשטר ואודי קמי סהדי ויהיב לי' זמן ומית בגו זימניה שקיל מיתמי בלא שבועה דחזקה לא עביד איניש דפרע גו זימניה ולמאן דאמר אין נזקקין לנכסי יתומין משום פריעת בעל חוב מצוה בגדולים עסקינן ולמאן דאמ' משום צררי ומשום שובר אפילו בקטנים דבגו זימניה ליכ' למיחש והיינו חייב מודה כדפריש' בערבות ומסתברא דינא בגו זימניה כמאן דנקיט שטרא בידיה דמי ואי אמ' ליה אישתבע לי מישתבע לי' ואיכא מאן דאמר שבועת היסת ואיכא מאן דאמר חרם סתם ור"ח אמר דחיקא מילתא לדחויה משבועות דרבנן ודווקא דאוזפיה קמי סהדי וקבע לי' זמן ואי לאו מיגו דיכיל למימר לא היו דברים מעולם אי נמי לא הוה ביה זמן יכיל למימר פרעתיך בגו זמני ופטור בשבועת היסת דומיא דתבעו לאחר זמנו ודווקא שתבעו בזמנו בתחילת היום אבל בסוף היום מיגו דאי בעי אמר פרעתי בתחילת היום דהא עביד איניש דפרע במישלם זימניה כי אמר פרעתי בתוך זמני נאמן והמלוה את חבירו סתם דאינו רשאי לתובעו פחות מל' יום אי אמר פרעתי בתוך ל' נאמן מדלא קבעו זמן דעביד איניש דפרע בגו ל' יום ופטור משבוע' היסת וכולן לא גבו מיורשין אלא בגו זימניה או חייב מודה או שמתיה ומית בשמתיה אי נמי דאמרי יורשין. אמר לנו אבא לא לויתי ועדים מעידין אותו שלוה ל"ש מלוה בשטר ול"ש מלוה ע"פ ואבוהון נמי אי אמר לא לויתי והעדים מעידין אותו שלוה וחזר ואמר פרעתי הוחזק כפרן לאותו ממון וחייב איבעיא להו תבעו לאחר זמנו ואמר לו פרעתיך בתוך זמני מהו מי אמרי' מה לי לשקר ומסתמא לר' נתן דאמר מה לי לשקר כחזקה דמי קא מבעיא לן דאי כר' דאמר כעדים דמי פשיטא דאתו עדים ועקרי חזקה ומשום דר' נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא והילכתא כוותיה קא מבעיא לי מי אמרינן מה לי לשקר דאוקי ממונא בחזקת מריה או דילמ' במקום חזקה לא אמר מה לי לשקר דלא אתי חזקה ועקרא חזקה ואיכא למימר דאפי' לר' קא מיבעיא ליה דמה לי דהתם בידו לפוטרה ועדיף מיהא דהכא ולא איפשיט בעיין וכל כה"ג קולא דנתבע ופטור בשבועת היסת וש"מ דאפי' במקום חזקה אמרינן מיגו:

וטעמא דמודה מקצת הטענה לא אמרי' מיגו לאו משום חזקה דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו אלא משום אישתמוטי דקא משמיט לי' כדרבה ואיכא דמדקדקי מדקא מיבעיא ליה תבעו לאחר זמנו ש"מ דריש לקיש בתבעו בזמנו והיכי דמי אי תבעו בסוף היום סמוך לשקיעת החמה לימא מיגו דאי אמר פרעתי בתחלת היום כי אמר פרעתי בסוף זמני נאמן ומפרשי כגון שתבעו בתחלת היו' ואיכא מ"ד וכן המגרש את אשתו ואמר פרעתיך אי נמי אתפסתיך צררי קודם גירושין אינו נאמן דלא ניתנה כתובה ליגבות תחתיו דבעל ואי טעין פרעתיך אחר גירושין תישבע ותיטול הכל עיקר ותוספת כמי שיש בידה שטר ואנן כתבינן לעיל דלא ניתנה כתובה ליגבות מחיים בעיקר כתובה ולא בתוספת ובעיקר כתובה אינו נאמן משום דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ואיתשול מקמי רב יהודה ואמר המלוה את חבירו וביקש לצאת למדינת הים ולא הגיע זמנו לפרוע ואין לו לתובעו ואין לו לומר תן לי ערב ובתשוב' הקובע זמן לחבירו שיפרענו בכל שנה כך וכך ועברו זמני' ולא פרע ותבע לו מכל הזמני' ואמר לא יפרע אלא מזה הזמן אפי' ששניהן מצויין בעיר ולא תבע חובו חייב לשלם לו הכל וסתומה היא:

