ספר העיטור עח

ואי טעין עכו"ם ואמר פרעתי הערב פטור אם לא התנ' המלוה על דעת כן תעש' הערבות שאהיה נאמן עליך כל זמן שאומר לא נפרעתי ואם כפר עכו"ם עיקר ההלואה והערב מודה שהלוה והוא היה ערב מסתברא שהוא חייב וב"ח דפרט לערב באפי סהדי. צ"ע אי מיפטר מיניה דמלוה אי לא. ומסתבר' דהוה ליה כתופס לב"ח במקום שאינו לאחרי' כדפרשתי בשלישות וערב שהודה ערבות ללוה ולוה אמר לא היו דברי' מעולם ערב אינו יכול לחייב הלוה וגוב' המלוה מן הערב והלוה נשבע שבועת היסת ומפסיד הערב ואם טוען הלוה פרעתיך והוצאתי הערב מן הערבות נשבע הלוה שפרעו ונפטרו הלוה והערב דיש לו רשות לפורעו בלא רשות הערב אבל אם אמ' פרעתיך בתוך הזמן אינו נאמן. ואם מת הלוה אחר זמן ואמרו היתומין אין אנו יודעי' נשבעין שבועת היורשין ופטורין והערב נמי פטור והיכא שהוא ערב קבלן וכפר הלוה המלוה גובה מן הקבלן ואם טען הלוה פרעתיך לאחר הזמן והוצאתי הקבלן מן הקבלנות וקבלן מודה הקבלנות אבל אינו יודע אם פרעם לוה ואם לאו. איכא מ"ד נשבע לוה שפרעו ונפטר הוא וקבלן. ואיכא מאן דאמר כיון שהוא קבלן נשבע מלוה שלא נפרע וגובה מן הקבלן וקבלן חוזר וגובה מן הלוה שלא היה לו לפורעו אלא בעדים ואיכ' מאן דאמר שאין גובה הקבלן מן הלוה אלא בשבועה מפטר הוא מן הלוה והקבלן שהרי לא התנה לו שלא יפרע לו אלא בפני קבלן או בעדי' וכיון דשייך הלוה בחוב שהמלוה יכול לתובעו נשבע לוה ופקע לוה וקבלן מן התביעה וצ"ע לרב המחבר. אבל דקבלן שאין לו על הלוה כלום יש לדון הלוה בדין שליח. כתב בכך וכך איך אמר לנא הוו עלי סהדי וקנו מינאי וכתובו בכל לישנא דזכותא והבו ליה לפלו' דצביתי ברעות נפשאי והויתי ערבא דפלו' על פלו' דאוזיף מיניה כך וכך ולא הוה ליה לאיפרועי יתהון וכדו השתא אנא משעבדנא ליה דאי לא פרע ליה ליום פלו' אנא פרענא ליה מן דילי בלא שום טעותא וסרבנותא ולא יהא לי רשות לעכובי ולאחורי יתהון ואי מעכבנא יהא לי' רשותא לפלו' דנן לאמנוי יתי לשחוד ולאשחודי בממונא ועלי לשלומי כל פסידא ושוחד' דעביד על ממונ' דא כי היכי דלא ליפסוד וכל אימת דלא קריע שטרא או דלא כתיב אגביה דפריע הוא לאו כל כמיניה דפלו' למימר שטרא פריעא הוא וליתהמן פלו' וירתיה בתריה עלי ועל ירתאי בתראי לאיתפרע' מכל שפר ארג נכסין וקנינין דאית לי תחות כל שמיא דקנאי ודקנינא דאית להון אחריות ודלית להון אחריות כולהון יהון אחראין וערבאין על שטר' דא כחומר כל שטרי ערבותא דנהיגין בישראל מיומא דנן ולעלם דלא כאסמכתא ודלא כטופס' דשטרי וקנינא מפלו' וכל מה דכתב ומפרש לעיל במנא דכשר למיקניא ביה ואי בשעת מתן מעות דלא בעי קנין כותב הוו עלי סהדי וכתובו וחתומו דצביתי ברעו' נפשאי והויתי ערב לפלו' על פלו' דאוזיף מיני' כך וכך על פומי ובהרמנות' דילי ואנא משתעבדנ' ליה עד דפרע יתהון ליה ואי לא פרע ליה כו'. ואי ערב קבלן הוא כות' והויתי ערב קבלן על פלו' דאוזיף מיניה כך וכך בהרמנות' דילי ואמרי' ליה הב ליה ואנא קבלן ואי לא פרע כו' ותמיהא לי בחיבור הרב שכתב בערבות בשעת מתן מעות נעשה קבלן והרי הוא אינו קבלן אלא בלשון קבלנות אות עין עיסקא והוא באות בית ח"כ"מ"ה אות חית חוב והוא נחלק לג' חלקים. חלק א' מלוה בשטר:

גרסינן בפ' גט פשוט המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסי' משועבדים ע"י ערב גובה מנכסים בני חורין. הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב גובה מנכסים בני חורין אמר עולא דבר תורה אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה. גובה מנכסים משועבדים ואסיקנא מלוה בשטר גובה מן היורשים:

גרסי' בפרק שבועת העדות. אמר רב פפא האי מאן דמפיק שטרא אחבריה ואמר ליה שטרא פריעא הוא לאו כל כמיניה ואי אמר ליה אישתבע לי מישתבע ליה ואי טעין ליה אין ואי לא לא. ואי צורבא מרבנן לא מיזדקקינן ליה ואי תרוויהו צורבא מרבנן צריכה. וכתב רב אלפס מסתברא כמ"ד שבועה דרב פפא כעין דאורייתא היא דומיא דפוגם את שטרו ומסתברא דוקא דאמר בטענת בריא דפריעא הוא אבל בטענת שמא לא והיכא דאתי לוה בטענת בריא ומלוה בשמא ואמר איני יודע איכא מ"ד אין נשבעין על טענת שמא כדגרסינן מצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו יהא מונח עד שיבוא אליהו:

אלמא אין בו כח לתובעו וליכא על הלוה אלא חרם סתם ואיכא מאן דאמר נשבע מלוה שאינו יודע וגובה כי היכי דיורשים נשבעים שבועת היורשין שאינן יודעין בפירעון ואיכא מאן דאמ' לא דמי ליורשין דהוה ליה כחשוד דמפיק שטרא שאינו יכול לישבע דפקע שטרא ונשבע הלוה שבועת היסת ופטור ומסתבר' כלישנא קמא דלא דמי לחשוד דהתם בטענת בריא אתי ולא גרע ממלוה אבל הכא דטענת שמא הוא איתרע שטרא:

וליכא שבועה כלל והיכא דתרויהו אתו בטענת בריא ואמר לא בעינא אישתבועי בחפנא דל לשטרא תישתבע ותיפטר אע"ג דלא מפכינן שבועה אלא מנתבע לגבי תובע הני מילי כעין דאורית' אבל הכא לא גרע ממלוה על פה והו' הדין לכל הנשבעין ונוטלין דקאתו בטענת בריא וכן כתב רבינו האיי ואי אמר ליה אידך לא בעינא לאישתבועי תישתבע את ושקול דינא קאמר ליה ותשובה לשר שלום ור' שמעון קיירא היכא דמית מלוה וטעין לוה פריעא הוא ואי הוה אבוכון קיים מישתבע ליה כיון דליתיה למלוה מישתבע לוה ומיפטר ואי בעי לוה מישתבע יורש שבועת היורשין ומסתברא כדגרסינן בסוף פירקין וכן היתומין לא יפרעו אלא בשבועה ואקשינן יתומין ממאן אלימא מלוה השתא אבוהון שקיל בלא שבועה אינהו בעי שבועה:

ואיצטריך לאוקומה יתומין מן היתומין ולא אוקמה כדקס"ד. וכגון דאמר להו אישתבעי ש"מ דאינהו לא שקלי בשבועת היורשין. אלא דתשובת רבינו אלפס אמר כל זמן שתבעו היתומין לאחר עם שטר וטען פרוע הוא נשבע שבועת היורשין בין שתובעין יתומין בין שתובעין אינן יתומין:

ירושלמי מת הלוה המלוה נשבע ליורשין ואפי' מת המלוה יורשי מלוה נשבעין ללוה כלומר יורשי לוה וכשמת לוה אחריו. אבל מת לוה תחילה ואחר כך מת המלוה אין אדם מוריש שבועה לבניו שמע ר' יוחנן ואמר ויאכל הלה וחדי וכתב רבינו אבן מגש דטעין שטרא פריעא הוא אבל אם יטעון דאית ביה צד רבית או שלא נטלתי כך מזה הממון ואי נמי שטר מחילה זה לאו כל כמיניה לאשבועי. ומסתמ' אי פקח אידך נימא שטר' פריעא הוא ולגלגל כל טענתא. ואמר רב צמח גאון משכון ביד מלוה דינו כשטר כדכת' בחלק ג' והמוכר שטר לחבירו ואמר ליה פרוע הוא וכו' במחילה גרסינן בפרק הכותב אבימי בריה דר' אבהו הוה מסיק זוזי בי חוזאי שדרינהו ביד רב חמא אזל פרעינהו. אמר לי' הב לי שטרא. אמר ליה סיטראי נינהו וכו' ולענין שלומי שליח בין אמר ליה שקול שטרא והב זוזי ובין אמר ליה הב זוזי ושקיל שטרא משלם ודווקא דאמר ליה שקול שטרא אבל לא אמר ליה שקול שטרא לא מיחייב ואי נמי לא אמר ליה פרעינהו באפי סהדי לא מיחייב למפרע באפי סהדי. דהא בעל הבית דאמר לחנווני תן לבני סאתים חיטין ויהיב להו לפועלי' דלאו באפי סהדי לא מחייב דקתני התם הו' נשבע ונוטל והן נשבעין ונוטלין וגרסינן נמי בקידושין האומר לשנים צאו וקדשו לי את האשה הן הן שלוחיו הן הן עדיו וכן בגירושין וכן בדיני ממונות ואסיקנא מישתבעי עדים דיהיבנא ליה ומישתבע מלוה דלא שקיל ופרע ליה לוה למלוה ש"מ דלא מחייב מלוה למפרע באפי סהדי מאי טעמא כיון דאיהו גופיה איפרע להו לא בעי סהדי שליח נמי לא מחייב. וברירנ' לה בפקדון ומסקנ' הוא הדין דעד אח' שליח דמישתבע דפרע ומישתבע מלוה דלא שקיל ופרע ליה לוה למלוה גרסינן בפרק שבועת העדות ההוא דאמר לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנ' בך והא שטר' אמר ליה ולאו פרעתיך אמר ליה הנהו סיטראי נינהו. אמר רב נחמן איתרע שטרא רבי' האיי ורבינו שרירא בטיל שטרא לגמרי ומישתבע שבועה דלית ליה גביה ולא מידי ומיפטר והני מילי דפרעיה באפי סהדי אבל לא פרעיה באפי סהדי מיגו דיכול למימר לא היו דברים מעולם יכיל למימר סיטראי נינהו והוה ליה כמאן דמפיק שטרא אחבריה ואמר ליה אידך פריעא הוא דלאו כל כמיניה ואע"ג דקיימא לן דלא אמרי' מיגו אלא לאוקמי כדאיתא בפרק חזקת הבתים הכא נמי כיון דלאוקמי שטרא הוא אמרינן מיגו ואכתי איתיה לשיעבודא דשטרא דהא דאמר התם הילכתא כר' יוסף בזוזי משום דהאי שטרא חספא בעלמא הוא. הא לאו הכי אמרי' מיגו לקייומי שטרא וכן הילכתא וכתב רבינו אבן מגש דוקא דהני סהדי דפרעינהו קמייהו אמרי דבתורת פירעון יהבינהו ניהליה אבל אי לא ידעי אי לפקדון או למתנה מיגו דאי בעי אמר פקדון או מתנה הוו כי אמר סיטראי נינהו מהימ' גרסינן בשבועות העדות מנה מניתי לך בפני פלו' ופלו' ועדי' רואין אותו מהו אמר ליה רב המנונא והלה מה טוען. אי אמר במתנה יהבינהו כי עדים רואין אותו מאי הוי אלמא אע"ג דאיכא סהדי דיהב ליה זוזי כיון דלא ידעי במאי יהבינהו ניהליה אי במתנ' או לא מצי למימר מתנה הוו ואוקים ממונא בידיה הכא נמי לא שנא דמוקמינן שטרא אחזקיה וצריכא עייונא דאיכא למימר דלא אמר מיגו. כי האי גוונא סתמא לא עביד איניש דיהיב מתנה לחבריה מקמי דליפרע ליה לחוביה דילי' דטענת' דמיחזי כשיקרא הוא כההיא דאיתא במחאה בהילכות אומן גרסינן בכתובות בפ' בתרא המוציא שטר חוב על חבירו והלה מוציא שמכר לו את השדה אדמון אומר יכול לומר לו אלו הייתי חייב לך היה לך ליפרע את שלך כשמכרת לי את השדה וחכמים אומרים זה היה פיקח שמכר לו את הקרקע מפני שיכול למשכנו עליו ומסתמא באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא דכולי עלמא לא פליגי דמצי אמר ליה היה לך ליפרע את שלך כי פליגי באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי אדמון