ספר העיטור עט

סבר איבעי ליה למימסר מודעא אשטרא. ורבנן סברי חברך חברא אית ליה וקי"ל כרבנן וש"מ דכתבינן מודעא כי האי גוונא כדאיתא באות מם שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה אדמון אומר יכול לומר לו אילו חייב הייתי לך כיצד אתה אומר לוה ממנו וחכמים אומרים זה גובה וזה גובה איתמר שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה רב נחמן אמר זה גובה וזה גובה. ורב ששת אמר אפוכי מטרתא למה לי וכו' ירושלמי שנים שהוציאו שטר חוב זה מנה וזה מאתים חלוקת רב נחמן ורב ששת. רב ששת אמר יוציא מנה כנגד מנה ויפרע מנה ויליף לה מן הדא דתנן שנים שוורים תמים שחבלו זה בזה משלמין במותר חצי נזק רב נחמן אמר זה גובה וזה גובה יליף ליה מרבנן ואדמון דרבנן ואדמון מודו שיוציא מנה כנגד מנה אלא בגין דתנינא אדמון אומר וכו' לפיכך צריך מימר זה גובה שטר חוב וזה גובה שט"ח מחל של ר' בק' ושל ק' לא מחל מ"ד יוציא מנה כנגד מנה שכבר יצא מנה כנגד מנה מ"ד זה גובה וזה גובה אותו שמחל אין גובה ואותו שלא מחל גובה כתב של מאתים בשטר ושל מנה לא כתב מ"ד יוציא מנה כנגד מנה כבר יצא מנה כנגד מנה מ"ד זה גובה וזה גובה אותו שכתב גובה אותו שלא כתב אינו גובה ת"ר המוציא שטר חוב על חבירו כתוב בבל מגבהו ממעות בבל בא"י מגבהו ממעות א"י ואעפ"י שהוציא במקום אחר דבתר שיעבודא אזלינן כתב בו עיר סתם במקום שהוציא מגבהו כתב בו כסף סתם מה שירצ' מגבהו ודכתוב בו מטבע משא"כ בכתוב' אהייא אמ' ר' משרשי' ארישא ומפורש בכתוב' גרסינן בפרק שנים אוחזין סלעים דינרין מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש ר' שמעון בן אלעזר אומר הואיל והודה במקצת הטענה ישבע ר"ש אומר אינו אלא כמשיב אבידה ופטור ואסיקנא התם שתים נמי פטור דשטר הילך הוא והילך פטור כדאית' במלוה על פה וש"מ דאי אמר ליה מנה לי בידך נ' בשטר ונ' על פה. ומודה נ' בשטר. וכפר ליה נ' דעל פה הוה ליה כטוענו כלים וקרקעות. והודה בקרקעות וכפר בכלים ונשבע שבועת היסת על שכפר ופטור ועדות בקנין נמי כשטרא. גרסינן בפרק יש נוחלין שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא המוציא שטר חוב על חבירו ומלוה אומר לא פרעת כלום וכו'. במאמר בית. גרסינן בפרק גט פשוט כתוב בו זוזין מאה דאינון סלעין כו' בכתיבת שטר מי שבא ואמר אבד שטר חובי בהתפסת שטר. הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין מסתמא כגון אני פלו' לויתי מנה מפלו' בשנת כך וכך אע"פ שלא נחתם או שכתב אני החתום לויתי מפלו' וחתם לבסוף והא דפליגי בהנושא חייב אני לך מנה בשט' לא כתב לויתי אלא בלשון הודאה. כתב בשטר אני פלו' חייב לפלוני מנה או שכתב אני חייב לפלו' מנה וחתם. ובהא הוא דפליגי ר' יוחנן וריש לקיש דמחייב נפשיה במאי דלא חייב. ולא דמי כלל להוציא עליו כתב ידו. אבל רבינו שלמה פירש. הוציא עליו כתב ידו חייב אני לך מנה וחתם לבסוף ומסר לו בעדים ופלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש שלא חתם לבסוף ומסר לו בעדים ולא דייק לן מה לי בתחילה מה לי בסוף ועוד דהוה ליה לאקשויי מיהא מתני' לר' יוחנן ולתרוצה ואסיקנא אעפ"י שהוחזק כתב ידו בב"ד גובה מנכסים בני חורין דכמלוה בע"פ דמי ואי מודי פרע ואי לא מישתבע