גרסינן בפ' שנים אוחזין תני ר' חייא מנה לי בידך והעדים מעידין אותו שיש לו נ' זוז חייב שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים ותני ר' חייא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא נ' והילך חייב ורב ששת אמר הילך פטור ומסתמא אי יהיב משכון כהילך הוא דהא שטר כהילך הוא וכ"ש משכון. אבל רבינו אבן מגש כתב בקידושין גבי נסכא מנה אין כאן משכון אין כאן ש"מ דמאן דאודי במקצת וכפר במקצת ואנח ליה משכון בההוא מקצת דאודי לאו הילך הוא מדאמר הכא מנה אין כאן משכון אין כאן ומעשי' בכל יום דמחייבים בה שבועת התורה ואנא ברירנא לה בירושלמי מנה אין כאן משכון אין כאן בתרי לישנא במאמר שני ולא דמי להאי ולא דייק לן האי דיוקא ואיכא פלוגתא דרבוותא רבינו ברוך אמר לית הילכתא כר' חייא לא בקמייתא ולא בבתרייתא בקמייתא דהא דחה לה ר' זירא ותו דאשכח בגמרא דבני מערבא דר' יוחנן פליג עליה בבתרייתא דהא גרסינן בפ' השואל ועוד הילך הוא אלמא הילכתא פסוקה דהילך פטור ומדרב עמרם ורבינו האי זצ"ל פסקי הילכתא כר' חייא דר' יוחנן קאי כותיה דאמר שבועה זו תקנת חכמים היא וכל דתקון רבנן כעין דאוריית' תקון ור"ח פסק כר' חייא וכרב ששת בבתרייתא כרב אלפס. וכתב אם במערים לדחות השבועה מעליו חייב כדגרסי' בשבועות בקדם והודה ור' אלחנן פסק כר' חייא בתרויהו ולא איתברר לן שפיר משום דאי משום טעמא דרבינו אלפס מהא דכתב בספר למ"ד הילך פטור. פי' דמר רב יהודאי הוא כדכתיב בנוסחא דילן ולאו פירכא הוא משום דקרא בש"ח הוא ולא איצטריך למודה מקצת ואי משום הא דגרסי' בפ' השואל לאו משום הכי הילכתא אלא אליבא דדברי הכל מתרץ לה למתני' ודכותה גרסי' בקידושין קני את וחמור הוא ואת וחמור לא קנה וליתה דהא פסקי כולהו רבוותא הילכך לא פסיקא לן:

גרסינן בפ' שבועת הדיינין הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה. וקי"ל כרב דאמר כפירת טענה שתי כסף כדפסיק רב פפא חדא כרב וחדא כשמואל כרב דאמר כפירת טענה שתי כסף וכשמואל דאמר טענו חיטין ושעורים והודה לו בשעורים חייב ועוד דהא תני ר"ח לסייועי לרב ודוקא בטענת מלוה והודאת לוה אבל בטענת מלוה והעדאת עד אחד וכולהו טענתא נמי אפי' כפר בפרוטה מישתבע. ושתי כסף דקאמר כסף מדינה הוא כדגרסי' בפ"ק דקידושין והן עשרים גרגרי חיטין כסף במשקל והוא משקל פשוט מלגוייר יפה פחות ב' גרגרין ולא מיחייב שבועה עד דטעין ליה בהכי ובשויו וכפר ליה בעשרה פחות חצי גרגר ומודה בחצי גרגר דהיינו פרוטה ואמר רב נחמן אמר שמואל טענו חיטין ושעורי' והודה לו באחת מהן חייב וה"ה לכל שני מינין אפילו מלוה ופקדון וכן הילכתא ומסת' דוקא בבת אחת וגרסי' בהמניח את הכד אמר רבה בר נתן טענו חיטין והודה לו בשעורין פטור ואסיקנא אף מדמי שעורים ומישתבע שבועה על החיטין ומיפטר מיהו אם תפס ליה לא מפקינן כדאיתא התם. וכתב הבבלי אם טענו חיטין ואמר הלה איני יודע אם חטין או שעורי' נשבע שבועת שאינו יודע ומשלם שעורים ולא בריר לן דהא בפ' המניח את הכד אילימ' דקאמר מזיק בריא וניזק שמא אכתי לימא תיהוי תיובתיה דרבה בר נתן ש"מ היכא דנתבע טעין נמי שמא פטור מדמי שעורין מיהו בבא לצאת ידי שמים חייב כדלקמן ואמר רב ענן אמר שמואל טענו חיטין והודה לו בשעורין אם כמערים חייב אם כמתכוין פטור וכתב רבינו אבן מגש טענו חיטין והודה לו חטין ואח"כ טענו שעורים וכפר פטור דכיון דלא טעין חיטין ושעורים כאחת לאו מודה מקצת הוא וכל חד וחד טענה באנפי נפשה הוא והוא הדין לשתי עסקין דטעמא דפטור דמין טענה עצמה בעינא ואי ס"ד לאתויי ראיה מיהא היא אומרת בתולה נישאתי ויש לי מאתיים והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך ואין לך אלא מנה ולא היא דהתם ליכא מודה מקצת כדגרסינן בירושלמי בכתובות היא לקמן ואמר רב ענן אמר שמואל טענו שני מחטין והודה לו באחת מהן חייב. לכך יצאו כלים למה שהן. מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי פטור אמר רב נחמן ומשביעין אותו שבועת היסת והוא הדין לאיני יודע וצרפתי אמר כל היכא דאיכא תרי לישני בדברי סופרים הלך אחר המיקל והא דגרסי' בריש גמרא דשני' אוחזין גבי ההוא רעיא דמשמע דרב נחמן אאין לך בידי כלום קאי לכולי עלמא קא פריך והילכתא כמאן דמתני לה אסיפא ולא בדיק לן ומנהגא על כל טענתא דקא טעין בבריא משביעין אותו שבועת היסת ומר רב צדוק משמא דרבוותא הכין פסק מההיא דשנים אוחזין ואי לאו דחזינא לרבוותא דאמרי שבועת היסת בלא נקיטת חפץ אמינא שבועה כעין דאוריתא הוא מדגרסינן בב"מ אם איתה לר' חייא קמייתא משלם ומישתבע אשארא. ומקשינן השתא נמי ניחייביה מדרב נחמן אלמא חדא טכסיסא נינהו אלא דלא חזינן לגאון דאמר הכי ואי בתר דמישתבע אייתי חד סהדא כתב רבינו אלפס זצ"ל בתשובות דהדר מישתבע שבועה דאורייתא בחפץ וכל מקום ששניהן מחייבין אותו ממון אחד מחייבו