ספר העיטור פ

דאמר אחד מן האחין אמר לי אבא שטר פרוע הוא ושאר האחין אומרי' לא פקדנו אבא אם אותו שטר יוצא מתחת ידו איכא למימר כיון דתפסיל דילי' קושטא קאמר כדאמר בהניזקין מתוך שאת' נאמן להפסיד שכרך נאמן אתה לפסול ספר תורה כו'. וצ"ע:

הפוגם שטרו ומת יורשין נשבעין שבועת היורשין ונוטלין. ולא אמרי' דכי נקיט שטרא אין אדם מוריש שבועה לבניו אלא בהא דרב ושמואל ביתומים מן היתומי' משו' תקנת יתומי' בני לוה שלא יפרעו ממון אלא בשבועה וודאי אבל פוגם שטרו בלאו יתומין מן היתומין היא ונקיט שטרא. והוא הדין לכל דנקיט שטרא כגון עד אחד מעיד שהוא פרוע. ומנכסים משועבדים לא אמרי' אין אדם מוריש שבועה לבניו:

ולעול' נשבעין שבועת היורשין. ומסתמא דווקא שכיר ונגזל כולהו דלא נקטי שטרא. ושבועתן שבועת תקנה. וכן שבועת היסת שנהפכה לנתבע ומת. אין היורשין נשבעין ונוטלין. ירושלמי פשיטא הא מילתא מת בעל הבית שכיר נשבעין ליורשין בע"ה כלום תיקנו אלא בשכיר שמא ביורשין:

תוספת יורש שפגם אביו שטר חובו נוטל שלא בשבועה בזה יפה כח היורש מכח האב אמר ר' אלעזר ונשבע שבוע' יורש שלא פקדנו אבא נתחייב שבועה בב"ד ומת. אין בנו גובה.. רב חסדא בעי אילין תרתין פסיעתא הוא מפסיד חוץ לב"ד את אמרת גובה מפני שפגמו בב"ד איתמר אינו גובה ש"מ בין בב"ד בין שלא בב"ד יורשין נשבעין שבוע' היורשין ונוטלין. גרסי' בפ' הכותב הנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה. ואמר רב לא שנו אלא כתובת אשה משום חינה. אבל בעל חוב לא. ורב נחמן אמר אפי' בעל חוב נמי שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חבירו והולך לו במדינת הים וכן הילכתא. ומסתמא ה"מ דמודעינן ליה ושדרינן קמי' הא לאו הכי אין נפרעין וה"ג בירושלמי ונפרעין מן האדם שלא בפניו תיפתר שהרבית אוכלת בו וב"ד גובין רבית תיפתר שערב לו מן עכו"ם כהדה אלכסה אמר לר' מנא אנן עבדין טאבות סגין מנכון אנן כתבין דיוטמרון אין יאתא טאבות. ואי לא אנן מחלטין נכסיא. ואמר ליה אנן עבדין כן אנן משלמין בתריה תלת זימנין אי אתא הא טאבות ואי לא מחלטין נכסיא. אמר ליה הגע עצמך דהוא באתר רחיקא. אמר ליה אנן משלחין תלת אגרן חדא גו תלתין וחדא גו תלתין. אי אתא הא טאבות ואי לא אתא מחלטין נכסיא. ואמר ר' מתניא והוא שעמד בדין וברח. אבל לא עמד בדין וברח לית כאן מחלטי' אלא מכריזין והילכך להאי סברא אין נפרעין מן הערב שלא בפני לוה. וכן השיב ר"ח בתשובה הדין כמו שכתב רבינו האי ואנחנו מעשי' בכל יום באים לפנינו וחתכנו הדין שלא הורדנו בעל חוב בנכסי הלוה כשהוא במדינת הים עד שמודיעין ואפי' יש לו נאמנות בשטר יש חשש שמא יש בידו שובר ותו שכתב רבינו האי ואדאייתינן הא גמרי' דבני מערבא דקאמר שערב לו מן עכו"ם מסתבר' דגמרי' מינה ישראל שלוה מן התוגר מעות ברבית. ישראל נעשה לו ערב דבין בדיננו בין בדיניהן כי שקיל רביתא גוי הוא דקא שקיל ליה מישראל ולא מיתסר ערבות אלא בנכרי שלוה מישראל דבדיניהן עיקר האחריות על הערב הוא וישראל הוא דפרע הקרן והרבית לישר' ואישתכח דישראל הוא דקא שקיל רביתא אבל בדינינו עיקר האחריות על הלוה הלוה פורע וישר' נוטל רבית לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה ישראל למלוה ישראל ומשום הכי בעי' שקיבל עליו לדון בדיני ישראל. והכי איתה לישנא דגמ' דילן בנוסחי דווקני אלימא ערב דנכרי כיון דבדיניהן בתר ערבא אזיל אישתכח ישראל הוא דקא שקיל רביתא ולא גרס ערב לגוי ולא גרסינן נמי אישתכח ישראל דקא מוזיף ברביתא ודייקא נמי דקא פרכי' אי שקיבל עליו לדון בדיני ישראל רבית נמי לא לישקול אי אמרת בשלמא ישראל הוא דקא מלוה היינו דקא פריך רבית נמי לא לישקול אלא אי אמרת דמלוה נכרי הוא. היכי מקשי רבית לא לישקול אטו משום דנכרי קיבל עליו שלא יתבע הערב לא יטול רבית אלא ודאי בישראל עסיקינן שהוא מלוה אבל בעכו"ם שהוא מלוה לישראל אפי' לא קיבל עליו לדון מותר דידוע הוא שהעכו"ם נוטל רבית ולא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה ולא איצטרוכא לברייתא למימר אבל אתה עושה ערב מעכו"ם המלוה ברבית אבל רבותי הגיהו בספרים אלימא ערב לעכו"ם וישראל הוא דקא מוזיף ברביתא:

תוס'. עכו"ם שלוה מישראל וישראל שלוה מן העכו"ם ישראל נעשה לו ערב ואינו חושש ועכו"ם שלוה מישראל בשקיבל לדון בדיני ישראל וישראל שלוה מן הגוי בין קיבל בין לא קיבל:

גרסי' בפ' הנזיקין בעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית. והני מילי מיניה דידיה אבל מיתמי כולהו בזיבורית כדתנן אין נפרעין מנכסי יתומין אלא מן הזיבורית ואמר מר זוטרא בריה דרב נחמן שטר חוב היוצא על היתומין אע"פ שכתב בו שבח אינו גובה אלא מן הזיבורית כו' באחריות ואיפסיקא הילכתא יתומין שאמרו בין גדולים בין קטנים בין לשבועה בין לזיבורית:

ובעל חוב דתפש בינונית בחיי אביהן תפש כדמוכח בפ' בתרא דכתובות ודוקא מקרקעי אבל מטלטלי דשבק אבוהון מדינא לא מגבינן כלל ואפי' בשטר דקי"ל מטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי אבל מיני' אפי' מגלימא דעל כתפיה. והאידנא תקנתא דרבוותא למיגבי ממטלטלי בעל חוב אפי' מיתמי ובשם רבינו יעקב דוקא מלוה בשטר אבל מלוה על פה לא גבי ממטלטלי והא דאמר מצוה על היתומין לפרוע חוב אביהן ממטלטלי דשבק אבוהון אבל נכסי דקנו יתמי אפי' מצוה ליכא:

כדמוכח בב"ב בגמ' נפל הבית עליו ועל הבן והיו עליו כתובת אשה ובע"ח כו' וכן דעת ר"ח דאמר לא תימא הכי תקנתא דבתראי למגבי ממטלטלי מאי מצוה איכא והא דגרסינן נמי בראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפן עליו במלוה דאמרינן דינא הוא וכו' כיון דמצו' על היתומי' לפרו' חוב אביהן ממטלטלי דשבק ותפיש להו לישתעבדי למיגב' מיניהו ומסתבר' דמצו' על היתומין בדאיכ' מקרקעי דאבוהון קאמר ומשום נעילת דלת וכן דעת רש"י דפירש בפ' כל הגט יורשין שירשו קרקע שעליהן מוטל לפרוע חוב אביהן והיינו דגרסי' בפ' מי שהיה נשוי הנך נ' קמאי מצוה קא עבדיתו. ואידך כדין קא טריף. ואי אמר הנך נ' דמי קטינא סלקיה והיכא דליכא מקרקעי אפי' איכא מטלטלי ליכא מצוה כלל וכת' רבינו אפרים במלוה בשטר הוא דאמר מצוה על היתומין לפרוע חוב אביהן משום שלא תנעול דלת בפני לוין אבל במלוה על פה דליכא נעילת דלת אוקמה לדרב ושמואל אדאורייתא וכבר איפסיקא הילכתא דמלוה על פה גובה מן היורשין ואיתמר עלה משום נעילת דלת ואיתמר שיעבודא דאוריתא אלא למאן דאית ליה דמלוה בשטר מצוה משום נעילת דלת היא ורבי' אבן מגש מלוה בשטר חוב הוא כדאיתא בערבות והיכא דטעין בעל חוב דלית ליה לאיפרועי תקינו רבוותא לאישתבע שבועה כעין דאורייתא דלית לי' לאיפרועי והכי אסכימו ונהיגי:

גרסי' בפ' הכותב א"ל רב פפא לרב חמא ודאי דאמריתו משמי' דרבא האי מאן דמסקי ביה זוזי ואית ליה ארעא ואמר ליה שקול ארעא ואמר ליה זיל את טרח וזבון והב ליה וכו' עד ההוא תולה מעותיו בעכו"ם הוה כלו' היו לו מעות והוא אומר של עכו"ם הם שמעינן מהכא דהיכא דאית ליה זוזי אית ליה לאיפרועי זוזי. ואי לית ליה אלא ארעא או מטלטלי יהיב ליה ולא מטרחינן ליה לזבוני בתשובה היכא דלא ידע אי אית ליה זוזי ואמר האיך דאית ליה ואידך אמר לית ליה אלא ארעא אי אמיד הוא לאו כל כמיניה ואי לא אמיד לא משבעינן ליה אלא חרם סתם דבתרי דיני לא דיינין ליה והיכא דאית ליה ארעא ואית לי' מטלטלי איכ' מאן דאמר אי בעי מלוה שקיל מטלטלי שהן כסף ולא קרקע דשוה כסף הוא ככסף ואי אית לי' ארע' וזוזי או מטלטלי וזוזי ולא בעי מלוה זוזי הרשות בידו של לוה ומאי דבעי יהיב ליה ולכתוב' אי אית ליה ארעא וזוזי יהיב לה ארעא ואפי' בעיא היא זוזי ואפילו בעי הוא למיתן לה זוזי כדאמר התם לבעל חוב מסלקינן ליה בזוזי ולא בארעא (ואפי' הוא בעי למיתן ליה ארעא ואפי' הוא למישקל ליה ארעא לאשה לא מסלקינ' ליה בזוזי. ואפי' בעיא היא והוא לא בעי אי נמי בעי הוא והיא לא בעי') ואי אית לי' מטלטלי יהיב לה מטלטלי ואי אית לי' מטלטלי וזוזי יהיב לה או זוזי או מטלטלי הדין הוא דינא דבעל חוב וכתוב' אבל השוכר את הפועל אית ליה דינא אחרינ' דמטרחינ' ליה לזבוני כדגרסי' בבבא מציע' השוכר לעשות עמו בתבן ובקש וא"ל טול מה שעשית בשכרך אין שומעין לו ואסיקנא בגמ' צריכא דאי אשמעינן רישא דלית ליה אגרא גבי' אבל הכא דאית ליה אגרא גבי' אימא שומעין לו ממרי רשותך פארי איפרע קמ"ל דלא ונזקין נמי אית להו דינא אחרינא כדכתב רבינו אלפס דהלכה כרב הונא בריה דרב יהושע דאמר כל מילי מיטב הוא. ואית ליה זוזי ומטלטלי פרע ליה מידי דיהיב ליה וצ"ע. א"ל רב כהנא לרב פפא לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה אי אמר לא ניחא לי למיעבד האי מצוה מאי תנינא בד"א במצות לא תעשה אבל מצות עשה מכין אותו עד שתצא נפשו ואפילו מלוה בשטר וכתב ר"ח וכן דין היתומין שירשו מטלטלין דקיימ' לן מצוה על היתומין לפרוע חוב אביהן. גרסי' בפ' השוכר את האומנין אמר רבא האי מאן דמסיק ק' זוזי בחברי' ופרעי' זוזי זוזי פירעון הוא אלא שיש לו עליו תרעומת ש"מ דלא מצי לעכובי ואית ליה לקבולינהו. דאם איתה לא ליקביל מיניה ולא תרעומת ליהוי. ועוד מדגרסי' בפ"ק דקידושין מוכר בית בבתי ערי חומה נגאל לחצאין או אינו נגאל לחצאין גאולתו גאולתו גמר משדה אחוזה מה שדה אחוזה אינה נגאלת לחצאין, אף בית אינו נגאל לחצאין ש"מ דאי לא כתב גאולתו נגאלת לחצאין גרסינן ר' נתן אומר מניין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו מניין שמוציאין מזה ונותנין לזה ת"ל ונתן לאשר אשם לו ופסק ר"ח בכמה דוכתי דהילכתא כוותיה ודווקא מחיים. אבל מת ונפל נכסי קמי יתמי מטלטלין נינהו ומטלטלי דיתמי לא מישתעבדי לבעל חוב והשתא דתקינו דמטלטלי מישתעבדי אפילו מיתמי מפקינן כר' נתן. ומסתמא דלית ליה נכסי לאיפרועי אבל אית ליה נכסי לאיפרועי לא מפקינן.