שבועת היסת ומיפטר ואע"ג דאמר רב פפא האי מאן דמפיק שטרא אחבריה ואמר ליה שטרא פריעא הוא לאו כל כמיניה התם חתימי סהדי כיון דאית ליה קלא דגבי ממשעבדי לא הוה משהי ליה בידיה אבל הכא לא חש ביה ואי אית ביה נאמנות גבי בלא שבועה אפי' מיתמי ואיכא מ"ד כיון דליכא קנין בנאמנות לא מהני והרב המחבר כתב צריך עיון והיכא דלא הוחזק כתב ידו ואית ביה נאמנות איכא מ"ד מיגו דאי בעי אמר לאו חתימת ידאי הוא מישתבע ומיפטר ומסתמא לא מיבעיא למ"ד מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו דליכא למימר מיגו אלא אפי' למאן דאמר צריך לקיימו לא מיבעיא אי כתב ביה מהימנת לי כבי תרי דמלוה גופיה תרי סהדי הוו. וליכא למימר מגו ואפילו למ"ד מה לי לשקר כעדים דמי תרי ותרי נינהו וסמכינן אתרי דהא פסליה לכולי עלמא אלא אפי' כתב בו מהימנת לי כל אימת דאמרת לא פרענא המלוה נאמן דלא אמרי' מיגו חדא דטענה דידיה סתרה הודאה דידיה דהא קא מודי בנאמנות ופטריה משבועה כל זמן ששטר בידו. ועוד כיון דכתב ביה כל זמן ששטר זה בידך מיזהר זהיר ביה ולא פרע עד דמהדר ליה שטרא וכל היכא דאיכא למימר מיזהר זהיר ביה לא אמרי' מיגו דאמר גבי מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש דאמרי' התם רב יהודה ורב עוירא לא סבירא להו הא דרב הונא מ"ט שטרא כיון דלגוביינא קאי מיזהר זהיר ביה והוא הדין לשטר חתום בעדים ואין כתב ידן יוצא ממקום אחר דלא מהימנן ליה משום מיגו וכן הילכתא. וכתב רבינו שרירא כי אמרי' פרעתי דנאמן. דוקא דלא מסר לי' שטרא בסהדיא אבל מסר ליה שטרא בסהדיא עידי מסירה כרתי. ואי אמר פרעתי לא מהימן ומסתמא לא עדיף מהוחזק כתב ידו בב"ד דנאמן דהא קא מדמינן ליה לסהדי:

בסוף גמר' דגט פשוט דמותבינן לר' יוחנן מיהא דגרסי' ר' אלעזר אומר אע"פ שאין עליו עדים אלא שנתנו לו בפני עדים כשר וגובה מנכסים משועבדין ומפרשינן התם בשאר שטרות קאמר דעדי מסירה כרתי:

ש"מ דהוחזק כתב ידו בב"ד כמסירת עדים דמי ועוד דלית הילכתא כר' אלעזר בשאר שטרות. ואפשר דסביר' להו לרבוותא כשמואל דאמר אף בשטרו'. והיכא דאמר לאו חתימות ידאי היא. ולא איתחזק בבי דינא איכא מ"ד מחוי חתימות ידיה בבי דינא ומדמינן לה ואיכא מ"ד כיון דמצי לאיערומי בעי כתב ידו יוצא ממקום אחר. ואי לא מיגו דאי בעי אמר פרעתי מיפטר בשבועה השתא נמי מישתבע ומיפטר ואי אמר אין חתימות ידאי היא. מיהו לא יזיפנא מעולם. דקי"ל כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ואי אמר אין חתימת ידי הוא. ואפשר דחתימא בסופא דמגילתא וכתב עליה כה"ג נמי חייב. אבל אי אתי בטענת בריא איכא מ"ד בהא נמי אמרינן מיגו ומיפטר בשבועה. והא דאמר אביי האי מאן דמחוי חתימות ידיה בבי דינא לא ליחוי בסופא דמגיל' דילמא משכח לה איניש דלא מעלי. וכתב עליה מאן דבעי עצה טובה קמ"ל דילמא טעין דלא אוזיף מיניה כלום. אי נמי לאו כתבא דידי הוא דחייב אבל אי טעין הכי הוה מעשה מישתבע ומיפטר ואיכא מ"ד דלא מיפטר דאם איתה דאביי כי היכי דלא אתי לידי שבועה בלאו הכי מצי לאשבועי וכתב הרב צריכא עייונא ומסתברא כלישנא קמא ובשאלה לרבינו שרירא כתב בכתב ידו ואמר לעדים חתומו ומסרו לי' הרי הוא כשטר וגובה מנכסי' משועבדין ואי אמר פרעתי אינו נאמן אבל אם חתם בפני עדי' ולא נתן רשות לחתום זהו שאמר הוציא עליו כתב ידו ונאמן לומר פרעתי וכן כתב בשם רבינו האיי שאם ציוה לחתום על הודאתו דינו כמאן דמפיק שטרא אחבריה אבל אם לא כתבו חתימתן אלא להחזיק כתב ידו הוא כהוציא עליו כתב ידו ונאמן לומר פרעתי ומסתמא הוא הדין לעדות בקנין אע"ג דסתם קנין לכתיבה עומד ה"מ לענין מהדר אבל מיכתב לא כתבינן בלא דעתא דיליה ואי לא כתבו סהדי שטרא ולבתר תלתין יומין דהוא סתם הלוא' או בתר זימניה טעין פרעתי כמלוה על פה הוא ומישתבע ומיפטר דלא מצי למימר ליה שטרא בידי מאי בעי כדכתב בחלק כתי' השטר וכן מצאתי ל"ש שכיב מלוה ול"ש שכיב לוה כל הסמוך לקנין כותבין אבל ודאי משך מילתא ולא קבע ליה זימנא למיכתב איכא למימר דלמפרע וכל סתם הלואה ל' יום כותבין ונותנין והמוציא מחבירו עליו הראיה ועל הדיינין ומיהו עדות בקנין כשטר דמי לגבות ממשעבדי כדגרסי' בפ' הכותב אלו נשבעין ונוטלין השכיר והנגזל וכו' והפוגם את שטרו, שלא בעדות ופוגמת כתובתה ואסיקנא לא מיבעיא קאמר והוא הדין בעדים ופוגמת פחות משוה פרוטה סלקא בתיקו ולקולא ופוחתת כתובתה ופוחת את שטרו גובה שלא בשבועה. ואי אמר אישתבע לי מישתבע ליה כאומר אמנה היה לי ביני לבינו ונאמן במיגו בהיסת וגרסי' בפ' כל הנשבעין וכן היתומי' לא יפרע אלא בשבוע' ואסיקנ' יתומין שבאו לגבות מלוה נוטלין שלא בשבועה דהא אבוהון שקיל בלא שבועה היכא דלא אמר אישתבע לי והיכא דאמר אישתבע לי דאבוהון לא שקיל בלא שבועה איכא פלוגתא ביני רבוותא איכא מ"ד מישתבע לוה ומיפטר ואיכא מ"ד נשבעין שבועת היורשין ונוטלין כדאיתא לעיל ואיכא מ"ד כיון דקילא שבועתא דהאי אי טעין אין ואי לא טעין שקיל בלא שבועה ורבינו האי כתב בתשובה שאין לסמוך על רב שר שלום ור' שמעון קיירא דאמר כסברא קמא ויתומין מן היתומין ומת לוה בחיי מלוה אפי' בשבועה לא שקלי דקיי"ל כרב ושמואל דאמר אין אדם מוריש שבועה לבניו אבל אם מת מלוה בחיי לוה לא יפרעו אלא בשבוע' כדתנן וכן היתומי' לא יפרעו אלא בשבועה ואמרי' לא שנו אלא שאמרו יתומין אמר לנו אבא לויתי ופרעתי אבל אמר לא לויתי נוטלין שלא בשבועה וכתב הרב קרובינו זצ"ל הא ביתומין גדולים קיי"ל דאי בקטנים לא מצי אישתבועי שאמר לנו אבא והא דגרסי' בסוף גמרא דמסכת שבועות אפי' נולד הבן לאחר מיתת האב הרי זה נשבע ונוטל לא מישתבע אלא שלא מצינו בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרוע והכא ביתומי' גדולים קיימא והיכא דטעני יתומי' דלוה אמר לנו אבא לויתי ופרעתי לאבוכון הוא דנשבע שבועת היסת וכו' אבל לא טעני יתמי כלל אמרי' דילמא פרעי אבוהון ליתומים שהן גדולים ולא מיפטר משבועת היורשין עד דמישתבע שלא נפרעו היתומים ומסתמא דל"ש גדולי' ול"ש קטני'. וטעמ' דאמרו אמר לנו אבא לויתי ופרעתי. אבל לא טענו אינהו לא טענינן להו שאין טועני' בזכותן של אלו שיהא חובתן של אלו וש"מ שאין טוענין ליורשין במקו' יורש אחר ודינן כדין לוה ומלוה. ובתשובת הרב קרובינו זצ"ל. יתומין מן היתומין שבאו ליפרע בשבועה שלא פקדנו אבא. ומת אחד מן האחין אין שאר האחין גובין חלקן בשבועה שמא לאותו האחר ציוה אלא הן נשבעין ונוטלין חלקן וצ"ע דהא יכולין לישבע שלא פקדנו אבא ואחינו. ויתומין של יתומין נמי יכולי' לישבע שלא פקדנו לא אבינו ולא אבי אבינו והיכא